"אני לא מאמין שעדיין לא קנית כיסאות בר", אמרתי לה. סיימה לשפץ כבר לפני שנה. בלב המטבח שלה עומד אי יפייפה עם הכנה לשלושה מקומת ישיבה, ומסביבו חלל עירום שממתין להחלטה. "מה כל כך קשה לבחור כיסאות? זה ממש נורא ככה".
בכלל, אני לא מבין את האנשים האלה שמשאירים החלטות עיצוביות לאחרי המעבר, שרוצים קודם להיכנס לבית ואחר כך להחליט איזו ספה מתאימה לחלל. בכוונתי לסרב לעבור לדירתי החדשה, עד שיינעץ בקיר מתלה המגבות האחרון. אני רוצה להיכנס עם המגנטים שלי על המקרר. אני רוצה שבלילה הראשון שלי בבית החדש, ארגיש כאילו אני גר בו כבר שנים.
"אני באמת מצטערת שלא היה לי זמן להתעסק בעיצוב של הבית בדרך שתניח את דעתך", ענתה לי, "אתה יכול בבקשה להביא את המוצץ שנמצא על השיש?".
תינוק ערפד
אה כן, שכחתי לציין שבשנה האחרונה הייתה עסוקה בלעשות תינוקת. ועוד לבדה. אני יכול להבין למה בין ההזרעות לבחילות לתהיות הקיומיות, נשאר לה יחסית מעט פנאי להתלבט בין שרפרפי עץ במראה מיושן למשענת עור מרופדת עם רגלי ברזל, אבל כשהתינוקת אוכלת ומפסיקה לבכות, ואני דוחק אותה לקיר עם השאלות הבוערות שלי, גם היא נאלצת להודות: "לקח לי יותר זמן לבחור כיסאות בר, מאשר לעשות ילד".
זו בדיוק הנקודה שלי. כשאדם משפץ את הבית, מבחינת הסביבה הוא חוצה איזה כביש דמיוני שבעברו האחר מונחת הבורגנות. קנית, שיפצת – למה שלא תמהר ותקים משפחה? כאילו שהעובדה שאני יכול להרשות לעצמי לתכנן את בית חלומותיי, מעידה בהכרח על כך שחלומותיי כוללים מיטת תינוק. ואם פעם חשבתי שעליי להודות לאלוהים על נטייתי המינית שכן השאלות האלה לפחות ייחסכו ממני, הרי שהיום אני מוצא עצמי מפגר אחרי חבריי הסטרייטים וחבריי ההומואים גם יחד. כולם עושים תינוקות. ותינוקות ושיפוצים פשוט לא משתלבים טוב, זה הכל. ולכן בפעם הבאה שאני אספר למישהו שקניתי דירה בקומה שלישית בלי מעלית, והוא יתהה בקול רם אם אני לא חושב שיהיה לי קשה להעלות לשם עגלה (ותתפלאו לשמוע כמה אנשים כבר מצאו לנכון להגיד לי את זה), רשיונו לבקר אצלי בבית ישלל לאלתר.
בדירה החדשה שלי אין מקום להניח מיטת תינוק. אלא אם כן התינוק מעוניין לישון על התקרה. חבל אם כך שאין לי בנזוג ערפד, כי התינוקות של אלה דווקא מטפסים על תקרות בלי שום בעיה. אני יודע כי השבוע התגברתי סוף סוף על הבושה והלכתי לראות את הסרט האחרון בסאגת "דמדומים". את נעוריי ועלומיי בזבזתי על דיכאון, חרדות וקריאה כפייתית של ספרים העוסקים בשואה. בתור תיקון, בעשור הרביעי לחיי, אני מכור לסדרת סרטי "דמדומים".
ראו את בלה היפה, רק אתמול עוד הייתה תיכוניסטית מהורהרת שמתאהבת בבן כיתתה הערפד, והנה היום גם היא מטופלת ברנזמה בתה הקטנה, שכאמור מרחפת באוויר ומטפסת על קירות, כאילו כדי לאותת לי שלא רק ההומואים והסטרייטים כבר מתכננים משפחה – עכשיו גם הערפדים עושים ילדים. ומה אני עושה? שיפוצים. לפתע אני חש ששותים את דמי ביותר ממובן אחד.
לרגל התרחבות משפחתם מוצצת הדם, עברו אדוארד ובלה לבית חדש ועיצבו אותו במה שהאדריכל שלי מכנה בשאט נפש "אובר דיזיין". עוד כיסא בסגנון טוסקני, ועוד ואזה מצויירת, ועוד כלי מיטה בגוונים משתנים של בז', ועוד שטיח, ונשאלת השאלה איך לעזאזל הם מתכוונים לגדל ילדה בתוך זה, ומי יקרצף את כתמי הדם מהציפות בגוון שמנת?
מה שגם שהיית מצפה מערפדים שחיים כבר שבע מאות שנה ומעלה, שיאספו עם הזמן כמה פריטי וינטג' ראויים, ולא יסדרו את הבית כמו בקטלוג. אחרי הכל, מה שווים חיי הנצח אם לא הרווחת בהם אפילו פיס אחד?
כמובן שלבלה ואדוארד יש דאגות גדולות יותר מהעיצוב או האובר עיצוב של הבית שלהם. רנזמה הקטנה צומחת במהירות מטורפת ובזמן קצר מאוד הופכת לנערה, וידידם ג'ייקוב מגלה בה לפתע עניין, והוא בכלל איש-זאב. אני באמת לא רוצה להלאות אתכם בפרטים.
החיים כמו כיסאות בר
אז לא משנה. נראה לי שחברתי א' הייתה חותמת עכשיו על תינוקת שהופכת לנערה תוך חודשים ספורים. כרגע היא בכלל לא מבינה למה כיסאות הבר שלה מטרידים אותי כל כך, כשכל הסלון שלה מלא במוביילים ושמיכות וכביסה לא מקופלת. "אני שונאת את זה שכל הבית נהיה חדר ילדים", היא אומרת.
"בצדק", אני עונה.
"רוצה לבוא איתי רגע לחדר שלה לעזור לי להחליט איך לעצב אותו?".
"בפעם האחרונה שעשינו את זה", אני מזכיר לה, "הצעתי לך לתלות מדפי זכוכית דקים מעל שידת ההחתלה, ואמרת שאני מטומטם ושהם יפלו עליה. אולי אני לא הבנאדם הנכון לדבר איתו על ילדים".
"אבל לא בא לך לפעמים אחת כזאת?", היא שואלת, כשאנחנו מביטים בתינוקת שלה.
אני רוצה להגיד לה שלא. שממש לא. שיש לי תחושה מדאיגה שהחיים מסתובבים סביב עצמם כמו כיסאות בר, ומכוערים מכל זווית, אבל ניסיוני עם סאגות שיפוצים וסאגות דמדומים מלמד שהן אף פעם לא מסתיימות באמת.