דודה, לא במובן של דודה לולה, אלא עם שורוק בו"ו. Duda. כמו שיש לנרקומנים בגמילה.
כן, השפה שלי מאוד התחספסה בזמן האחרון. מאז שהתחלתי לשפץ בעצם. החיכוך התכוף עם בעלי מקצוע שונים הוליד אותי מחדש כגבר קשוח שעומד על המקח כשצריך, ואף לא מהסס להשתמש בשפה של מוסכים.
מה שכן, אינטואיציה נשית טובה עוד נותרה לי, ואני קורא את ב' כספר פתוח – כיצד הוא ממהר לברר כמה שילמתי לכל אחד מהספקים, חס ושלום לא פחות ממנו; איך הוא מקשיב להתלבטויות שלי בנושא ארונות המטבח בחצי אוזן, ומיד משיב בסיפורים ארוכים על המטבח שלו, וכמה ניסו לשכנע אותו לעשות חלון דו כנפי מעל הכיור, אך הוא הדף באסרטיביות את כל העצות ובחר לבסוף בחלון גיליוטינה. סיפור ממש מעניין, אין מה לומר. הארי פוטר וחלון הגיליוטינה. בעיקר אני רואה עליו כי מתחת לכל העצות המועילות שהוא משיא לי מסתתרת קנאת שיפוצים פשוטה.
"גם עופרה הייתה מלכה עד שהגיעה ירדנה"
זו תופעה שכיחה למדי, קנאת השיפוצים. אני לא מדבר על אנשים שמעולם לא שיפצו ובכל פעם שאתה מעז לקטר על כך שלא נמצאה בכיסך הפרוטה לממן את קרמיקת חלומותיך, מיד תוקעים בך פרצוף חמוץ. אני מדבר על מי ששיפצו זה לא מכבר, וחווים את אותה צניחה אנרגטית אכזרית של כלות ביום שלאחר חופתן. תחושת "ומה עכשיו?" שכזו. עומדים משתאים בביתם החדש והנוצץ, ולא מאמינים שלא יריבו יותר עם הקבלן בצרחות, על נושאים הרי גורל כמו למשל גימור משי לעומת גימור מבריק.
וברגע שמישהו סביבם מתחיל לשפץ, זוקפת קנאת השיפוצים שלהם את ראשה המכוער והירוק, ובמסווה של בעלי ניסיון שרק רוצים להעניק לך מחוכמתם, ממשיכים למעשה לשפץ את ביתם דרכך.
ב' ואני לא חברים מאתמול, מכירים האחד את מגרעותיו של השני (וביחד מדובר בחתיכת כמות מטורפת של מגרעות), ולכן נשמר עד כה סטטוס-קוו עקבי למדי, במסגרתו הוא לא מזהיר את האדריכל פן יעשה לי בית יפה משלו, ואני בתמורה מסרב לכל רעיון שמוצע לי אם הוא דומה אפילו בקצת לדירתו המקסימה של חברי היקר. שנינו למען האמת גם לא ממש מעוניינים להתעסק עם מזגו הרע של האדריכל האמור, עכשיו כשירד מפחמימות ועצביו רופפים. הן רק לפני יומיים הסכמתי להשתרך בעקבותיו בנחלת בנימין חצי יום, אחרי שהחליט לפתע כי את כל הווילונות בביתי החדש הוא רוצה לתפור מבד של חיתול. בחיי. הזיות של רעב.
בחזרה לעניינינו: השבוע כאשר ב' קיבל טלפון ממגזין עיצוב ידוע שצילם את דירתו, והתבשר כי הם מעוניינים לשלב אותה בגיליון שנתי מיוחד של עשר הדירות היפות של השנה, התלהטה המלחמה הקרה בינינו, כי קשה כשאול קנאת השיפוצים.
"איזה יופי!", אמרתי לו כשבישר לי את החדשות המשמחות, ומיד כהרגלינו עברתי לדבר על עצמי: "בדיוק היום הזמנתי את הספה לסלון. היא תהיה פשוט מושלמת. כל הדירה תהיה מושלמת".
"כן", אמר, "אבל לא אחת מעשר היפות של השנה".
"היא תהיה יפה גם בשנה הבאה".
"ברור, זה רק תלוי איך יראו הדירות האחרות, אתה יודע. זה לא קל לבחור את עשר היפות".
כאן כבר איבדתי שליטה. "אני מזכיר לך", הזכרתי לו, "שגם עופרה חזה הייתה זמרת השנה, עד שירדנה באה וגנבה לה את התואר, אז בחייאת". לא סתם הוספתי 'בחייאת'. גם כשמדבר על ירדנה ארזי, עושה את זה בלינגו המצ'ואיסטי החדש שלי.
בצר לי צלצלתי לדסקס את הסוגייה הדחופה של כסאות הבר, עם חברי האחר א'.
(זה קצת מצחיק אותי כמה פשוטים וקומיים נשמעים חבריי כשאני מכנה אותם באותיות בלבד. למעשה הם לא אותיות. הם מילים שלמות, ארוכות ומסובכות שלא עושות שום היגיון).
וילונות מבד חיתול
"מה אתה צריך כסאות בר עם משענת?", א' שואל בסלידה, "כמה כבר תשב על האי? אתה באמת חושב שתכתוב שם? תשים את המחשב כמו אידיוט על השיש? רק תזכור לנגב אותו קודם".
טיפש שכמותי. שכחתי שגם הוא נגוע בקנאת שיפוצים. עברו מאז כבר כמה שנים, אבל תאמינו לי שהאיש כל כך תקוע עדיין בשיפוץ המיתולוגי שלו, שגם עכשיו אוסר על אורחים לדרוך על הפרקט היקר לפני שהם מורידים נעליים.
אני תמיד מגיב לזה במשפט המשומש שאספתי בעשרות אולמות הפרקטים שביליתי בהם בחיי: "אבל עץ זה דבר נושם".
"גם אתה נושם", הוא עונה, "היית רוצה שאני אדרוך עליך עם נעליים?".
את תסכוליי אני בוחר דווקא להפנות לאיש המסוכן ביותר בסביבה, האדריכל שלא אכל, אשר בדיוק מתקשר אליי לבשר לי שמצא בחנות של הפרסים בהרצל את בד החיתול שחיפש נואשות. הידד, יש וילונות.
"אפשר לסיים בבקשה את השטות הזאת עם בד החיתול? מה זה בכלל וילונות מחיתול? תזכורת תמידית לזה שאין לי תינוקות? אולי נשלב את כל רגשי הנחיתות שלי בעיצוב הדירה? בוא נצפה את הקירות בעמודים של ספרים שלא אכתוב לעולם. בוא נבנה את הבית מממתקים, כמו בעמי ותמי, ומסביח ובורקס וכל מה שאסור לי לאכול. אולי פשוט ניקח את האקסים שלי ונניח אותם על הרצפה, שתי וערב, כמו פרקט".
דווקא נחמד. הרי אם אני ארצף את הדירה באקסים שלי, אשמח לאפשר לאורחים לעבור עליה מבלי שחלצו נעליים. שיעברו עם טרקטור מצידי. אני קצת מתאהב ברעיון ומיד מצלצל לב' לספר לו, ובתמורה מקבל מונולוג מעניין על הפרקט שלו שהוטס הנה, מה אתם יודעים, כל הדרך מבלגיה. "יאללה גבר", אני אומר לו בגבריות, "נדבר מחר".
בטור הקודם: אני שיפוצנטרי, יש לכם בעיה?
לכל הטורים של אביעד קיסוס
למייל של אביעד