החיים שלפני
היו לנו בכפר עזה חיים מושלמים.
אני גדלתי בכפר עזה ואחרי כמה שנים מחוץ לקיבוץ התחתנתי עם בר וחזרנו לקיבוץ להקים את הבית שלנו. קרוב למשפחה שלי ולחברים.
בנינו את הבית שלנו בהרחבה, אני עיצבתי את הבית ובר היה אחראי על הגינה והחצר. גרנו ליד החברים הכי טובים שלנו. הילדות היו משחקות יחד כל אחר צהריים, היינו עושים ארוחות ערב משותפות. ראינו את עצמנו בכפר עזה כל החיים.
7 באוקטובר
אני הייתי בארה"ב. טסתי עם אבא שלי לסן פרנסיסקו לבקר את אחי שנולדה לו בת בכורה. באותה שבת היו בקיבוץ בר והבנות שלי (תמר 8 ויהלי 4). אמא שלי הייתה לבד בביתה (ההורים שלי גרושים) ואצל אבא שלי בבית הייתה מיכל, אשתו השנייה וגיא (25), אחי מהנישואים עם מיכל.
בארה"ב היה שישי בערב. בדיוק סיימנו לאכול ארוחת שישי. האפליקציה של פיקוד העורף הייתה מכוונת על כפר עזה ופתאום קיבלתי התרעות צבע אדום בטלפון. זה קצת ערער אותי אבל אמרתי לעצמי ש"זה רק צבע אדום.." אבא שלי הספיק לדבר עם מיכל, שמעתי אותה צועקת וכועסת על הרעשים והבומים הנוראיים והיא נלחצה שזיגי הכלב שלהם ברח. התקשרתי לבר, והוא עדכן שתמר אצל השכנים בממ"ד כי הן עשו מסיבת פיג'מות ערב לפני. הוא אמר משהו על הקפצה של כיתת כוננות, אבל לא לקחתי את זה ברצינות. אחרי כמה דקות חברה שלי שלחה לי תמונה של תמר ויהלי משחקות אצלה בממ"ד. מתברר שבר שם את יהלי אצלם בממ"ד וקפץ לנשקייה. קצת אחרי השעה 7:00 התחלנו לקבל הודעות שיש חדירה של מחבלים.
התקשרנו לגיא ומיכל - שניהם לא ענו. תחושת פאניקה תקפה אותנו. רק הרגע דיברנו איתם.. ניסיתי לחשוב על הסבר הגיוני לזה שהם לא עונים. ניסינו שוב ושוב, ואז הבנו שזה רציני. אבא שלי כבר אמר בקול את מה שאני ואח שלי פחדנו לחשוב אפילו. "הם מתים, אני יודע, אני מרגיש את זה".
ניסיתי לדבר עם בר שילך לראות מה איתם. בדיעבד הבנתי שכל השכונות שקרובות לגדר נכבשו ואי אפשר להתקרב לאזור. ב-9:00 חברה שלי שלחה תמונה שהם הצליחו לברוח מהקיבוץ עם הבנות. לא האמנתי.. לא הבנתי איך הם יצאו מהממ"דים. מתברר שבר הבין שיש טבח בקיבוץ והוא התקשר ואמר להם לצאת כמה שיותר מהר. במזל גדול הם הצליחו לברוח בלי להיתקל במחבלים בקיבוץ ובכבישים מסביב.
היציאה של הבנות מהקיבוץ אפשרה לי רגע לנשום, אבל החרדה על גיא ומיכל, על בר ועל אמא שלי לא עזבו אותי לרגע. למרות שהייתי במרחק אלפי קילומטרים, הרגשתי שאני בתוך האירוע ממש. קור, חום, רעידות, דפיקות לב, בחילה. הדיווחים בקבוצות הוואטסאפ של הקיבוץ לא הפסיקו לרגע. אנשים התחננו שיבואו לחלץ אותם, שיש מחבלים בתוך הבית, ששורפים להם את הבית, שהם עם ילדים קטנים ולא אכלו ולא שתו במשך שעות ארוכות. ודאגתי מאוד לבר, שלא היה בממ"ד, וידעתי שזה עניין של זמן עד שיגיעו גם אליו. השעות עברו והדיווחים לא נרגעו. לא הצלחתי להבין איך הצבא עוד לא השתלט על האירוע.
את אמא שלי חילצו בשבת בלילה, אחרי שעות ארוכות שהייתה לבד בביתה. בר חולץ רק בראשון בצהריים. יום וחצי לקח עד שפינו את כל המשפחות מהקיבוץ. ידעתי שאם לא קיבלנו הודעה שחילצו את גיא ומיכל, אז אין מה לצפות לחדשות טובות.
ביום שני אחר הצהריים נחתי בארץ. בזמן שחיכיתי לטיסה לאילת קיבלתי את ההודעה שגיא ומיכל נמצאו מתים בממ"ד. התיישבתי על רצפת הטרמינל ופשוט התפרקתי.
אחרי שעות ארוכות של המתנה בטרמינל וטיסה קצרה שנראתה כמו נצח, סוף סוף נחתי באילת ופגשתי את בר והבנות. אלה היו שלושת הימים הארוכים בחיי.
גיא ומיכל
מיכל הייתה בת הזוג של אבא שלי מאז שהייתי בת 9. ההגדרה "אשתו של אבא שלי" מרוחקת ולא משקפת באמת את החלק הגדול שהיה לה בחיים שלי. חסרות לי במיוחד השיחות שלנו במרפסת, הייתה לה יכולת מדהימה להקשיב מצד אחד וגם להגיד את הדבר הנכון, לחזק ולתמוך. למיכל הייתה זיקה לאמנות ולעיצוב פנים והיא תמכה בי מאוד במעבר לתחום העיצוב.
גיא נולד כשהייתי בת 12, גדלנו כאחים לכל דבר, אהבתי אותו והייתי גאה להיות אחותו הגדולה. כשתמר בתי הגדולה נולדה גיא קיבל עליו ישר את תפקיד הדוד המסור. כל פעם כשחזר מהצבא היה עובר קודם כול אצלנו להגיד שלום לבנות. בשבתות היה לוקח אותן לטיולים בקיבוץ, לים ולבריכה. בחמישי-שישי שלפני אותה שבת גיא ונועה בת זוגו לקחו את תמר ליום כיף בתל אביב. זה סימבולי שהחוויה הכי משמעותית של תמר עם גיא הייתה גם האחרונה, ואני מתנחמת בזה שזה הזיכרון האחרון שלה ממנו.
מפונים
את הלילה הראשון העברנו בדירת סטודנטים שסידרו לנו. בשלישי אנחנו קמים ומחפשים לנו מקום חדש. אחרי כמה טלפונים אנחנו מבינים שיש מלון שקולט את התושבים של כפר עזה ועברנו לשם.
כולם מבולבלים. העברנו את הימים בלובי של המלון. ניסיתי להתנהג כרגיל בשביל הבנות. הבנות לא ידעו על גיא ומיכל והתלבטתי מתי ואיך יהיה נכון לספר.
באחד הבקרים אני ותמר נשארנו בחדר ואמרתי לה שאני צריכה לספר לה משהו. "את יודעת שיש מלחמה... נכנסו אנשים מעזה לקיבוץ... אנשים מהקיבוץ מתו... גם מהמשפחה שלנו מתו... גיא ומיכלי". היא הייתה שקטה. רק הסתכלה עלי עם העיניים הגדולות והחכמות שלה. חיבקתי אותה. "אנחנו ביחד עכשיו. זה מאוד מאוד עצוב אבל נעבור את זה ביחד. אנחנו חזקים" .
אחרי כמה ימים במלון החלטנו לעבור למלון בשפיים, שם נמצאת רוב הקהילה וגם אבא שלי ואחותי. הגענו לשפיים. כבר בלובי אנשים ניגשו לחבק. בוכים. מנחמים. בשפיים היה מערך שלם של מתנדבים ותרומות עבורנו. זה באמת היה מרגש ומחמם את הלב לפגוש כל כך הרבה אנשים טובים שכל כך רצו לעזור לנו.
אחרי שבוע בשפיים עברנו לבית ברשפון. אנחנו ועוד משפחה. רצינו קצת שקט ותחושה של חיים נורמליים. הבית היה גדול ומרווח ואבזרו לנו אותו מאפס, זה היה נחמד, קצת שפיות.
אחרי חודש (או חודשיים? מי זוכר..) כבר התחיל להיות צפוף לחיות ביחד שתי משפחות וחיפשנו את המקום הבא שלנו. אנשים נדיבים נתנו לנו דירה בהרצליה לחודשיים, דירה קסומה על הים, במקום שלא חלמנו לגור בו.
בשפיים בינתיים בנו שכונת קראווילות ליד המלון. חיכינו בציפייה לקראווילה שלנו. 60 מ"ר. שלנו. לכמה זמן? לא יודעים, אולי עד סוף השנה, אולי עד סוף שנה הבאה. בלית ברירה השלמנו עם חוסר הוודאות. התרגשנו מאוד מהמעבר, בתקווה שבקראווילה תהיה לנו קצת תחושה של בית. עברנו הרבה מאז 7 באוקטובר ובכל שלב הכמיהה לבית הייתה נוכחת מאוד. בהתחלה לא עניין אותי איך הבית שאנחנו נמצאים בו ייראה, העיקר לשים את הראש. אחר כך מצאתי את עצמי מסדרת ומארגנת כל הזמן, מנסה לשפר ולהפוך את הבתים לאישיים יותר ונעימים יותר עבורנו. אבל היינו רק אורחים בבתים של אנשים אחרים. עכשיו הקראווילה שלנו. לפחות לעכשיו. החלטתי שלמרות חוסר הוודאות אני משקיעה בה והופכת אותה לבית. הרגשתי שאחרי כל מה שעברנו מגיע לנו מקום נעים משלנו.
עיצוב הקראווילה
בכפר עזה היה לנו בית של 150 מ"ר, ורוב הריהוט לא התאים לקראווילה של 60 מ"ר, או שנהרס ב-7 באוקטובר. הקראווילה קטנה - יש בה שני חדרי שינה, אבל החלל הציבורי קטן במיוחד והיה אתגר לא פשוט. הכנתי תוכנית העמדה של הריהוט, בחרתי את הרהיטים כך שיתאימו בדיוק לחלל. ידעתי שלא נבשל בקראווילה כי אנחנו אוכלים בחדר האוכל של המלון וגם כי המטבח קטן ולא נוח לבישולים, לכן בחרתי שולחן אוכל צר שיאפשר מצד אחד לאכול ארוחה קטנה אבל עדיין לא יחסום את המעבר ויתפוס הרבה מקום בחלל. את החלל הציבורי החלטתי לעצב בגוונים טבעיים ובהירים שלא יעמיסו על החלל הקטן, ולזה שילבתי נגיעות של ירוק שמשתלב מצוין עם הגוונים הטבעיים.
בחדר השינה שלנו קנינו מיטה חדשה שמתפרקת בקלות וניתנת להעברה לבית הבא שלנו. עיצבתי את החדר בצבעים ניטרליים ובהירים וצבע העץ נותן חמימות. הבאנו מכפר עזה אביזרים וטקסטיל ששדרגו את החדר ללא עלות נוספת.
את החדר של הבנות אני אוהבת במיוחד. בחרתי במיטת קומתיים יד שנייה שמאפשרת לחסוך במקום. את הארון קנינו בעומק של 40 ס"מ כדי שלא יחסום את החדר. כדי לנצל את הפינה הבאנו שתי שידות מהחדר בכפר עזה ועליהן הנחנו פלטת עץ שמשמשת גם כשולחן. פתרון זול למי שלא רוצה להשקיע בנגרות מותאמת אישית. בחרתי שלא לצבוע את הקיר ובמקום זה הדבקנו מדבקות קיר בגוון טבעי שניתנות להסרה ולהדבקה חוזרת, כך נוכל להעביר אותן איתנו לבית הבא. לצבעים הניטרליים הוספתי אביזרים בגוון ורוד בהיר שמוסיפים קצת צבע לחלל. את רוב האביזרים הבאנו מכפר עזה כך שזה לא דרש הוצאה כספית נוספת.
הקראווילה קטנה וזה בהחלט היה אתגר, אבל זו הוכחה שאפשר להפוך כל דירה לבית גם כשהדירה זמנית וכשהתקציב נמוך. השקעה בפריטים שימשיכו איתכם הלאה ורכישה של פריטים יד שניה מוזילים מאוד את העלות. אביזרים דקורטיביים כמו עציצים, אגרטלים, תמונות ומדפים, תמיד טוב שיש ואפשר להעביר אותם בקלות לדירה הבאה.
מדוקטור לביולוגיה להום סטיילינג
בשנה האחרונה עברתי מתחום הביולוגיה לתחום ההום סטיילינג. הקסם הזה שקורה כשהופכים חלל קר ומבולגן לחלל ביתי ונעים שבה אותי. אני באמת מאמינה שלחלל שבו אנחנו נמצאים יש המון השפעה על המצב רוח, התפקוד, היצירתיות ובכלל על כל התנהלות המשפחה. התאהבתי בתחום הזה כשבנינו את הבית בכפר עזה, והיום, הסיבה העיקרית שאני רוצה לעסוקֶ בזה היא כדי להנגיש את זה לכולם. אני מאמינה שלכולם מגיע בית נעים ומזמין, גם בתקציב קטן וגם כשהדירה זמנית. זה דורש יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה אבל זה לגמרי אפשרי!
החיים בקראווילה
הקראווילה.מאפשרת לנו לקיים שגרה וחיים נורמליים, עד כמה שאפשר בתוך המציאות המטורפת הזאת. תורמים ומתנדבים דאגו לצמחייה ודשא, והשכונה מזכירה ממש שכונה בקיבוץ. הקרבה לקהילה עוזרת מאוד בהתמודדות שלנו. בסופו של יום, הם האנשים שהכי מבינים מה עברנו ועם מה אנחנו מתמודדים.
בקראווילה הזו נישאר עד נובמבר, ואחר כך הקהילה עוברת לקיבוץ רוחמה, שם יהיה יישוב הביניים עד שכפר עזה תשוקם. אנחנו עדיין לא יודעים מה יהיה איתנו בהמשך אבל כרגע אנחנו לא רואים את עצמנו חוזרים לכפר עזה.
איבדנו כל כך הרבה ב-7 באוקטובר. מעבר לאובדן האישי שלי, איבדנו כל כך הרבה אנשים טובים וחברים מהקהילה שלנו והחטופים שלנו שעדיין נמצאים בעזה ואנחנו כל יום מייחלים לחזרתם וכן, גם את הבית שלנו והחיים שהיו לנו. כל זה נלקח מאיתנו ביום אחד.
לקח זמן אבל לאט לאט הרמתי את עצמי וחזרתי לעסוק במה שעושה לי טוב ומרפא אותי. ואני יודעת שגיא ומיכל היו רוצים שאני אמשיך והם מלווים אותי במחשבות כל יום, בכל מה שאני עושה.
