"אם הם יכולים לשמור עליי, גם אני אוכל להסתדר עם האירוח"

"נכנסו לי עכשיו עוד 30 מנות, בואי נדבר בעוד שעה", עונה לטלפון דורין סבח מאשקלון, עסוקה מדי להתפנות. לפני פחות משנה היא פתחה בעיר חנות לבגדי ילדים, אבל לא בגללה היא עסוקה בימים אלה. כמו רוב העסקים באשקלון, גם החנות שלה מושבתת, רק העובדות פותחות אותה לכמה שעות כדי שיוכלו להתאוורר בעצמן. דורין לא מגיעה כי היא ובעלה עומרי מארחים בביתם הפרטי עשרות לוחמים שיוצאים להתרעננות בת כמה שעות מעזה. הם פותחים להם שולחן, צולים בשר על המנגל ובעיקר דואגים לתת להם כמה שעות של רוגע, שובע ושמחה, לפני שיחזרו לפעילות. דורין מודה שלא פשוט לה לשמוע שירים שמחים בתקופה הזאת, במיוחד לאור העובדה שבן דודה, אלון שמריז, הוא בין החטופים בעזה. "הוא סטודנט שמתגורר בשכונה של הדור הצעיר בכפר עזה, הכי קרוב לגדר", היא מספרת. "מחבלים נכנסו אליו לדירה. הוא התכתב מהממ"ד עם אחיו יונתן, שביקש ממנו להיות בשקט. אלון שלח לו לב, וב-10:02 נותק אתו הקשר. זו הייתה ההודעה האחרונה".

>> לכל הכתבות בערוץ living 

>> "פעם שאלו אם המוצר מגיע מסין, היום כבר שואלים אם זה מטורקיה"

>> עף ברשת: הסיבה שכדאי לשטוף את הבננות לפני שמאחסנים אותן

הכול התחיל בטבח ה-7 באוקטובר, כשדורין, 29, עומרי, 32, ושלושת ילדיהם הקטנים שהו אצל הוריה באשקלון לרגל החג. היא חוותה חרדות וכשהצליחה להשתלט על עצמה הציע עומרי שהם יפתחו חמ"ל כדי לעזור לחיילים. דורין העלתה פוסט שקורא לכל מי שזקוק לתרומות של גופיות, תחתונים, גרביים ומזון לחיילים לפנות אליהם, ובשבוע הראשון הם נעזרו במוסך הענקי של החם שלה, פיני סבח, ושל אחיו, שמעון סבח, בעלי "קבוצת מילניום" לאחסנה ולוגיסטיקה, שמימנו את כל המוצרים. לאט לאט נוספו מוצרי טואלטיקה מתורמים ובעלי עסקים, ומתנדב בשם נתי קיבל את הרכב של דורין, העמיס הכול והסיע את התכולה לשטחי הכינוס. 

אחרי שעה וחצי עומרי הודיע: יש לנו 50 חיילים

לאחר שבועיים המשפחה חזרה מבית ההורים של דורין הביתה, והיא הרגישה שהיא חייבת להעסיק את עצמה. "ליד הבית מוצבים חיילים שהיינו מוציאים להם מגשי פיצות, והחלטתי שזה מה שאני רוצה. אמרתי לבעלי 'היום בחמש וחצי אני רוצה חיילים בבית. לא יודעת איך, אתה מקושר לכל העולם, תביא אותם לפה, אני מתחילה להכין בשר וסלטים". עומרי נלחץ, אבל אחרי שעה וחצי הודיע "יש לנו 50 חיילים". היא הקפיצה את אמא שלה, אילנית שמריז, ואת האחים שלה וביחד מילאו את השולחן הארוך בסלטים, פירות, עוגות ופיצוחים, כשעומרי על המנגל. חברים ששמעו הגיעו להגיש עזרה בהגשה ופינוי, ודורין התחילה להרגיש שינוי במצב הרוח. "זה עשה לי טוב, הרגשתי משוחררת. ראיתי חיילים שמחים והחלטתי שזה מה שיהיה בבית שלי, עוד חיילים. אם הם יכולים לשמור עליי, גם אני אוכל להסתדר עם האירוח".

"איך שהם נכנסים אלינו הביתה ואני רואה אותם, אני יכולה פתאום לבכות", אומרת דורין, "אני מסתכלת על הנעליים שלהם, על העיניים שלהם, שעברו כל כך הרבה וראו דברים מזעזעים. הם מתרווחים בבית, בעלי על המנגל. די.ג'יי אודי שמשי מאשקלון וזמרים כמו גל אדם ואיציק שמלי מרימים את האווירה, כולם מתקבצים, קופצים ועושים שמח". 

בבוקר שקשוקה, בערב על האש

מדי יום רביעי, כבר ארבע פעמים מאז שהחלו בנוהג, היא מארחת עשרות חיילים במרפסת הבית הגדולה לארוחה, ומדי יום מוציאה משלוח או שניים עם עשרות מנות לחיילים שהיא ואמה מבשלות, אורזות ושולחות. לפעמים ההודעה מתקבלת רק שעה קודם לכן, ואז כולם נאספים בבית סבח ומתחילים בהכנות - בבוקר שקשוקות, גבינות וירקות, ובערב תמיד על האש. החיילים מגיעים כשהשולחן ערוך עם סלטים והמנגל לא עוצר. נגלות נוספות נארזות לחיילים בשטח עם מגשי סלטים.

בלילה סיימו בני המשפחה לארח בשעה אחת וחצי, ובשמונה בבוקר דורין כבר התייצבה להכין מנות ל-80 לוחמים. תוך כדי הגיעה הודעה על 30 לוחמים נוספים. "הכנו להם עוד בגטים עם נקניקיות ופרגיות על האש, עם קופסאות גדולות של כרוב חתוך וחומוס, שכל אחד ישים לעצמו מה שהוא אוהב", היא מספרת. לכל מנה היא מצרפת שתייה ומהדורה מוקטנת של ספר דברים, שרכשו הוריה אילנית ואראל שמריז, ומשביעה את החיילים לשאת איתם בכיס להגנה. אגב, עלותן של המנות היום יומיות בלבד, שיוצאות למשלוחים, מוערכת ב-2,500 שקלים ליום. 

גם הילדים הקטנים משתתפים באירוח

דורין לא מתרגשת מגודל האירוע בבית, גם לא מלכלוך או בלגן. "כשאני רואה אותם מאושרים ושמחים, כלום לא מפריע לי. אפילו הילדים לא מפריעים, כמה שהם קטנים, ומסתכלים על החיילים מהופנטים. נועה, בת 7 וחצי, עוזרת בחיתוך מלפפונים לארוחות הבוקר. אור פנחס בן ה-5 וחצי לא מפסיק לחייך ומגיש אוכל לחיילים ששומרים עלינו, ושירה בסך הכול בת שנתיים וחצי. מבחינתה, ההירתמות שווה הכול. "היום עומרי קיבל הודעה מחייל בודד שהיה אצלנו עם הפלוגה וכתב לו שלא ישכח לעולם את הנחת והשמחה שעשינו לו. גם אם כואבות לי הרגליים, אעמוד בשבילם על הידיים ואעשה מה שאני יכולה. הם לא מתלוננים ולא ישנים, כדי שאנחנו נוכל לישון בשקט, אז אין לי זכות להתלונן".