"איך את?", פנתה אליי מדריכת הסיור במוזיאון הלוחם היהודי בלטרון לאחר הצגת הסרטון באולם המבואה. "רגע", סימנתי עם היד, משתנקת, ואז פרצו הדמעות. לא של עצב, לא שמחה, אלא התרגשות מלאה בעוצמת החוויה. האולם הסגור, מוקף גדרות תיל מדומים, מוריד אותנו במעלית זמן לתקופת מלחמת העולם השנייה. צבעי האולם קודרים, הכיסאות הם למעשה משענות כדי לחוש את חוסר הנוחות. פיצוצים ואזעקות נשמעים ברקע, בדרך למקום הנמוך ביותר שידעה האנושות. שלוש פאות המסך מחליפות תמונות במשך 6 דקות וחצי, ומספרות את הסיפור הפחות מוכר של מיליון וחצי יהודים - מספר עצום לעומת גודלם באוכלוסייה - שלחמו בכל החזיתות, הצבאות והתפקידים, ביניהם בהתאגדויות כנגד הנאצים. 250 אלף מתוכם נפלו במלחמה, וכאן מתחיל סיפורם של הלוחמים היהודים.
>> לכל הכתבות בערוץ living
>> כובש את אירופה: המלון החדש והיפהפה של המעצב הישראלי
>> כוננות ספיגה: מה שצריך לדעת כדי לגדל רוזמרין משגשג בחורף
חוויית הכניסה ל"מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ע"ש הנשיא חיים הרצוג" מתחילה למעשה כבר בחוץ, באמצעות הגינה שעוטפת אותו. זוהי לא עוד גינה ארץ ישראלית רגילה, אלא כזו המחוברת בשורשיה למסר שהוא מבקש להעביר – עלים דוקרניים ועצים מחטניים, צמחייה אדומה כדם, חומה כאדמה וכצבעי הסוואה וכסופה כצבע תמרות העשן. מלחמה. הגן מתפתל כמו נהר מתמשך, חי אומנם, אך צבעיו ומרקמיו משתנים לצבעי הלחימה.
מחזוריות הנבילה וההתחדשות ממשיכה גם בגן האחורי, הנראה מאוחר יותר מבפנים, מבעד לחלונות הזכוכית. הוא מסיים את הסיור ומשדר תחושה של תקומה, סוף טוב שאליו מצפים: צבעיו ומרקמיו שונים ומגוונים, ריחותיו עזים והוא נמצא בהשתנות תמידית, מתפתח וגדל. זעתר, רוזמרין, מנטה ואורגנו, שיבּה וכורכומין, זנב שועל וכלניות לבנות וסגולות. רקפות לצד חצבים, פריחה כחולה ועץ אלון שלצידו עץ אלה. קני סוף מזדקרים ביניהם בתוך מסלול מעגלי על אבני מדרך המונחים על אדמה. בצד שקדייה, עצי פרי, שיחי הדס וצמח סברס. ערב רב של ארץ ישראליות שובת לב ומלאת משמעות.
המוזיאון, שנפתח לקהל לפני שנה, במהלך המלחמה הנוכחית, גדוש בסיפורים שלא סופרו. ששת אגפיו (אגף השנים הראשונות, האגף הבריטי, האגף הרוסי, האגף האמריקאי, אגף הפרטיזנים ואגף תקופת היישוב והתקומה) מביעים את ההתרחשויות והתחושות באמצעים ויזואליים עדכניים, טכנולוגיה עכשווית, עיצוב ותפאורה שהם מלאכת מחשבת עד אחרון הפרטים. הוא כולל מפלס אחד מתחת לגובה פני השטח, ומפלס שני מעל לפני השטח. "הרעיון בחלוקה לשני מפלסים נועד להפריד בין התקופה של מלחמת העולם השנייה לבין הקמת המדינה, צה"ל והתקומה", מסבירים במוזיאון. "בהתאם לכך, תצוגות מלחמת העולם השנייה ימוקמו 'מתחת לאדמה', בעיצוב שסוגר וכופה הליכה בכיוון אחד ללא מוצא, אבל גם כמקום שמציג באופן ויזואלי וחווייתי שורשים של מאבק, חירוף נפש ולחימה, שמהם יצמחו תקווה לנאורות, לחירות ולתקומה בסוף הדרך, בבחינת בעבוע תת-קרקעי של סיפורי גבורה".
כניסה לרחוב אירופאי כבוש עם חייל נאצי
מההיכרות עם לוחמים גיבורים שעוד נפגוש בהמשך, יוצאים לאגף השנים הראשונות, שמציג את תחילת המלחמה. הוא תוכנן בכוונה עם תקרה נמוכה יותר והוא קטן יותר בהשוואה לשאר התצוגות כדי לתת תחושה של מחנק. הוא מפגיש אותנו עם ספירלה ענקית שממשיכה להדגים את הירידה למקום הנמוך של המלחמה, ועננים מחליפים את צבעם הלבן לצבעי אש. קולות המלחמה נמשכים, נמהלים בברקים ורעמים ותוך כדי נשמעים גם קולות החיילים. המעבר בשביל צר במיוחד, וקבוצה של 25 איש מצטמצמת לשני טורים, כשצלליות חיילים על צד אחד של הקיר מלוות את מהלך הירידה. מראות ריבועיות קטנות בקיר השני משקפות את ההולכים, ואלה הופכים אט אט לאחד, כשהן גדלות ומתרחבות, עד שלא ניתן להבדיל בינינו ובינם. התקרה הנמוכה מכניסה לרחוב אירופאי כבוש ובו חייל נאצי. זוהי גרמניה הכובשת בשנותיה הראשונות, שם מסכי מגע עם דגלי מדינות מציגים את מספר היהודים בהן.
המעבר לחלל הבא היה יכול להיות מיצג השואה, אבל מאחר שמדובר במוזיאון הלוחם היהודי, עוברים לאגף הבריטי. התקרה גבוהה יותר, הוא מלא צבעים ומאפשר נשימה. המדינות מתחילות להילחם נגד הצבא הנאצי. מסכים עומדים בגודל אדם מציגים שמות מוכרים – חיים הרצוג, קצין מודיעין שדה בצבא הבריטי; ורה אטקינס, מפעילה בכירה במדור הצרפתי של ה-SOE שגייסה והפעילה מאות סוכנים ברחבי אירופה; לאקי טאק, טייס שנמנה עם גיבורי חיל האוויר הבריטי; אדי מאיירס, לוחם קומנדו שפוצץ גשר אסטרטגי ושינה את מהלך המלחמה ועוד. כל מסך כזה הוא סרט מתח בפני עצמו, לא יותר מכ-5 דקות כדי להתאים את משך הסרט גם לדור הצעיר. על מסך רחב באולם דגם של לונדון הבוערת עם מיצג סיום של הבליץ – הפצצות מטוסים, שריפות וחדשות המבשרות על פלישה בהפתעה של היטלר לרוסיה.
כאן נכנסים לאגף הרוסי, רצוי עם מעיל. הקור מורגש, והסאונד כולל קולות של חיילים רוסיים. הרצפה עם העלים הירוקים-צהבהבים מבשרת מעבר לחורף. בתוך שני "בורות הפצצה" מסכי סרטים, ומסביב מסכי מגע דו צדדיים עם מידע על התזמורת האדומה (קבוצות מחתרתיות שפעלו נגד גרמניה הנאצית), שחרור מחנות ריכוז והשמדה והקרב על ברלין - ובכולם גיבור יהודי. 500 אלף חיילים יהודים מילאו את שורות הצבא הרוסי, ו-200 אלף מתוכם נהרגו.
האגף האמריקאי מציג שלוש חזיתות בהן נלחמו האמריקאים, על גבי שלושה קירות: קיר הסהרה לחזית צפון אפריקה, קיר האוקיינוס שבו עומדים כביכול על מזח, וקיר הנחתת עם הפלישה לנורמנדי. התאורה משתנה ומשחקת בין שלושה צבעי הדגל – אדום, כחול לבן, ובמסך מגע מתוודעים ל"מתגרמנים", אם תרצו ה"מסתערבים" של אז.
דרך "פרצה" בקיר הגטו נכנסים לאגף הפרטיזנים ולוחמי המחתרות. תאורת הרצפה מדגישה את האבנים, מסביב יער והמסכים צרים יותר, נטועים כעצים. סרט הפתיחה מוצג על פני כמה מסכים, מנסה לספר באמצעים ויזואליים את סיפורם של פרטיזנים רבים, נשים וגברים, בחלל אחד. פעם הם נראים במסך אחד, ופעם נחבאים לקראת הופעתם במסך הבא. באמצע מוצג סיפורם של לוחמי המחתרות, יהודי אלג'יר, שבזכותם נכנסו כוחות הברית לצפון אפריקה. מזוודה גלמודה מייצגת את המחנות, ועל גבי עמוד בטון עוברת מסילה עם קרונות של רכבת. המסלול מוליך את הקבוצה במורד למיצג מדליות שהתקבלו עם השנים ממשפחותיהם של הגיבורים. למטה, מול מדרגות ישיבה נמוכות במיוחד, מוצגות שתי דמויות מחתרתיות צעירות, שהרקע האידיאולוגי של כל אחת מהן הפריד ביניהן, אך מיצג הסיום הזה מפגיש אותן. האחת היא מרדכי אנילביץ', מפקד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) במרד גטו ורשה, והשנייה פאבל פרנקל, ממפקדיו הבכירים של הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), מחתרת נוספת במרד גטו ורשה שסיפורה פחות מוכר.
דרך רחוב תל אביבי טיפוסי מתקרבים לאגף האחרון המוקדש לתקופת היישוב והתקומה של המדינה וצה"ל. החייל היהודי הופך לחייל עברי, והתצוגה המעגלית מוקדשת למקימי החילות השונים, הבריגדה היהודית, מתנדבים מחוץ לארץ בהם דוד מרכוס, האלוף הראשון בצה"ל; סוניה גלמן פרס, שהייתה מתנדבת ב-ats הוא חיל הנשים הבריטי, ואת הסרט עליה מקריינת נכדתה, מיקה; שמואל סמי עופר ממתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי; צנחני היישוב ביניהם חביבה רייק וחנה סנש; ובריגדיר הרמן פרידריק קיש (סבו של שר החינוך הנוכחי יואב קיש) שתחביב הצמחים המיובשים שלו נחקר ועל פיו הוקם גן התקומה.
המסלול במוזיאון נגמר במיצג של מאות חרציות הקבועות בקיר אינסופי, פרי יצירה של האומן אורי צ'רקה. הן אומנם עשוית ברזל, אך בצבען הצהוב מסמלות את השמש, האופטימיות והחיים. החרציות מלוות את הדרך חזרה לחלל הכניסה של המוזיאון, וככל שהמדרגות הנעות עולות, נגלה קיר מסך מוצף אור, הפונה לגן התקומה. בקופסת האור הזו מסתיים סיפורו של המוזיאון. דמותו של הרצוג, שמוצגת ממש בכניסה כחייל בריטי צעיר, ניבטת עכשיו מהמסך כמדינאי ישראלי.
במוזיאון אולם תערוכות מתחלפות שמציג את תחביביהם של הלוחמים מחוץ לגבורה, מי מהם צייר, מי מייבש צמחים ומי צלם. מרפסת תצפית על גג המבנה משקפת מ"שמש בגבעון דום" ועד "ירח בעמק איילון" עם הכביש לירושלים, מנזר השתקנים ועוד. "אחת השאלות הגדולות שעלו בהקשר השואה היא מדוע היהודים הלכו 'כצאן לטבח', ומוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה מוכיח עד כמה הטענה הזו אינה נכונה", אומרים במוזיאון. "לצד 'יד ושם', זהו סיפור נוסף שצריך לספר". מי שמבקר בשניהם יכול להבחין בהבדל - אם מוזיאון יד ושם הוא "למה" קמה מדינת ישראל, מוזיאון הלוחם היהודי הוא ה"איך" והדרך אליה.
אוצרת המוזיאון: ד"ר תמר קטקו
אדריכלות: זלמן עינב, חיים דותן, צביקה תמרי
עיצוב תצוגות: סטודיו ניצן רפאלי
אדריכלית פנים: סטודיו עינת קליין
עיצוב תאורה: עמיר ברנר, אלה כהן
עיצוב ותכנון גינה: רועי קן-תור