הבית: בית פרטי על שטח של כחצי דונם בליבה של שכונת נוף-ים הפסטורלית בהרצליה. גודל המגרש 500 מ"ר והשטח הבנוי 185 מ"ר. לפני השיפוץ מצבו של הבית היה בכי רע – הוא היה ישן, קטן, לא ראוי למגורים ובסכנת התמוטטות ממשית. הקירות התפוררו והתקרה מטה לנפול, ממש כמו צריף עזוב. כשהועמד למכירה אף אחד לא התעניין בו כבית מגורים ודינו היה הריסה.
>> החומר לניקוי הבית שמשגע את הישראלים
>> סביון: הווילה המטריפה של האומנית הבינלאומית
החזון של הדיירים ושלנו היה ללטש את היהלום הגולמי, כלומר להפוך את המבנה הישן והמוזנח על פניו ולעבוד עם הקיים, מתוך הבנה שיש מאחורי המבנה סיפור והיסטוריה ולהותיר את הקסם והחן. בנוסף, היה לנו חשוב שהבית ייטמע בסביבתו הפסטורלית - לא עוד בית גרנדיוזי או קוביית בטון שמתנכרת לסביבתה הטבעית.
התוספות בוצעו בכל החללים: קומת הקרקע הוגדלה באופן מאסיבי, נוספו ממ"ד, חדרי רחצה, גרם מדרגות שמוביל לעליית גג חדשה, הוחלף הגג הקיים, בוצעו שינויים בחלוקות הפנים ובפתחים, ובחוץ נוספו בריכת שחייה וחניה מקורה. תהליך השיפוץ, כולל יציקת בטון ותוספות בנייה, בוצע בקצב מאוד מהיר יחסית וארך כ-8 חודשים.
במסגרת התכנון החדש, המבנה המקורי עבר מתיחת פנים של ממש והורחב משמעותית עם תוספת החללים. בישראל יש נטייה לתייג מיידית בתים ישנים כנכסים להריסה, ולצערי יותר מידי מתכננים לא רואים כיצד הם יכולים להשתלב ולתרום לקיים והם מעדיפים יצירה מראשיתה על פני תכנון תוספות על עבודה שביצעו אחרים. בעיניי, חשיבה על אדריכלות ירוקה שלוקחת בחשבון את המשמעויות של פסולת בניין, יציקות בטון חדשות ושמירה על ערכים היסטוריים ואדריכליים, צריכה להוות חלק משמעותי בתפיסת התכנון ובהחלטות שאנחנו מקבלים. בפן התכנוני תמיד אשאף לשמר את הקיים ולייצר תכנון שמושתת על הקשר בין המבנה לסביבתו הטבעית. ממש כמו בענף היהלומים, גם בשיפוץ בית ישן אנחנו נדרשים להסיר את השכבות שמונעות מאיתנו לראות שלפנינו יש אוצר גלום ובעזרת חשיבה מחוץ לקופסה אפשר להפוך אותו לנוצץ.
אישיותם של בעלי הנכס באה לידי ביטוי באופיו של הבית בכל חלקיו השונים. קרבתם לנושאים סביבתיים ולמערכת היחסים שבן הטבע לאדם תרמה רבות לקשר התכנוני שנוצר בין הפנים לחוץ בפתחים ובבחירת החומרים. עץ ברוש עתיק שניצב בפינת המגרש והוחלט שלא לכרות אותו השפיע על קבלת ההחלטות באופן העמדת בריכת השחייה. גם נושא ההנגשה היה חלק מפרוגרמת הצרכים, והשפיע על תכנון מעברים נוחים ומרווחים בין חלקי הבית השונים ותחושת זרימה בין מעברי פנים וחוץ.
בין שער הכניסה לרחבת הכניסה לבית שביל אבני בזלת המאפשר הצצה חטופה לגינה עם בריכת השחייה הגדול ולצמחיית היער הארץ ישראלי שמקיף את הבית. גגון הבטון משנות החמישים שמעל הדלת נשמר והדלת נצבעה בכחול אופטימי. הבית נפתח לחלל גדול וגבוה עם קורות גלויות מעץ גושני, מבט למטבח הפתוח עם האי וגם לחוץ. בחלל המרכזי של חדר המשפחה ניצב ארון ספרים אדיר ממדים שמעיד גם על אישיות בני הבית - אנשי ספר ורוח. בדומה לאנשי הבית הצנועים באופיים, גם הספרייה עשויה מצניעות בחומר שבאה לידי ביטוי בעובי ובסוג העץ. מול הדלת גרם מדרגות מפלדה עם מדרכי עץ אלון, המוביל לקומת עליית הגג שמשמשת כחדר לילדים שמגיעים להתארח ולחברים. עם העליה בגרם המדרגות תוכננה מעין מרפסת פנימית, המשקיפה אל החלל המרכזי של הבית ובה מוקם פסנתר. זו פינה אינטימית שאני אוהב במיוחד, המאפשרת צפייה על המתרחש למטה. ממול לדלת הכניסה ולאחר המעבר מתחת לגרם המדרגות שמרחף מעל, עוברים לחדרים הפרטיים של בעלי הבית - חדר העבודה, חדר המאסטר וחדרי הרחצה הפרטים. אגף זה פרטי ואינו ניתן לצפייה מהחללים הציבורים. בחדר העבודה קורות עץ גלויות וחלון גדול שמשקיף על הגינה והבריכה. דלת יציאה מאפשרת יציאה מידית לגינה. עבודות האלומיניום מחזקות את התחושה הכפרית ואת החציצה המיוחדת שבין פנים לחוץ.
הבית כולו מחופה רצפת עץ שמחזקת את תחושת החמימות והביתיות. רהיטים חדשים משולבים עם ישנים, תמונות עבר שלובות בתמונות הווה. הבית אינו מנסה להיות בית מוזאוני, טרנדי או בית מוקפד ומדויק. זה בית לחיות בו בכיף וברוגע, בשלום ביתי ובשלום עם הסביבה שבחוץ, נקי ממניפולציות, יומרות ומסכות עיצוביות - זה בית שגרים בו, לא בית שמתבוננים בו, בית חי, נושם ופועם בכל חלקיו, שיחד יוצרים סביבת מגורים אינטימית ואישית. את הסגנון אפשר להגדיר כמיקס עיצובי המשלב בין השפעות מקומיות ים תיכוניות לאדריכלות אירופאית והשפעות של עיצובים אמריקאיים.
אדריכלות ועיצוב פנים: בועז שניר – אדריכלים. אדריכל אחראי : נמרוד זיידל
קונסטרוקציה: בוקי שניר
ניהול, תאום וביצוע: עידו שניר
סטיילינג לצילומים: מאיה שלג ואורנה מזור
ספק אלומיניום: חברת קליל
מטבח וספריה: נגריית ווליד
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן