"אתה חי את האש בקרב בעזה, ולמחרת מוצא את עצמך יושב על שפת בריכה שתכננת"

ב-7 באוקטובר, כשהרגיש שהקרקע נשמטת לו מתחת לרגליים, עזב רון שינקין את הבית, את הסטודיו שלו לתכנון ועיצוב ואת הילדים, נשק לשלום לאשתו והתייצב במילואים. הוא וחבריו מהסדיר, ששירתו ביחידת העילית של חיל האוויר שלדג וכבר מזמן שוחררו ממילואים, החליטו שהם רוצים להתגייס. הוא לא תיאר לעצמו כיצד יונחו חיי השגרה האינטנסיבית אך המוכרת שלו בצד, כיצד יתנהל בין ההרס והחורבן שחזה בו בלב עזה, ח'אן יונס וג'באליה ובין הבתים היפים שהוא מתכנן ומעצב, ובטח לא תיאר לעצמו עד כמה ישנה שדה הקרב את ראיית עולמו וייצוק בה תובנות חדשות.

"הגענו ליחידה כמה חבר'ה בני 55-47, אבל אמרו לנו שאין יותר מדי מה לעשות חוץ מעבודות קטנות. זו לא הייתה המטרה שלנו", הוא מספר. "החלטנו להקים יחידה חדשה עם שני צוותים תחת אוגדה 98 בפיקוד של סא"ל מתנדב, שתעסוק בניוד, תספק לכוחות שנמצאים בפנים את כל הציוד ובעצם תעזור למי שצריך". משהות בצפון הארץ ירדו לעזה, וכשצה"ל החל להכניס כוחות, עבדו עם יחידות שמטפלות במנהרות, ומצאו עצמם נכנסים ויוצאים מח'אן יונס ארבע-חמש פעמים בלילה. "חלק מהמשימות היו לצורך העברת תחמושת, חלק להעברת לוחמים, וחלק אחר מסווגות יותר. ככל שהתקדמנו ועשינו יותר, נתנו לנו משימות מורכבות יותר והתחילו לשמוע עלינו כעל קבוצה של חבר'ה טובים שמבצעת משימות בצורה יפה. היינו יושבים, מנכ"לים של חברות ועורכי דין, לומדים צירי ניווט, ניגשים לעבודה במשימתיות ובצורה אחראית, מאובזרים באפודים קרמיים ובמכשירי ראיית לילה, נוהגים במהירות ברחבי ח'אן יונס ונעים בלילה כדי להוריד סיכון. הסדירניקים ראו חבורה בגיל של אבא שלהם, שאומרת להם, 'בוא, תעלה, אני לוקח אותך לשם'. והכול באהבה, בלי לקטר על שום דבר, להפך, כל אחד מאיתנו דבק במטרה בצורה התנדבותית לגמרי". עם הזמן גם הגיע לאוזניהם שכמה מהיחידות האחרות למדו מהם ואימצו את סגנון העבודה שלהם.

>> לכל הכתבות בערוץ living 

כבר לא סוד: זה המלון הכי יפה בתל אביב ובפער

"מה זה החיים האלו?!"

ככל שהתגברה הפעילות, גבר גם הצורך לחזור לבית ולעסק. שינקין חזר הביתה לחודשיים ונקרא שוב עם צוות אחד לג'באליה. "הרגשנו שליחות וחזרנו", הוא אומר, "ארבעה ג'יפים ושתי משאיות עם חבר'ה לא צעירים, חלק עם שיער שיבה וחלק בלי שיער בכלל, נכנסים פנימה בלי לחשוב פעמיים, וכך יום אחרי יום לא מורידים את הראש ומראים לחבר'ה הצעירים שאנחנו נלחמים איתם, לא חשוב הגיל". עד לפני כמה שעות על שולחן המשרד נרקמו להן תוכניות בנייה חדשות והתגשמו חלומות. כמה שעות אחרי הוא נמצא בעיר חרבה עם מאות בתים הרוסים מטים ליפול. וכך עוברים הימים, השבועות והחודשים.

תוך כדי ביצוע המשימות קיבל שינקין הודעה מצלם האדריכלות עמית גושר, כי התפנה לו יום שבו יוכל לצלם עבורו פרויקט. "אתה נמצא בפנים לא כי צריך לאבטח, אלא חי את האש בנקודת הקצה של הקרב, ויום למחרת מוצא את עצמך יושב על שפת הבריכה שתכננת, מסדר כיסא, מזיז שולחן לצורך הצילומים ושואל את עצמך 'מה זה החיים האלה', 'איך אנחנו חיים את החיים האלה במדינה?' כל אחד מאיתנו, ולא רק מילואימניקים, מוצא את עצמו בסוף היום בין המלחמה ובין העסק, גם אם הוא קשור באסתטיקה, מפריד ביניהם ומבצע את מה שהוא אוהב ויודע לעשות".

שינקין מדבר על שליחות ולא על מעמסה, ועל תודה וכבוד שהוא חש על שאפשרו לו להילחם. "בכל שלב יכולתי לומר, 'חבר'ה, סליחה, לא נוח לי, אני הולך הביתה'. יש לי עסק לנהל, שש משכורות לשלם לצוות המשרד, לדאוג לעשרות פרויקטים שממשיכים בתכנון ולכניסה של עבודה חדשה לחצי השנה הקרובה. לא יכולתי להיעלם מהמשרד".

בחודשיים הראשונים לקוחות המשרד היו סבלניים, אבל אחרי חמישה חודשים כבר התחילו לשאול שאלות. שינקין החליט לנצל שעה ביום ל"פגישות" תכנון וביצוע עם לקוחות, כשהוא יושב עם לפטופ בדשא של מושב עין הבשור, שבו לנה החבורה, משוחח בטלפון, מקיים שיחות זום ומנהל את העסק מרחוק. היומן התמלא שעה אחר שעה כדי להספיק לתת מענה לכולם ולהכניס גם את עובדות המשרד ללו"ז משימות. "הן עשו זאת בצורה מדהימה, לקחו דברים על עצמן וניהלו את זה, כשאני עוסק בזמן הזה בשיווק. בהתחלה זה נשמע סקסי שאתה במילואים, אבל בסופו של דבר הלקוח רוצה להתקדם".

יום אחד אתה בג'באליה ולמחרת מדבר על תכנון עם לקוח. איך זה מסתדר?

"מאוד מאתגר לעשות את ההפרדה, אבל אין ברירה. בשבילי זו עוד משימה שהייתי צריך לבצע בצורה הכי טובה. כשאתה בלחימה, אתה חד יותר ונמצא בסטרס תפקודי שלא יורד תוך יום ולפעמים נשאר לך במשך חודשים. כמו שאתה מתקתק עבודה על הג'יפ ומכניס כדורים למחסנית בצורה מהירה וחדה, כך גם במשרד - הסטרס לא יורד ביום. אין לשבת רגל על רגל ולצאת להפסקת צהריים. זה היה אינטנסיבי, אבל הצלחתי לנהל את זה".

מאיפה הדרייב לתת מהזמן שלך כשאתה כבר לא מחויב במילואים?

"אין לי הסבר לזה וגם לא לצוות שהיה איתי. בנקודת הזמן שהיינו בה, אתה מבין שצריך לקום ולשמור על עצמך מבחינה קיומית, כי אין מישהו אחר שיעשה זאת. הרגשנו שזה אירוע אחר, לא משהו קטן. היה בי רצון אישי, משהו פנימי, להיות שם ולתרום למדינה. הקרבתי חודשים וסיכנתי את עצמי כדי לתת עזרה לכוחות ולאפשר להם גם לנוח ולא להישחק".

"אתה מבין שמתעסקים איתך בשטויות"

שינקין, 47, נמצא בתחום האדריכלות מאז נערותו. יש לו שני ילדים, בן 9 ובת 6, שהיו מודעים לגמרי למקום שאליו הלך. בין האינטנסיביות של הלחימה והעסק, פגש אותם בלילות, והוא מודע למחיר הכבד שמשלמות המשפחות, והילדים  בפרט. "בהתחלה אתה מרוצה שיוצא לך להיפגש עם לקוחות, להגיע לפיקוחים בשטח, אבל אז מבין שמתעסקים איתך בשטויות – למה הפנל לא יושב בדיוק במקום, ולמה המעקה זז בשלושה סנטימטרים. אתה עוצם עיניים ומדמיין שהמדינה היתה יכולה להיות במקום אחר, וזה נותן לך פרופורציות לכל העבודה שלך, בייחוד בתחום תובעני כמו שלנו. אנשים משקיעים כסף בבית ורוצים לקבל את המקסימום האפשרי, אבל אני אומר להם בואו ניקח אוויר, אתמול הייתי בח'אן יונס, אתם לא מבינים מה הולך שם. תעזבו, התזוזה של המעקה לא תשנה את העיצוב. נתעקש על דברים מהותיים יותר".

כשהוא נע בין המקומות היפים בחייו לחורבן בעזה, נחשף שינקין להרס שלא ראה כמותו. "כמי שנמצא בעולם הבנייה ומכיר כל עמוד וכל קורה, הסתכלתי על הבתים שהעמודים שלהם קרסו ופלטות הבטון שלהם נערמו זו על זו. בחלומות הכי מופרעים שלי לא דמיינתי כזה הרס. לא פעם שאלתי את עצמי מה יהיה בסוף? האם הקרבות יימשכו עוד שנים ואנשים יברחו לאירופה? האם יבוא יום וישטחו חצי מהערים ויבנו אותן מחדש? בח'אן יונס יש חופים מקסימים, ואתה לא יכול להימנע מהמחשבה שהייתה יכולה להיות שם טיילת עם מסעדות, וכולנו היינו באים לשבת שם. אני רואה אזרחים מסתובבים, שבויים בידי החמאס, ומרחם עליהם. הכול היה יכול להיות אחרת".

מה חשבת על תכנון העיר בעזה?

"הרחובות צפופים, בתים נבנים ברווח שבין הבניינים, ויש מחנות פליטים. העיר לא מסודרת וכל אחד תפס מה שהיה יכול ובנה. המון רבי קומות של עשר קומות ומעלה כבר אינם. לא ראיתי בעזה טיח. המבנים שלהם עם בלוקים חשופים ועמודי בטון. אני אוהב את האמת של החומר, וגם אם אומרים שזה מכוער, זו אדריכלות מקומית הכי פשוטה שהם פיתחו. אתה נוסע בשכונות ופתאום רואה בית בשטח של דונם, שהוא שיא הפאר עם חומות סביבו, אדריכלות שלא נופלת מהאדריכלות שלנו. הטעם בחיבורים ובצבעים לא להיט גדול, אבל אתה מבין שיש פה הבדלי מעמדות קיצוניים. המסגדים מפוארים עם כיפות, קשתות ועמודים כמה שיותר גבוהים. זו עיר בגודל של תל אביב ולא כפר קטן, ולכן הבנייה באבן עוצמתית יותר מהכפרים הערביים שאנחנו מכירים בארץ. אולי צריכה לבוא קבוצת אדריכלים עולמית, לתכנן אותה מחדש ולהרים אותה לגובה. לעשות טוב לאנשים כדי שלא יהיה להם אינטרס להתעסק איתנו".

ובינתיים בכרם מהר"ל: הבית על צלע ההר

הבית שאותו יצא שינקין לצלם שייך למשפחה עם ארבעה ילדים, שמחלקת את זמנה בין לונדון לארץ. הוא ממוקם על צלע ההר בשטח מאתגר במיוחד, שחלקו העליון גבוה בכ-10 מטרים מחלקו התחתון. הכניסה הרשמית למטה, אך שינקין תכנן כניסה נוספת, אחורית, בחלק העליון, ולצידה בדרך צדדית נקבעה החנייה. משם נכנסים בני הבית למפלס הקרקע ושם הם נהנים מכל מה שקורה בו – נוף מרהיב, אוויר טוב, חדר המגורים והיציאה לבריכה שפונה לדרום, עם פרגולה נרחבת שמגנה מפני חדירת השמש לסלון, מטבח וחדרי שינה. בירידה למטה ממוקמים מרתף עם ממ"ד ויחידת אירוח.

"בעל הבית נולד בעתלית וכל חייו הסתכל על כרם מהר"ל ועין הוד בהרי הכרמל, ודמיין שיום אחד גם לו יהיה שם בית. אחרי הצבא עבר ללונדון, פתח רשת חנויות והיום הוא בעלים של עשרות חנויות", מספר שינקין. לבית מגיעה המשפחה בחודשי הקיץ, ובשאר הזמן הוא מושכר לטווח של חודשים, כרגע לקצינים מצבא ארצות הברית. בקשתו של הבעלים, שלו טעם טוב והוא היה מאוד מעורב בעיצוב, הייתה לרכז את עיקר הפעילות בקומה אחת ולפתוח יציאה לחצר מכל חדר. "הוא גם ביקש שנעשה לו בית יפה, הגיע כמה פעמים במהלך הבנייה ובחירת החומרים, ונשאר בשלבים הסופיים ללוות את הפרויקט מקרוב. את רוב הריהוט בחרה אשתו, ולשניים היה חשוב לייצר בו אווירה קלילה ונעימה של חופש, בית לא צועק מדי עם פלטת צבעים נעימה, ולכן נמנענו בעיקר משילוב של שחור".

בהתאם לכך תכנן שינקין בריכת אינפיניטי הפונה לנוף, ומיקם בינה לבין הבית את נקודות העוגן של הפרויקט - שולחן אוכל גדול, ספות, מטבח חוץ מאבן עם שמשייה בתפירה ידנית ופרגולה להצללה מיטבית. הוויטרינה מחברת את החוץ לכל פונקציה פנימית בבית – הסלון, המטבח ופינת האוכל פונים לנוף ולבריכה, וממוקמים על מלבן מקצה לקצה של המגרש. שארית השטח תוכננה לחדרי השינה, בהם חדר ההורים. הוא מצוי מול צלע הר חצוב שהיה נתון בחלק האחורי של המגרש, שלמעשה קרוב לכניסה. לאחר בדיקה שהוא בטוח ויציב, החליט שינקין לייצר אל האבן מבט מחדר השינה.

הבית משתרע על שטח של 270 מ"ר ועוצב בסגנון ים תיכוני עם השפעות נורדיות. נכנסים אליו דרך דלת עתיקה ששוחזרה אצל נגר אומן. מבואת הכניסה רחבה וממנה אפשר לרדת לקומת מינוס 1, לפנות לחלל הציבורי או לפנות לכיוון חדרי השינה. המטבח בנוי בצורת רי"ש עם אי במרכזו, ממוקם במזרח, מואר באור טבעי ומרוכך של הבוקר. הוא תוכנן עם ארונות בגימור "מקל סבא" וצבע שנבחר מפלטת הצבעים הרגועה של הבית. אי העבודה כולל אחסון וישיבה עם כיסאות עץ, ובמרכז החלל שולחן עגול עם כיסאות עץ ומעליו מנורה עגולה צמודת תקרה.

בחלק המערבי של המלבן ממוקם הסלון, ובו חופו חלק מהקירות באבן לקט מקומית, המהדהדת את ההר הנשקף מסביב לבית ומחפה גם חלק מחזיתות הבית. בסלון תוכנן גם חלון צר לכיוון מערב, ומאחוריו נשתלה צמחייה גבוהה המסתירה שמש ערב נמוכה. תקרת החלל הציבורי בגימור טיח וגה, שמעניק מראה מעונן ומוסיף לתחושה הרכה והרגועה בבית. התאורה בשני האזורים המרכזיים האלה משלבת תאורה טכנית בגוון פליז ("טורקיז") ותאורת עץ דקורטיבית שמשדרת קלילות ("סטודיו ויהי").  

באזור הפרטי שלושה חדרי שינה לילדים, לכל אחד מהם ויטרינה גדולה ליציאה למרפסת קטנטנה. בחדר השינה של ההורים שתי ויטרינות גדולות ממוקמות האחת למערב והאחרת לצפון וכמו מכניסות את ההר לתוך החדר. במקלחת ההורים אמבטיה גדולה עם ויטרינה לנוף, ובצד השני מקלחון גדול. בקומה זו תוכננו עוד שתי מקלחות ושירותים, שהרצפה והקירות בכולם חופתה במיקרוטופינג בצבע הממשיך את תקרת הווגה של החלל הציבורי. מדרגות מאחורי הסלון מובילות לקומה מינוס 1, שבה נוסף לממ"ד, חדר רחצה וסלון ומטבח קטנים עם יציאה לפטיו צידי. 

תכנון ועיצוב: סטודיו רון שינקין

נגרות: רמי אלואורי דקור

אלומיניום: כוכב אלומיניום