את יום הולדתה האחרון, שלושה ימים לפני שנפטרה, חגגו לרותי בקר ילדיה ונכדיה בחדר השינה, החדר האהוב עליה. את המתנה שקיבלה מילדיה, כד מרוקאי בצבעי לבן וטורקיז, היא ביקשה להציב על המדף בין שאר חפצי נוי בצבע טורקיז שרכשה במהלך השנים. התשוקה לחפצים ייחודיים, צבעים עזים ושילובים יוצאי דופן הייתה חלק ממנה עד יומה האחרון.
רותי נמלטה עם הוריה מווינה בעקבות ליל הבדולח, והמשפחה הגיעה לסיאטל בארצות הברית. היא עלתה לישראל ב-1961 והכירה בירושלים את ישראל בקר. בני הזוג נישאו ב-1967 ובנו ביתם בכפר שמריהו, שהיה אז יישוב חקלאי. רותי התגוררה בבית 50 שנה, 21 שנה עם ישראל, ולאחר מותו בטרם עת גידלה בו לבדה את ארבעת ילדיהם.
עוד בערוץ עיצוב הבית:
>> תתחילו לארוז: מצאנו את המלון המושלם לקיץ
רותי אהבה מאוד לארח, והיה חשוב לה שהבית יהיה חם ומזמין. בחדר האוכל הוצב שולחן שיכול להכיל כמות גדולה של סועדים. השולחן תמיד היה פתוח ומוכן לאירוח, מכוסה במפה צבעונית ומעוטר באגרטל עם פרחים ובעששיות צבעוניות. כדי שתוכל לארח החזיקה רותי כמות גדולה של כלי הגשה, צלחות וקערות אוכל, קנקנים, כוסות ועוד.
חדר השינה שלה שימש גם כסלון, והיא אירחה בו את חברותיה הקרובות לשיחות אינטימיות. בחדר המואר באור טבעי מונחים על מדפים כלי קרמיקה וזכוכית צבעונית, מראות, מסגרות וספרים. מחלונות חדרה נשקפת הגינה ובה שדרת עצי צפצפה מוכספת, עצי נוי תמירים, בוסתן עצי הדר ושיחי פרחים.
בשנות ה-60 וה-70 רכשה בארץ פריטים אומנות שונים כמו רקמות בדואיות, סלסלות ורהיטי קש, כלי נחושת וקרמיקה ארמנית. היא אספה גם מראות, כלובי ציפורים, אהילים, רהיטים צבעוניים, שטיחים, כריות, מפות ומפיות שולחן, כלי קרמיקה ואגרטלים. בשנות ה-90 החלה לרכוש רהיטים וכלים מרוקאיים – שולחנות קפה, קערות הגשה בגדלים שונים, כדים מעוטרים בעבודת יד, מראות עץ צבועות ושטיחים. עבודות הפרזול במעקות ובשער הכניסה נעשו על פי דוגמה שצילמה במרקש, ונצבעו – כמו דלת הכניסה - בצבע האהוב עליה - טורקיז.
רותי אהבה לשלב בין סגנונות, טקסטורות וצבעים, במיוחד צבעים עזים. כשרכשה רהיטים בסגנון פרובנס בהזמנה מיוחדת שמה דגש על הצבעים: למטבח מזנון בירוק ליים, בסלון שידה בכתום אלמוג וכורסה בירוק צהוב, בחדר השינה מיטה ושידות לילה בירוק פיסטוק, ובמבואה ארון עם דלתות זכוכית בצבע ירוק חרדל. הנגר שממנו הזמינה את הארון נתן לגוון המיוחד את שמה - "רותי".
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
טעמה האמנותי של רותי התבטא גם בצילומים שצילמה. היא למדה צילום בצעירותה באוניברסיטת וושינגטון, אך החלה לצלם באופן מקצועי רק זמן קצר לאחר פטירת בעלה. היא חשה שבאמצעות הצילום תוכל למצוא עוד ערוץ ביטוי לכאב שלה. המצלמה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנה. באמצעותה בכל דבר מצאה יופי וחיים: בבובות בחלונות ראווה, בכיסאות הים על החוף, בסיפורים מאחורי הקיר המתקלף, התריס השבור והבית העזוב. במאי 2018 הלכה רותי בקר לעולמה.
