אדריכל דב כרמי היה הראשון שקיבל את פרס ישראל באדריכלות – ביטוי רשמי למקומו המרכזי של אחד האדריכלים החשובים שפעלו בארץ. האדריכל המודרניסטי אחראי ליותר מ-200 מבנים, בהם בית הוועד הפועל של ההסתדרות בתל אביב, בניין המנהלה בקמפוס גבעת רם בירושלים, היכל התרבות בתל אביב (בשיתוף זאב רכטר ויעקב רכטר), משכן הכנסת בירושלים (בשיתוף יוסף קלרוויין, שמעון פובזנר ורם כרמי), וכן בנייני דירות ובתים פרטיים. כרמי, שנפטר בגיל 57 בלבד, הוא גם אביהם של רם כרמי ועדה כרמי-מלמד – שניהם אדריכלים ושניהם זוכי פרס ישראל באדריכלות. שני האחים תכננו ביחד את בניין בית המשפט העליון בירושלים. רם כרמי נפטר ב-2013.
ב-2010 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של לדב כרמי בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב – עוד אחד מהבניינים שתכנן. עתה יוצא לאור ספרה של עדה כרמי-מלמד "אבא שלי, דב כרמי" (הוצאת בבל) ובו מוצגים הפרויקטים המרשימים והידועים של אביה באמצעות צילומים מרהיבים ורישומיו של כרמי עצמו. "אני שואלת את עצמי כיצד עמד על המשמר ולא התפתה לאופנות; כיצד ידע לרומם את חוש הפרופורציה, שאינו צורני וטכני בלבד אלא מובנה תרבותית בדברים מראשיתם; כיצד התמיד לפרש את השינויים שהתחוללו במקצוע בשעתו ולהתאימם למקום ולזמן; וכיצד יצרו כל אלה חוט שדרה שלא נפגע עד שנפרד מאיתנו, כה צעיר בנפשו", כותבת כרמי-מלמד בפרולוג. בחרנו חמישה מהפרויקטים של דב כרמי והם מוצגים כאן עם הטקסטים שכתבה כרמי-מלמד.
בית אברהם קליר, רחוב יוסף צבי 41, תל גנים, רמת גן, 1960-1958
הסיפור המלא של וילה קליר והעושר החללי הכלוא בתוכה מתגלה הַחֵל במפתן, במהלך הדרגתי מן החוץ אל הפנים. גרם המדרגות, שמקבל את פני הבאים לבית בחלל גבוה, רומז על תנועה סיבובית בממד האופקי והאנכי, תנועה שכמו ממשיכה מעֵבר לגבולות החלל. במבט אל הבית מרחבת הכניסה, הוא נראה כקופסה מרחפת - מעל עמודים הנסוגים מקו החזית, ומעל גדר אבן המקיפה את המגרש; אבל כשהבית נצפה מהגן, בחזית הנגדית, הוא מתיישב על הקרקע בכל כובד משקלו.
התנוחה האופקית של גג הבטון, הבולט ממעטפת הווילה בכל החזיתות, יוצרת קו רקיע ברור שתוחם את מגוון חומרי הבנייה בחזית: הבטון, הסיליקט, העץ, הזכוכית המשוריינת והאבן. כל חומר וכל פתח מייצג פונקציה שונה בפנים הבית. הפונקציות נוגעות זו בזו, עם גבול ברור המאפשר לכל אחת מהן לשמור על אדריכלות משלה. זוהי אדריכלות שמתפתחת בחתך, בקשרים בין המפלסים השונים, ויוצרת תנועה מעגלית סביב חלל הכניסה, שנוכחותה גלויה וסמויה לסירוגין. כמו בכל בית, ההתנסות בחלל ורשמיו קשורים בזמן השהייה בתוכו. גם בווילה קליר רצוי להאט. המעבר ממקום אחד למשנהו רצוף הפתעות. קנה המידה האינטימי של החדרים נשמר לצד מבטים פרספקטיביים, המתארכים לעבר הגן ומעשירים את החוויה האדריכלית. אני אוהבת את חזית הכניסה, שיש בה מן הנסתר יותר מאשר מן הגלוי, חזית עם סוד. ואז, כשאני נכנסת לבית ושוהה בתוכו, הזמן עומד, שקט חזותי משתרר, ואני רוצה להישאר.
דב כרמי בשותפות עם זאב רכטר, היכל התרבות, תל אביב, 1957-1952
היכל התרבות בתל אביב הוא בניין רחב ידיים, עטוף בקירות זכוכית עם סדרת עמודים בכל היקפו. השקיפות והתקרות הבולטות מפני החזיתות מקנות לבניין מבע אופקי של נינוחות וקלוּת ומזמינות את הסביבה פנימה. בעיקר מורגש הדבר במבט משדרות רוטשילד, הצוברות תאוצה במורד, מתכנסות וכמו מסתיימות בחלל המבואה של היכל התרבות.
אולם הקונצרטים הוא אובייקט הנטוע כגוף עצמאי, עם גיאומטריה משל עצמו, בתוך חלל המבואה העוטף אותו. כאן, במבואה, אפשר להמתין, לשוחח, להתרווח, להיפגש, ולהתקדם בניחותא בין המפלסים השונים לקראת אולם הקונצרטים. כאן מתפתח קנה מידה פורמלי וחגיגי, עם שורת עמודים כבדים וגבוהים הנוטים כלפי האולם ומגדירים את מהלך התנועה לעברו; קנה מידה ציבורי, שכל פרט מוצא בו את מקומו. במבואה נוצרת חוויה חללית דיפוזית, לרוחב ולגובה - ואילו באולם הקונצרטים מתפתחת חוויה מרוכזת ונקודתית כלפי הבמה. כל חלל הוא בגדר הפתעה ביחס למשנהו.
אני אוהבת את המבואה השקופה שמזמינה את העיר פנימה, ואת מהלך המדרגות שמעלה את הקהל אל התרבות וקורא לו להיפרד מהעיר ומהרעש, להתכנס בדומייה, ולהקשיב. אני אוהבת את אולם הקונצרטים ואת הגלריה שבו, המחבקת את האולם ואת הבמה במרכז הגיאומטריה המעגלית המסתעפת ממנה.
אחי כתב על הבניין כי הוא "ההישג המעודן ביותר לקנה המידה הציבורי שהולידה מתוכה האדריכלות של תל אביב, בתחום הקשר בין אדריכלות ותרבות, פרט וחברה". אדריכלות זו מתרוממת "מעל האישי - ובכל זאת יש לה אישיות הנרכשת מאופן דיבורה, השומר על קנה מידה אנושי ומקיים דיאלוג אינטימי עם הסביבה. השימוש באלמנטים של אדריכלות מודרנית ללא נגיעה סובייקטיבית רומנטית, הופך אותה לאדריכלות 'קלאסית'".
בית אל על, רחוב בן יהודה 32, תל אביב, 1962-1959
בית אל על, בניין המשרדים הגבוה הראשון בארץ שהוקם על ידי יזם פרטי, שואב את צורתו ממערך הרחובות הסובבים אותו. הוא "יושב" על שתי קומות מסחריות שבמרכזן פסאז' ציבורי מופנם, שחוצה את המגרש לכל אורכו. הפסאז' כמו שואב לתוכו את המדרכה ומשרת את הפעילות המסחרית של החנויות ואת הכניסות לקומות המשרדים שמעליו.
במבנה נשמרת ההפרדה בין שלד הבטון לבין המרכיבים הנסמכים אליו והבולטים ממנו – מדרגות החירום, פיר המעליות, ולוחות הבטון המצֵלים הנתלים על פניו – שכל אחד מהם מקבל ביטוי אדריכלי משלו. זהו בניין שמדבר בשתי שפות: האחת קשורה לתנוחה הקשתית של המאסה המבנית; והשנייה קשורה בפרטי הבניין, המדגישים את המַחברים בין חומר לחומר ובין האלמנטים התלויים לשלד. השילוב ביניהם יוצר מבנה דינמי, שבו האלמנטים המשרתים והאלמנטים המשׁוּרָתים חיים בשלום בכפיפה אחת.
בית אל על הוא המחשה של הקונפליקט בין אבא לבין רמי, שלאחר ויכוחים אינסופיים הוליד בניין מיוחד במינו. אני אוהבת את החיבור הזה בין הסטאטי והדינמי, ואת האיזון בין מה שמשמש רקע או תפאורה לבין מה שמתבלט כשחקן עם מבע עצמאי.
בית ליבלינג, רחוב אידלסון 29, תל אביב, 1937-1936
כמו בנייני דירות רבים בתל אביב, גם בניין זה נתון במגרש קטן ומציית לתכתיבים של תוכנית גדס. הבניין עטוף בשמלה לבנה המכסה את גופו, את המרפסות ואת חלל התווך שביניהם – ובראשו גג שטוח, סימנו המובהק של המודרניזם האירופי.
זהו בית עם מעטפות כפולות מאסיביות שחלל פעור ביניהן. בשכבה החיצונית נמתח לכל אורכה של המרפסת חלון אופקי, ריק מזכוכית, שיוצר קנה מידה ציבורי כלפי הרחוב – ואילו בשכבה הפנימית, הנסוגה מהחזית, נרשם קנה מידה פרטי בחלונות ובפתחים של כל חדר וחדר.
החלוקה הפנימית של הדירה לחדרים בעלי תפקידים שונים, אורגנה סביב הול הכניסה הנגיש לרובם. בחוץ ניכרת פשטות צורנית ברורה המסתפקת בדלות החומר המקומי – אבל השטיחים, הכורסאות והספרים שבפנים יוצרים אווירה ביתית ומסורתית של פעם.
אני נעצרת ליד הבניין ברחוב אידלסון, מסוקרנת משפת הצורות הגיאומטרית המדויקת, מהפשטוּת, מהמרפסות העמוקות בחזית שכמו ממתינות לדיירים שיבואו להציץ אל הרחוב. המבע האדריכלי של הבניין הוא כמו משפט שלם, חף מדקורציה. הוא מסתפק במשחקי האור והצל ומתבשם בפרופורציות מופלאות, שהעתיד גלום בתוכן לתמיד. אני נעצרת ותוהה מה באמת יש בו, בבניין, שממאן להזדקן.
>> רוצים עוד? עשו לייק ל-living בפייסבוק
בניין המִנהלה ואודיטוריום וייז, קמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1957-1955
בניין המִנהלה ניצב בשער האוניברסיטה, מצופה אבן מנוסרת בחיתוך גיאומטרי נקי ומהוקצע. שוברי שמש הנמתחים לאורך החזיתות הראשיות, מתייחסים לתנודות האור והצל ומגִנים על חלונות הזכוכית הנסוגים מהם. הבניין אינו מדבר בשפת האבן הירושלמית, שפה של קירות עבים ומסותתים ופתחים השקועים עמוק בתוכם. להיפך: הוא מרחף כאילו הגיע ממקום אחר, שבו שגורה שפת אדריכלות מודרנית וקלה. נדמה שאינו שייך לכאן – אך בשבילי הוא ממלא את החסר בנוף הירושלמי. כמו אורח זר הניצב בשער, הוא ממתין לבאים בשקט מאופק ומעניק לאוניברסיטה רוח רעננה וחופשית, שהמקום והאקדמיה זקוקים לה.
ההגעה לבניין אינה ישירה והכניסה אליו מתגלה לאט, דרך אכסדרת עמודים העוברת לצד פאטיו מוצל המאיר את המבואה הפנימית. פאטיו נוסף, נמוך ממפלס האכסדרה, מחדיר אור ישיר לעֵבר המבואה של אודיטוריום וייז, שהוא הלב התרבותי של בניין המִנהלה ובו 800 מקומות ישיבה. האולם עשוי ארבע שכבות: אבן, בטון, לבֵנים ועץ. הגג הוא קונכיית בטון, חזית האולם לכיוון המבואה עשויה לבֵנים שרופות, ובחללו הפנימי שולט העץ, שיוצר אווירה אינטימית וחגיגית.
השֶׁדֶר של האודיטוריום הפוך מזה של המִנהלה: מבחוץ הוא נראה כמכה שורש, בעוד הגוף של בניין המִנהלה נראה כמרחף. אני אוהבת את האכסדרה שמיישבת בין המגמות הסותרות הללו ואת החצרות השקועות, שמאזנות את היחס בין האינטימי והמופנם לבין היומיומי והמוחצן ומעשירות את החוויה התלת ממדית. אני חוזרת ומתבוננת בבניין, סקרנית לדעת אם אבא ביקש באמצעותו להנחיל לקמפוס שפה חדשה, ואם קיווה שאחרים יתמידו להשתמש בשפה זו בבוא העת.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן