את דירתי הנוכחית קניתי כדי למות בה. כלומר, זה לא היה הרעיון של מוות שהכתיב את קניית הדירה, אך את תהליך הרכישה והשיפוץ ליוותה בקביעות המחשבה המנחמת על כך שלעולם לא אצטרך לעבור יותר. לא עוד בעלי דירות שמורישים את הנכס לנכדה הפרזיטית שלהם; לא עוד מובילים מחוספסים שמניחים בחבטה על הרצפה את תכולתי השברירית. נמצא מקומי. אפילו שחררתי לאוויר משפטים חמורים יותר כמו "הבית הזה הוא הבית האחרון", או "רק לקבר יוציאו אותי מפה". חבריי גלגלו עיניים. שיגלגלו. אני ידעתי היטב שנכדיי וניניי עוד יחטטו בארונות הקיר האלה אחרי מותי, ויתפעלו מהעיצוב העל-זמני ומטעמו המשובח של סבא.
אני קצת מגזים אולי עם העניין הבין-דורי, לאור העובדה שהדירה האמורה איננה מיועדת בשום אופן ליותר מאדם אחד. היא די קטנה, אך עם זאת מתוכננת כלופט, בדרך הסותרת כל מרחב פרטי כמו גם שאיפה להרחיב את התא המשפחתי, אם היה לי אחד כזה. לא היה לי. גם היום אין לי. ובכל זאת אני עובר דירה.
אני ברישניקוב המזוין
מערכת היחסים ביני ובין רמת אביב הישנה, השכונה אליה עברתי לפני קרוב לארבע שנים, דומה למערכות היחסים שלי עם גברים, במובן הזה שכל הדברים שהקסימו אותי בה כשהיכרנו, הם אלה שהמאיסו אותה עלי ארבע שנים מאוחר יותר.
בדייט הראשון ראיתי בה אואזיס עירוני סודי, קטן וקסום, רחוק אבל קרוב, משפחתי ומרגיע כאילו רשם לי אותו הרופא, בוגר מכפי שאהיה אי פעם. במהרה הבנתי שגן העדן שלי עשוי מנייר. הבתים לפחות, עשויים מנייר. אין שום בידוד מפני רעש, שום שכבת בטון משכנעת שתעצור את מי שמנסה להכנס לי לתוך הנשמה. קיבוץ מוחלט. אחרי כל שיעור יוגה שלי למשל, השכנה מלמטה מוצאת לנכון להעיר לי: "שוב רקדת אתמול", היא מאבחנת. "אתה רוקד הרבה".
כן, אני ברישניקוב המזויין. זה מה שאני עושה כל היום, רוקד משמחה. לעיתים היא גם בודקת אותי בעין עקומה כיוון שלא רק את צעדי הריקוד שלי היא שמעה לדעתה, אלא גם וידויים על רחבת הריקודים, ואם אני רוצה אפשר לשוחח על אבא שלי או הקריירה שלי או האקס שלי או כל פיסת מידע אחרת שהאפרכסת שלה ליקטה בטעות.
כי לידיעתכם, בבניינים האלה אתה לא רק שומע את השכנה שלך מדברת בטלפון. בימים שקטים במיוחד, אתה שומע גם מה עונים לה מעבר לקו. וכך הפכתי לצינור ניקוז של ויכוחי סרק ושיחות טיפשיות וארוכות שאין לי בהן חלק, תוהה איך מצאתי את עצמי לפתע בנווה-נוירוטיקה, השכונה בה לכולם יש עניינים לא גמורים עם בני הזוג שלהם, וסיבות לנזוף בקול מבוקר עד לילה בילדים שלהם, שנתפסו מעשנים בשירותים של "אליאנס".
גם יתרונותיה המובהקים של השכונה כבר מגעילים אותי. כל שפע החניה הזה למשל, פשוט דוחה. חמישי אחר הצהריים, מוצאי שבת, ראשון בבוקר – מרחבים אדירים של מדרכה פנויה צבועה בכחול לבן. סתם לנקר עיניים, בזמן שלאחרים אין כלום.
והירוק. כמה ירוק. הכל מסביב כל כך ירוק. השלווה הפסטורלית שנכפית עלי כאן, גורמת לי להרגיש עוד יותר גס ומלוכלך ובלתי ראוי. כמה אהבתי את הירוק הזה לפני שהבחנתי בכך שמדי יום באותה השעה העצים נעטפים בריח של תבשילים מתובלים באבקת מרק עוף, וברעש יללני של ילדים שמסרבים לעלות הביתה.
בחג סוכות שעבר הבנתי פתאום שבכל שנה עולה מספר הסוכות בחצרות. המון סוכות מקושטות בשרשראות קרפ קמות בבניין שלי ובבניינים ליד, וההורים הצעירים והמגניבים נכנעים לבנם המאושר וישנים איתו בסוכה, ובאמצע הלילה, כשהגשם הראשון מתחיל לטפטף, אוספים אותו מהר לתוך הבית. אני אדם ללא סוכה, במובן הפשוט ביותר, וגם באלה המסובכים. לא באתי מבית עם סוכה, ולא אבנה אחת כזאת בעתיד הנראה לעין. מי שאין לו סוכה, החלטתי, מוטב שיהיה לו בית מושלם. והדירה היפה הזאת בשכונה השקטה הזאת, היא לא הבית שלי.
לעזוב מהסיבות הלא נכונות
עכשיו לך תסביר. כשאני מספר שאני עוזב את דירתי ושרכשתי אחת חדשה, זה לרוב נשמע כך:
"קניתי דירה חדשה".
"גדולה יותר?"
"לא מאוד".
"אז מה, אתה חוזר לתוך העיר?"
"בערך. צפון ישן".
"אתה חייב שם חניה".
"אין לי".
"מעלית?"
"גם לא".
"מה?! אז למה?"
כי ככה. כי מוזר בעיני שאנשים מאוד רגשניים ומיסטיים כשמדובר בבתים שלהם, אבל כשזה מגיע לרכישת הבית פתאום כולם נהיים נוחי דנקנר, ומדברים על שווי הנכס וקפיצות נדל"ניות ואיך הם תכף ימנפו את אלוהים יודע מה. להגיד שאתה מוכר את הבית כי אתה מרגיש שאתה כבר לא שייך אליו יותר, וכי אולי עשית טעות כששיפצת אותו במיליארדים לפני דקה וחצי, זה ממש ביזארי. מסתכלים עלי כאילו אמרתי שבדירתי החדשה אני אבעיר מרווה כדי לגרש את האנרגיות הרעות.
אני עוזב מהסיבות הלא נכונות. כזה אני. כששיפצתי את הבית צעקו עלי שפרקט במטבח זה לא פרקטי וחלונות מעץ זה אסון. אז זו ההרחבה של חוסר הפרקטיות שלי – אני עובר דירה כי אני מרגיש שזה מה שאני צריך עכשיו. כי במרדף המעגלי שלי אחרי האושר, נדמה לי כרגע שבית חדש הוא מה שיקרב אותי לסוף, ואני מסרב להרים ידיים.
אגב, כשאני אומר שאני גם עומד לשפץ בפעם השניה, אז אני נשמע ממש כמו ליצן. למה לעזאזל שארצה לעבור את הסיוט הזה שוב? האמת היא שאני זוכר שזה סיוט, אם כי די במעומעם. כרגע קצת מסטול מקרמיקות, ופסיפסים, ורצפות תלת שכבתיות, ואלונים גושניים, ומנורות וינטג' שמונחות ברישול על תיבות משוק הפשפשים.
מסתבר אם כן, שמסע לווייתי ייצא מהדירה הבאה, לא מזו. יש לי אדריכל שכבר הודיע לי שאני מאחר בחודש וחצי ובמאה חמישים אלף ש"ח, יש לי מפקחת עבודה בלונדינית ואסרטיבית שבא לי להכיר אותה בגבר ולחיות איתו לנצח, ויש לי במייל המון הצעות מחיר מערבים שונים. עימאד אט ג'י מייל דוט קום – שעטנז וירטואלי שמוכר לכל משפץ. נדמה לי שהתגעגעתי. מניסיוני, אני טועה.
למייל של אביעד