איך לא לגדל מוזלמן: המורשת הקולינרית של השואה

ההרעבה הפכה את היהודים נוחים יותר לשליטה, לדיכוי והמתה. היא גרמה להם לעסוק כל היום בחיפוש אחר מזון להם ולבני משפחתם, היא גרמה להם לפנות אח כנגד אחיו, היא השפילה אותם, דיכאה את רוחם, החלישה את גופם, החלתה אותם, עינתה אותם ורצחה אותם. למעשה, קצב התמותה מרעב ומן המחלות שנגרמו בעטיו היה כל כך גבוה שאם הגרמנים היו ממתינים עוד כמה שנים הגטאות היהודיים היו מחסלים את עצמם, בלי שום אקציות ומחנות השמדה.

המוזלמן נוכח בכל בית יהודי | צילום: Zeb Andrews, GettyImages IL

המוזלמן – רוח רפאים שמשכנה במזווה

בן דמותה, קורבנה ויצירתה של ההשמדה ברעב היה המוזלמן. המוזלמן היה מומיה מהלכת, גווייה חיה, שלד עטוף בעור שמפרכס את תפקודיו הפיזיולוגיים האחרונים. אף אחד לא רצה לראות את המוזלמן בחייו, כי כך נראה המוות. אף אחד לא רצה לזכור את המוזלמן במותו, כי היה גילומה של הזוועה שאינה מתה, העשויה מריקבון חי ומעצמות מתנועעות. אך דווקא דמותו המחוקה והמפלצתית של המוזלמן, דווקא גורלו הנורא, הפכו אותו לרוח רפאים שמבעתת את העם היהודי. רוח רפאים שמקום משכנה הוא המזווה. הגווייה החיה, השכוחה והדחויה הזו, מסיבה אל שולחן הסעודה בחגים יהודיים וארוחות משפחתיות ישראליות. היא אינה תופסת מקום, אינה טועמת מן המרק ולא נוגעת בלחם, היא אינה רואה איש ואיש אינו רואה אותה. אבל היא שם.

רגליים של מוזלמנים | צילום: Tom Stoddart Archive, GettyImages IL

ניצולי השואה שעלו לארץ, בין שאר הצלקות והטראומות, סבלו גם משלל של הפרעות אכילה. גנבת מזון, בולמוסי אכילה, החבאת מזון, אגירת מזון, חוסר יכולת להשליך מזון אפילו אם הוא מקולקל, קשיים בבליעה, אכילה בהיחבא, רעב תמידי, התקפי אלימות בזמן הארוחה, התעוררות ואכילה באמצע הלילה, הפרעות טורדניות (מישוש תמידי של פרוסת לחם בכיס), מחשבות אובססיביות על מאכלים והתקפי חרדה מהיעדרם. לטראומת הרעב הנורא והמכלה הוצע מזור לאומי. דומה שקורות ימיה של מדינת ישראל הצליחו לאחות את הקרע שבלב, או לפחות לתפור אותו. תקופת הצנע התאימה כמו כסיה ליד הכחושה, שאולי כבר התרגלה לאספקת מזון קצובה. בעוד שהמעבר המהיר יחסית ממדיניות הקיצוב אל תרבות השפע, שופעת המאכלים, סתם את הפיות הפעורים של הזיכרון. עם השנים המכאובים ונושאיהם הלכו ונשחקו עד שהתפוגגו למיתוס, לטקס ולחג לאומי. אבל המוזלמן האוורירי, עיוור בלתי נראה שכמותו, מצא לו דרך להמשיך ולהתקיים. כי המוזלמן, תינוק ישיש, שנע ונד בין מוות לחיים, בין ילדות לבגרות, בין העור לעצמות, השתלט על קווי התקשורת בין ילדים להורים. להבות הגז שעל הכיריים מדליקות את נר נשמתו, בבואתו משתקפת במי המרק ועיניו נוצצות בכל בועת שומן. כמו וירוס הוא צירף את עצמו לסלילי הדנ"א של הארוחה הישראלית, הוא משתכפל בה ועובר בה מדור לדור, ומלמד ילדים ומבוגרים איך צריך לאכול, למה צריך לאכול ומה יקרה אם לא תגמור מהצלחת.

ארוחה עם דודה סלה

אחות סבתי שאבדה את משפחתה הפרטית בשואה הייתה לנו כמו סבתא נוספת. קראנו לה דודה סלה. המומחיות של דודה סלה הייתה האכלת נכדים. בעלת תחבולות זו ניחנה בעצבי ברזל, בעורמה, והכי מפחיד – בתחושה של שליחות. בהאכלת ילדים היא ועוד עשרות אלפי ניצולי שואה אחרים ראו פרויקט לאומי, תיקון היסטורי, והכי חשוב – אימון והכנה לבאות.

המורשת הקולינרית של השואה | צילום: Alvis Upitis, GettyImages IL

ארוחה עם דודה סלה הייתה נמשכת קרוב לשעתיים. ולשעתיים האלה היו שאיפות להשתרע לנצח, לחבוק את העבר ואת העתיד יחד ולכנוס אותם אל תוך הווה מהביל של ערמת פירה. מטרת הארוחה הייתה לתקן את השגיאות החינוכיות האיומות של אמי, שכולן התמצו בטענה אחת – דודה סלה, סבתא שלי ושאר בני המשפחה ששרדו את השואה הסכימו שלא מאכילים אותי כמו שצריך ולכן אני נראה כמו מוזלמן. ברור היה שבמלחמת העולם השלישית אשרוד יום, אולי יומיים. מחלות הגטו הנוראיות, הטיפוס וקדחת הבהרות לא יתמהמהו להתנפל על רזון בשרי, איש לא יבחר בי לפלוגות העבודה, ובשרירי גופי הרפה לא אצליח להיאבק על פנכת מרק.
אולי משום כך הארוחה אצל דודה סלה הייתה נפתחת תמיד עם מרק עוף. הבעיה עם מרק עוף, לפי דודה סלה, היא שיש בו יותר מדי מרק. מי המרק ממלאים את הקיבה, זו מתנפחת ולא משאירה מקום לאוכל האמיתי להיכנס פנימה. לכן היה חשוב להקפיד על משמעת מי מרק, למלא למחצה, לשליש ולרביע את הקערה ולהשרות בתוכם המון אטריות ביצים צהבהבות, פלחי גזר מגולח למשעי, חתיכות עוף ושיחי פטרוזיליה ושמיר. מנת המרק הייתה מתובלת במחמאות והבטחות: "שמעתי מאמא שאתה ילד יוצא מן הכלל, שאתה אוכל את הכול ועד הסוף ומבקש עוד", "בסוף הארוחה הכנתי לך פרס", "אוי כמה שאתה חזק, תעשה שריר, יש כאן אוכל שיעשה אותך עוד יותר חזק". כאשר הייתי מתעכב עם מרק האפסיים, הייתה לשון החלקות מתחלפת במניפולציות זולות. "אם תאכל את הגזר הזה אמא ואבא יהיו מאוד גאים", "אמא התקשרה ואמרה שאם לא תאכל את המרק היא תכעס", "אוי אני מסכנה, כמה עבדתי על האטריות הקטנות האלה", "אוי, תראה כמה העוף עצוב, הוא מתחנן תאכל אותי, תאכל אותי".

את מי היית מציל? את אבא או את אמא?

כאשר היינו מגיעים לפירה הדייסתי שנעשה מתפוחי האדמה שהתבשלו במרק, לקורקבנים שהיו קשיחים וצמיגיים ולאצבעות הבצק שהיו דביקות ותפלות, הייתי כבר שבע קרבות ועייף. "זהו", הייתי מודיע ודוחף מעלי את הצלחת. עבור דודה סלה היה זה האות להחרפת אמצעי המאבק. מאותו רגע יוחד מבצע אישי לכל פיסת מזון. בפיסה ראשונה השמיעה קולות תינוקיים וניסתה להאכיל אותי עם כף, בכף השנייה הניחה יד על לבה ונשבעה בהן צדק שעוד שתי כפות אוכל לרדת מן השולחן, בחתיכה השלישית שללה ממני את הפרס שהובטח לי בתחילת הארוחה (לפתן שזיפים דוחה) או הודיעה לי שתכפול את עונשי (שתי קערות לפתן שזיפים דוחה), ברביעית נזפה בי שאני ילד רע ולטשה בי מבט מזרה אימים, בחמישית פרצה בבכי כמעט אמיתי בין כפות ידיה.

למדנו לקח | צילום: IgorGolovnov, GettyImages IL

כשחילופי מצב הרוח חדלו לעשות עלי רושם וקפצתי בכוח את שפתי, היא עברה לטקטיקת הסחת הדעת. היא הייתה משתתקת, מהרהרת קמעה ואז, מתעלמת מנוכחות המזון שעל שולחן הפורמייקה, חדה לי חידה: "אתה נמצא בסירה, עם אמא ואבא, ובסירה יש חור והסירה מתחילה לשקוע, אבל רק אתה יודע לשחות, את מי היית מציל?", נרעש לנוכח השאלה הייתי שומט מגננות ולסת ומאפשר לכף פירה להיכנס. "הייתי מציל את אבא", הייתי עונה לה אחר בליעה, "כי הוא יציל את אמא". "לא לא לא לא", היא הייתה מבהירה, "בסיפור הזה אבא לא יודע לשחות ואמא לא יודעת לשחות, רק אתה יודע לשחות ואתה יכול להציל רק אחד. אתה צריך להחליט, את מי אתה אוהב יותר, את אבא או את אמא". בלעתי עוד כף פירה שעורבבו בה בדרך קסם אטריות רכות מהמרק וחתיכות קורקבן אלסטיות, "אני אציל את שניהם", הבטחתי. "אבל אי אפשר", היא הייתה פוסקת, "אם תנסה להציל את שניהם, שניהם יטבעו וגם אתה תמות".

פירה, קורקבנים ואקציה

כשגישת הסחת הדעת מיצתה את עצמה, פנתה בלב כבד אל האמצעי האחרון. "אם תמשיך לאכול אספר לך סיפור", הבטיחה. ודודה סלה ידעה לספר סיפורים. בקול רך ומתנגן, ילדותי ומלא פליאה, רחוק מהשפה הצורמת והנכלולית עמה ניסתה להשפיע עלי מאכלים, הייתה פורשת לפני יריעות של עולם זר ומאושר, רווי כיסופי ילדות ומכותר ביערות מושלגים הנמסים בחום תנור אבן ענקי, שלידו מתכנסים בני המשפחה, מתאמנים בנגינה, קוראים, וחולמים ללמוד באוניברסיטה, להתחתן, לעלות לארץ ישראל. סיפרה איך אחרי שנים של ציפייה קיבלה ליום ההולדת הארבעה-עשר את משאת נפשה, כינור. סיפרה על הרעות ששררה בינה ובין חברותיה לכיתה שלא היה אכפת להן שהיא יהודייה. אך באמצע הסיפור כוח עלום החל להפוך בדבריה. שפה אחרת כבדה כאבנים השתלטה על לשונה, דובבה את שפתיה, משלה בגרונה. נעימה זרה ואפלה חלחלה למטבח, שמי התקרה התקדרו וחשרת עננים שחורה התעבתה באדי הסלק. בבית הספר קראו לה יהודייה מלוכלכת וניתצו את הכינור, מאחת מחברותיה נדבקה באבעבועות ואלו השחיתו את פניה, בגטו נלקחה ממנה אחותה מרים באקציה, הוריה יחד עם עוד יהודים שלא יכלו לעבוד הועמסו לנוכח עיניה למשאית שהסיעה אותם אל גבעה סמוכה, שם חפרו שוחה ומעליה נורו. ליד שולחן הפורמייקה, בעודי בולע פירה ופיפיקלך, למדתי שסבתי הסתירה את בתה בת השלוש אצל זוג איכרים תמורת הון עתק ואלה מסרו אותה לגסטפו. למדתי על עבודות הכפייה בחורף פולני אכזר, על סחיבת אבנים מהריסות בתים שהופצצו אל הנהר תחת הצלפות שוט. צורפתי לבריחה מן הגטו אל מסתור בעליית גג מעל למרפאה, שם במשך שלוש שנים אסור היה לה ולאחותה לנוע או להוציא הגה במשך כל שעות היום. שמעתי סיפורים רבים מספור על הרעב, על גושי לחם קפוא וקליפות תפוחי אדמה, על דייסות מוזרות מנסורת ומשיירים, על חלומות של תפוזים, ועל הברחות מזון מסַכנות נפשות. מספרת, עיניה כבושות בתוכה, שכחה את הכף שהחזיקה בידה, את מחית תפוחי האדמה שהתקררה, את הקורקבנים המיותמים, עד שקולה היה נקרע והיא החלה לרעוד ולהתייפח ואני, כדי שתהיה מאושרת, הייתי גומר מהצלחת. לפעמים.

עוד | צילום: Stanislaw Pytel, GettyImages IL

איך לא לגדל מוזלמן – כללי ברזל לתזונה נכונה

הלקח הקולינרי של השואה הוא שילדים, לא משנה אם הם בני שלוש או שישים, חייבים לאכול כמה שיותר. הילדים חייבים לאכול כמה שיותר כיוון שככל שהם יאכלו יותר יהיה להם קל יותר כשהנאצים או דומיהם יכניסו אותם לגטו ויתחילו לקצץ במנות המזון. האוכל הוא אפוא אמצעי הגנה מפני הקטסטרופה הבאה. ילד שיהיו לו יותר מצבורי שומן בגוף, יותר ויטמינים בתאים, יותר חלבונים בשרירים, יותר סידן בעצמות, יוכל לברוח יותר מהר, לשרוד עוד כמה ימים ביערות ללא מזון ובעיקר לא להפוך למוזלמן. כללי האכילה שנגזרים ממורשת השואה הם פשוטים וברורים וניתן לסכם אותם בפסוק "אכול ושתה, שמחר לא נמות".

תגובה ציונית הולמת | צילום: Westend61, GettyImages IL

1. עוד:

האמירה/אמונה שלעולם לא עוד, שאירוע כמו השואה לא יקרה שנית, שמדינת ישראל תצליח להגן על העם היהודי, היא שטויות במיץ עגבניות. השאלה היא לא אם תתרחש שואה נוספת אלא מתי. רוב הסיכויים שהשואה הבאה תתרחש מחר, לכל המאוחר מחרתיים ובכל מקרה היא קרובה. נאצים יש בכל מקום, בכל מדינה ובכל נפש. לכן צריך להתמיד ולהאכיל עוד ועוד, כאילו מחר מתפרסמים הצווים לפינוי הבתים, כאילו מחר מגיעות הרכבות.

2. אסור להאמין למקרר המלא:

השואה היא לא אירוע יוצא מן הכלל, לא משהו יוצא דופן, מטורף וחולני. להפך, היא הכלל, היא החוק, היא הנורמה. תחושת השובע, שפע המזון במכולת, הביטחון בארוחה הבאה הם הטירוף האמיתי. מטורף להיכנס למכולת בלי תור, לקנות לחם ולקבל לחם, מטורף לעבור ליד בית קפה ולראות מישהו מזמין עוגה ואוכל אותה תוך קריאת עיתון, מטורף לראות ילד בדרך לבית הספר זורק חצי מהכריך לפח. חוסר האנושיות, הרצח, האונס, השנאה, הסדיזם, האדישות, הרעב הם חלק אינטגרלי מן האנושות ומן החוויה האנושית. הרגע שבו אנשים יחנקו אחד את השני בעבור חתיכת לחם ששבוע לפני כן השאירו על הצלחת יגיע פתאום ומהר. לכן אסור להאמין למקרר המלא. תמיד צריך לקנות, לבשל, לאכול ולהאכיל כאילו מחר כבר אין בשר, כאילו מחר הלחם בהקצבה, כאילו מחר מקליפות הגזר שהושלכו יבושל מרק לכל המשפחה.

כך לא מגדלים מוזלמן | צילום: Gerry Cranham, GettyImages IL

3. מוכרחים להכריח:

כל הילדים הם מוזלמנים בפוטנציה וכדי להציל אותם מגורל הגוויעה ברעב כל האמצעים כשרים. מותר לאיים, להפחיד, להלעיט ולהכאיב. מומלץ להונות, לשחק, להסיח את הדעת ולספר סיפורים. זה לטובתם. הסבל ליד שולחן האוכל הוא כאין וכאפס לעומת הסבל ליד שולחן ללא אוכל. האכילה אינה עניין של בחירה, אינה עניין של טעם או העדפה, היא כורח המציאות. היא חיסון הכרחי מפני מגפה ודאית

4. אוכלים הכול:

כל הילדים הם מוזלמנים בפוטנציה, וכדי להציל אותם מגורל הגוויעה ברעב מותר להאכיל אותם בהכול. אין דבר כזה "אוכל לא בריא" או "אוכל לא טעים", והכמות עדיפה על האיכות. מותר להוסיף לשוקו סוכר, למה להסתפק במלפפון כשאפשר לאכול עוגה, ואם הילד אוכל שתי שקיות במבה אז במבה היא אוכל בריאות. אוכל מקולקל הוא עניין של השקפה. אם זה נכנס ונשאר בבטן יותר משתי דקות אז בסדר, אפשר לעבור לביס הבא.

פלאפל באושוויץ | צילום: NurPhoto, GettyImages IL

5. אוכל כל הזמן:

אם השואה הבאה עומדת להתחיל, אז למעשה היא מעולם לא הפסיקה ולכן צריך להאכיל ילדים כל הזמן, בכל מקום ובכל הזדמנות: מול הטלוויזיה אפשר לתת להם ירקות, לפני השינה כדאי לתת להם דייסה חמה בבקבוק, בסוף הארוחה אפשר להציע להם גלידה וסוכריות, כשהם עושים שיעורי בית אפשר לשים להם קערה של בייגלה, וכשהם משחקים כדורגל אפשר להציע להם מדי פעם בננה טובה.

6. היקום תלוי על חתיכת לחם:

מי שהיה רעב באמת יודע שכל דבר בעולם הוא או אוכל או קשור לאוכל. לכן כל פעילות של הילד מלוּוה באוכל. אם קונים צעצוע חדש לילדים הם צריכים לשלם עליו בעוף ותפוחי אדמה לפני ובחביתה ולבּן אחרי. אם הולכים לים אוכלים קודם ארוחת בוקר, אוכלים בדרך כריכים, כשמגיעים מוציאים מהצידנית פירות וסלט תפוחי אדמה, קונים במזנון צ'יפס וארטיקים ומסיימים בדרך חזרה את מה שנשאר, כי אחרת לא ניסע שוב לים. "היה נהדר בהצגה, הילד אכל שתי בננות".

7. אוכל הוא מלחמה:

המאבק ליד השולחן על כל פרודת מזון, המאבק במטבח על כל קליפת מזון, המאבק בסופרמרקט על כל אגורה הם המשך המאבק בנאצים, אלה של העבר ואלה של העתיד.

פרידה מדודה סלה

לעתים כשאני נזכר בדודה סלה, אני תוהה איך הייתה מגיבה אם הייתה יודעת שאת הקורקבנים שקנתה בסופר, הפשירה, בישלה וטיגנה בעבורי בעמל רב השלכתי לפח, שהקלסיקלך שלשה, הרתיחה וריבכה בחמאה ואהבה מעולם לא נאכלו על ידי אחותי. ביקשנו שתבשל כי רצינו לתת לה את ההרגשה שהיא עדיין מאכילה אותנו, עדיין דואגת לנו, עדיין אחראית על הכנסת פחמימות וחלבונים לגופנו השברירי. מצד אחד, ידעתי בעומק לבי שאני כפוי טובה, שעם השלכת תכולת הקופסאות לפח אני בוגד בכל היקר לה, שצער עמוק ועלבון גדול מנשוא ייגרמו לה אם תגלה שהמזונות עליהם נאבקה כל חייה נרקבים בקרן זווית. מצד שני, לא הייתי מסוגל לאכול את תבשיליה. הריח של הקורקבנים, ואפילו המילה קורקבנים, עוררו ומעוררים בי עד היום תחושה של בחילה. אחותי הפסיקה לאכול את אצבעות הבצק לאחר שראתה יום אחד את דודה סלה מטאטאת גרגרי קמח ואבק מהרצפה ומחזירה אותם לתוך הקופסה.

מצוה גדולה לאכול תפוח תמיד | צילום: Nisian Hughes, GettyImages IL

אבל כשאני מזדמן לירושלים, לשכונת קריית משה, ועובר ליד בניין הדירות הישן בו התגוררה, אני רואה בינות לעננים איך מאות הקורקבנים שזרקתי מסתדרים בשורה ארוכה מהשמים לארץ, יוצרים חבל טבור ענקי שמחבר ביני לבינה, וכשרוח ירושלמית של אחר הצהריים מנשבת אני מרגיש את דודה סלה מלטפת את ראשי באצבעות בצק קטנות ורועדות.

חלקים מהפרק "איך לא לגדל מוזלמן: המורשת הקולינרית של השואה" מתוך הספר "ארץ אוכלת" שיצא השנה בהוצאת "אפיק"