את הבית ברשפון גילנו, כמו אוצר נסתר, כבר לפני עשור. היינו אז בתחילת דרכנו ובאותם ימים קיבלתי מהוצאת הספרים "כתר" הזמנה לכתוב את הספר "חדרים", ספרי הראשון. המידע ברשת היה כה דל, ואתרי האינטרנט היו כבדים, מסורבלים ולא מעודכנים. תחקיר בתים אמיתי היה כרוך בהמלצות מפה לאוזן ובסיורי שטח. אלו היו ימים מרגשים ביותר, ימי שיטוט לא מתוכננים שלי ושל חברתי לצוות, לימור זומר, באזורי הבתים הפרטים. נושאות מעטפות חגיגיות עם מכתב פנייה לבעלי הבית, ובו הסברנו בנימוס שאנחנו בעיצומו של תחקיר ומחפשות אחר בתים מעניינים. השארנו מספרי טלפון ופרטים להתקשרות. גג רעפים, תריסי עץ וגינה ותיקה | צילום: אווה קהן כנסו דרך שביל האבן הרומנטי | צילום: לימור זומר

אפילו הפרחים מחייכים מכל עבר | צילום: לימור זומר

כך גם הגענו אל הבית ברישפון, הממוקם ברחוב הראשי, אל מול בית הקפה וכותרתו "1937". היה זה בית ציורי, תמים ואירופי, עם ניחוח אחר, כמו לא מכאן. תריסי עץ, גג רעפים, גינה ותיקה, שביל אבן רומנטי, עציצים צבעונים פזורים לרוב, בוגונביליה בכל פינה, ופרחים שמחייכים מכל עבר. הטלפון לא אחר לבוא, או למעשה - הפקס, שפלט נייר ארוך ובו תיאור וסיפור הבית והמשפחה שמתגוררת שם כבר משנת 1937. סיפורה קשור בסיפור החקלאות וההתיישבות. ביום למחרת כבר התייצבנו במטבח של בעלת הבית. הבית של אווה ומשפחתה | צילום: לימור זומר "בא לי לראש שם שיש בו עץ, ראשוני, בראשיתי. עץ זה בראשית". תכירו את אווה | צילום: לימור זומר

גינה ותיקה עם שביל אבן רומנטי. מאז 1937 | צילום: לימור זומר

הכל התחיל בקופסת קרוון

אווה, כחולת העיניים ושיער אסוף ברישול, קידמה את פנינו בביתה הציורי. בית עמוס פריטי נוי, אוספים של בובות, קומקומים ישנים, מפיות תחרה, משפטים כתובים ביד לאורך הקירות ועל הרהיטים, שטיחים כבדים וריהוט עתיק.
מטבחה המפואר, שלימים הבנו כי הוא נחשב למוסד, הוא חלל מרהיב ומשמח במיוחד ובו חלונות ברזל אל הגינה המוריקה, שולחן ענק במרכזו וכונניות עץ עשויות ביד אוהבת נוכחות בכל מקום. המטבח המפואר הפך למוסד | צילום: לימור זומר שילובי צבעים וטעמים

בית ציורי, תמים ואירופי עם ניחוח אחר | צילום: לימור זומר

פריטי הנגרות הדומיננטיים מיד הציפו את סיפור הנגרייה המשפחתית, הממוקמת באחד המבנים בחצר. הנגרייה של הבן, רביב, שגילה משיכה לתחום כבר בגיל 10 כאשר בנה את בית העץ הראשון שלו והיה עסוק בבניית טיסנים, מכוניות, בתי עץ, אווירונים. "הוא היה מאוד מוכשר", מספרת אווה בגאווה, "וכשהוא היה בצבא לקראת השחרור, קנינו לו קופסת קרוון של 40 מטר. הוא הוסיף גג רעפים, דלתות, חלונות ויצר וילה לפרסומות, עם פרקטים, קירות, חלונות ורהיטים, כאילו שהוא נגר כבר 20 שנה, וזאת בלי ללמוד נגרות. הוא נכנס לגור בקרוון, לא לפני שבנה לעצמו ארגז לנעלים, כי אסור היה להיכנס לבית עם נעליים, כדרך המושבניקים.

כשעברה שם אלישבע, בעלת החנות המפורסמת ברשפון - "חנותה", היא התאהבה בסגנון הבנייה, ומיהרה להזמין מרביב עבודה לחנות החדשה שלה. רביב קפץ על ההזדמנות, לקח מידות, וביצע את העבודה באופן הכי פשוט ומתוך ידע פנימי עמוק. בפתיחה, בנוכחות עיתונאים וצלמים, גברה ההתעניינות ברהיטים, וכך נולדה הנגרייה המשפחתית.

הכל התחיל מטיסנים, מכוניות, אווירונים ובתי עץ | צילום: לימור זומר

נגרות במקום עבודת אדמה

"בהתחלה הייתה התנגדות חזקה מצד האבא", מספרת אווה, "הוא פחד שנגרות זה לא פרנסה וניסה למנוע את העיסוק. ואני, שהבנתי שמה שבתוך הבטן חייב לצאת החוצה, תמכתי ועודדתי. אז גם קנינו לו את המסור הראשון של הנגרים והוא למד בעצמו את רזי המקצוע". והיום הנגרייה נחשבת מהמובילות בתחום הריהוט | צילום: לימור זומר

ובבית נוכחות של יד אוהבת בכל פינה | צילום: לימור זומר

את הרהיטים הראשונים בנה רביב בעץ בנין "ובא לי לראש שם שיש בו עץ, ראשוני, בראשיתי. עץ זה בראשית", מספרת אווה. "אני, שניהלתי סטודיו לטקסטיל, בגדים, סריגים, אפליקציות, תחרות עתיקות, שמלות עתיקות. אהבתי מאז ומתמיד לצבוע. בגיל 19 צבעתי את הבית הראשון, תקרות, משקופים, ופתאום רביב היה צריך צביעה אז מי אם לא אני אבצע את המשימה?

"התחלתי ללמד צביעה ביום ובערב צבעתי את הרהיטים, המצאתי המון טכניקות צביעה. במהלך השנים הצטרף לעסק גם יואל, בעלי, שהיה חקלאי כל השנים, ויש לו ידיים טובות. רביב לימד אותו נגרות והוא חבר אלינו לנגרייה".
כיום "נגריית תיבת נח" נחשבת לנגריית בוטיק. היא מעסיקה את כל בני המשפחה, כולל האחות קרנית והאח רז, וצוות מקצועי שוחר עץ. נגרייה ששורשיה במלאכת כפים. עבודת הנגרות החליפה את עבודת האדמה. הקרבה למקום ועבודת המשפחה המשותפת, נשארו ממש כמו בימי העלייה לקרקע והקמת הישוב ב-1937. נגרייה ששורשיה במלאכת כפיים. דלת כניסה לבית של תיבת נח

מטבח פתוח, נגריית נח

במדור הקודם: הבית הפנימי
לכל הכתבות במדור "בבית עם אורלי רובינזון"

לאתר של אורלי רובינזון