חודשיים וחצי לפני פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" עברה צליל מדלסי, יוצרת ובעלת עסק לאמנות שבטית, לבית שכור במטולה. היא כבר גרה במושבה בגליל העליון כמה שנים קודם לכן, בדירה שכורה אחרת מול נוף הרים מהפנט, ולא תיארה לעצמה שתיאלץ להיפרד מביתה, מהעסק ומהחיים המלאים שהיו לה שם. המלחמה רוקנה את היישוב הצפוני ביותר בישראל, המוקף בגבול עם לבנון משלושה כיוונים - מזרח, צפון ומערב. אין יוצא ואין בא, ובשבוע שעבר הודה ראש המועצה דוד אזולאי בכתבה ב"ידיעות אחרונות": "אני ראש מועצה ללא תושבים... זה אחד הדברים הכי עצובים בשבילי, להתקשר לתושבים המפונים ולספר להם שהבית שלהם נהרס. יש כאלה שאומרים: 'כפרה על הבית, העיקר שאין נפגעים בנפש'. ויש כאלה שאתה בוכה איתם. קשה לשמוע בכי של אנשים שאיבדו הכול".
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> כמה סטייל: הצצה לבית של עינת ארליך בנווה צדק
>> דשא בוטיק: הדשא הגבשושי משתלט על החצר, ובצדק
מדלסי עזבה את ביתה ב-7 באוקטובר, יומיים לפני יום הולדתה ה-30, ופונתה עם תושבי היישוב לחיפה. "פחדנו לחזור ולא עלינו למטולה עד להפסקת האש. מאוחר יותר עליתי לחלץ את החתול שאימצתי מהרחוב ומצאו לי אותו, והיו שם גם כלבים שננטשו. חילצתי מעט בגדים, את האוטו שלי שהיה זרוק שם, ו-20 מתוך יותר ממאה צמחים שגידלתי. לא הייתי שם להשקות, וכשהגעתי, כולם מתו. בבית נשארו 90 אחוז מהשטיחים והריהוט שלא פונה. לדבריה, אין אופציה למובילים, שכן רובם לא מסכימים להגיע, ואלה שכן – מבקשים 15 אלף שקל על הובלה.
כשמדלסי עברה לבית הפרטי השכור הוא היה במצב רעוע, אבל היא ובן זוגה דאז הלבישו עליו את הדקור שלה וטיפחו כל פינה במרחב ששטחו 140 מ"ר ויש בו שלושה חדרים, סלון וחצר היקפית של דונם. הבית ממוקם ברחוב הצפוני ביותר של מטולה, ממש על הגדר, ומהחצר האחורית רואים את המדינה השכנה. "קסם לי המקום. חיינו בקצה המדינה עם פאב ושדרה של בתי קפה, עם קהילת סטודנטים מתל חי שהפריחה את המקום, הרימה אותו והפכה אותו לאטרקטיבי ותיירותי. יש סיבה שעברתי מאילת למטולה. יש בה קשר בין אנשים, אוויר נקי ונופים שלא חוויתי במקום אחר. החורף מיוחד כמו בעיירה בחו"ל. זה מקום שנתן אופציה לחיות במחירים נוחים ונגישים לסטודנטים. הלב שלי פה ותחושת הבית כאן".
"הבית שלי פה, ולא משנה כמה זמן תימשך המלחמה"
היא יודעת להישיר מבט אל המציאות ואומרת כי מאז 2006, מלחמת לבנון השנייה, לא נחווה אירוע דרסטי בחזית ולכן לא דאגה. "לא אשקר, בשנה האחרונה התחילו לעלות פחדים כשראינו הפגנות של חיזבאללה ותצפיתנים על הגדר. ניהלתי את הפאב במטולה והם היו מקרינים עלינו קרני לייזר לתוך הפאב דרך הוויטרינה הענקית שצופה על לבנון. ככה חיינו – הם רואים אותנו ואנחנו רואים אותם. היה חשש מה, אבל רצינו לקוות שהמדינה תשמור עלינו", היא נאנחת.
כשהעסק שלה "לילי ווד" היה נצור במטולה והיא נטולת פרנסה, מדלסי הרגישה רצון לסייע ולהיות חלק מהמערכה. היא חזרה לעיר הולדתה אילת ונרתמה לעבודה עם נוער מפונה מעוטף עזה ששהה בעיר. "רציתי להיות שם בשבילם, לפרק את הטראומות. הכרתי נוער מבארי, סופה, שדרות, שאיבדו הורים וחברים ומכירים חטופים". לאחר מכן טסה להתרעננות בקליפורניה, וכשחזרה, הוביל אותה הלב חזרה לצפון, לקיבוץ כפר סאלד. "הבית שלי פה, ולא משנה כמה זמן תימשך המלחמה. מבחינתי, לְנַצח זה לא לעזוב את הבית ולהתמודד עם הכול. אני חיה עם הפחד. יש ימים מתוחים ויש יותר רגועים, אבל זו בחירה שלקחתי. המשפחה יודעת שאני ילדה גדולה. אבא שלי אומר 'לא משנה מה, העיקר שהאוטו יהיה מתודלק'".
לפני חודש היא הגיעה למטולה שוב עם שני חברים, ל"מבצע חילוץ" נוסף כדי לפנות את הסחורה של העסק. "הגענו עם פנסי ראש ועשו לנו הדרכה בש.ג. מה מותר ומה אסור לעשות. מהשער נסענו עם אורות כבויים והקציבו לנו זמן. תפסו אותנו בומים". היא נעצבה לראות את מטולה כשטח צבאי סגור. "היא בין המקומות היפים בארץ. ראיתי שיממון, שמעתי חתולים מייללים. מעל 170 בתים נחרבו. כיתת הכוננות נלחמת בשיניים לשמור על המקום. מטולה מוקפת 270 מעלות בלבנון והכי חשופה. אנחנו מתעדכנים מאנשים שנמצאים שם ושומעים על תקריות כל יום. אפשר להגיד שמטולה עולה באש. ביום שנחזור, 95 אחוז לא יחזרו לא לבית ולא לגור על הגדר. ייקח לה המון זמן להשתקם. מבחינה ביטחונית אני לא מאמינה שיהיה בטוח לחיות, וגם שיקום המושבה ייקח לדעתי מעל שנתיים ולא הייתי רוצה לחיות בין שיפוצים".
הבית הפך למרחב מפגש לנשות הסביבה
הבית שהיה לה והושאר שלא בטובתה מאחור, משקף את העסק שלה ואת מי שהיא. היא עיצבה אותו בעצמה, צבעה את כל הקירות בכתום, חמרה וטורקיז וריהטה בריהוט שאספה בטיולים, בענתיקות ובמוצרי וינטג' שמצאה בשוקי פשפשים בארץ. חלק מהם מצאה ברחוב, אספה ושדרגה, ואת הנשמה והקסם הכניסו הצמחים שבחרה כדי להכניס את הטבע הביתה. במטבח, שבו קיר החמרה, היא פירקה את כל דלתות הארונות, צבעה אותן בספריי טורקיז והדביקה מדבקות על אריחי הקרמיקה. היא הוסיפה שטיחים שהיו לה, אהילים ופלטת אלון מנגר, שעלתה 100 שקלים, שויפה ונתלתה על קורה בשביל הפוטוסים. את הצמחים חיברה עם תופסנים ושלשלה מטה. בחצר עיצבה פינה מרוקאית קטנה מתחת לעץ האבוקדו, שתלה קקטוסים ותלתה ערסל. זה היה מקום ליצירה משותפת עם בנות מהסביבה שהיו מגיעות ויוצרות במרחב, כל אחת עם המחשב, כן הציור והעיסוק שלה. "אפשר לעצב בית מאפס ולשנות את הצבע והצורה שלו, וכל השדרוג עלה לי 4,000 שקלים", היא אומרת.
מאז אוקטובר קהילת הנשים הזו התפרקה וכל אחת מהן נמצאת במקום אחר, חלקן בחו"ל. בכפר סאלד, היישוב הצפוני ביותר בארץ שלא פונה, מדלסי התרגלה לרעשי הרקע המלחמתיים. למרבה ההפתעה, היא עדיין משלמת שכירות על הבית במטולה ("בעל הדירה בא לקראתי וביקש רק חצי מסכום השכירות. רק אם ייפול טיל זה יפתור אותי מתשלום"). במקביל היא משלמת שכירות מלאה בקיבוץ כפר סאלד שכר מלא, "אני מקבלת מענק אכלוס וגם פיצויים מהמדינה, כי מי שביתו מוגדר כעסק מקבל גם פיצויים", היא אומרת. "יש 60 אלף מפונים מהצפון והם אבודים. המון מחוסרי עבודה. תלשו אותנו, החברה שבנינו התפרקה. אין בית, אין עבודה, אין חברים, אי אפשר לחזור הביתה ואנשים מתחילים חיים מאפס. בדירה הקודמת נפל נ"ט בחדר השינה, ויש לי חברה שגרה ברחוב שלי והבית שלה התפרק מנ"ט ונשאר בלי גג. כל הצמחים הלכו, הבית התמלא עובש והריהוט, הבגדים והציוד הלכו. למזלה, היא גייסה את האופטימיות שלה, נשמה לרווחה והתחילה לאסוף ציוד מחדש. עכשיו היא גרה לידי בכפר סאלד".
"מי יודע אם יפנו אותנו גם מפה"
למרות הכול, מדלסי שומרת על אופטימיות ובמקום לחכות למשיח, כדבריה, מתחילה לייצר חיים ומציאות חדשה. "אין ברירה אחרת. אני מאחלת לעצמי לחוות תחושת בית חדשה ביני לבין עצמי ולא רק בין קירות, שכל הקהילה והאנשים שאני שאוהבת יחזרו לגור בצפון בלי פחד, ושכל החטופים והחיילים יחזרו בשלום". היא חזרה ליצור אמנות בעסק שלה אחרי חצי שנה, פעילה באינסטגרם ושולחת תוצרים לכל הארץ וגם לעולם. "קיבלתי תגובות מלקוחות שחיכו למלא את החללים שלהם באמנות שלי וזה נותן דרייב להמשך", היא אומרת. כעת היא גם מעצבת את הבית הנוכחי באותו סגנון והוא מתחיל לקבל "את הצורה שלי". היא לא צובעת ולא תולה מדפים עד שתבין אם היא פה להישאר. "הכול תלוי בהמשך המלחמה. כי מי יודע אם יפנו אותנו גם מפה".
