מהאולפנא בקרית ארבע לשירות פעיל בחברון

צופית בשארי ואני משוחחות רגע אחרי שהכומתה הכתומה שלה מתעופפת באוויר ומעניקה לה תואר של לוחמת בחטיבת החילוץ וההצלה של צה"ל. חצי שנה בתוך כור ההיתוך הצה"לי, אחרי טירונות והכשרה, והיום בשארי (19.5) מוכנה לעלות לגזרה בפעם הראשונה בחייה.
בשארי היא לא רק לוחמת בצה"ל (אפילו שבינינו, רק על זה היא הייתה מקבלת ממני מדליה), אלא היא גם בוגרת אולפנא מקרית ארבע. אז איך קורה שילדה טובה קרית ארבע מחליטה לוותר על מנעמי השירות הלאומי, להתגייס ליחידה קרבית ולהגיע לגדוד שרובו ככולו מורכב מחילונים? ובכן, הסכיתו ושמעו.

פייטריות עוברת בגנים

משפחתה של בשארי נטועה עמוק בתוך קרית ארבע, הנחשב ליישוב מעורב ומגוון. סבא וסבתא של בשארי היו ממקימיו, ואמה היא בין הילדים הראשונים שנולדו ביישוב הקטן והמתפתח. אם תשאלו את בשארי מה היא מרגישה כלפי המקום בו גדלה, תשמעו רק דברים טובים: "קרית ארבע הוא מקום פתוח וכלל ישראלי. הרגשתי שגדלתי במשפחה גדולה, עם אנשים טובים ואכפתיים. יש פרוייקטים של עזרה ליולדות, וחלוקה של אוכל ושתיה לחיילים שנמצאים כל הזמן באיזור, והכל באהבה". האהבה הגדולה של בשארי כלפי היישוב בו גדלה נשזרת לאורך כל שיחתנו ולמעשה היא גם זו שלבסוף הניעה אותה להתגייס.

צופית עם המג"ד בטקס ההשבעה | צילום: יחסי ציבור

"התגובה שלי בתור אזרחית היא מוגבלת"

השלב הטבעי של בנות דתיות אחרי התיכון הוא ללכת לשירות לאומי, למה את בוחרת להתגייס?
"היה בי משהו שהאיץ בי ללכת דווקא לצבא. כשאתה גדל במציאות שאתה רואה סביבך כל הזמן חיילים ששומרים עליך ואתה מודע לזה שבלי ההקרבה שלהם אולי לא היית יכול לגור שם, משהו חלחל לי ורציתי להיות במקום התורם והמשפיע".

צופית בכרם הלל בפאתי קרית ארבע - מקום הירצחה של חברתה הלל אריאל | צילום: יחסי ציבור

דבר נוסף שהניע את בשארי להתגייס לצבא קשור בטרגדיה אישית שקרתה לה:
"כשהייתי בכיתה יב', בנר ראשון של חנוכה, אבא של חבר טוב שלי נדקר במערת המכפלה (גנאדי קאופמן, נרצח בפיגוע דקירה במערת המכפלה בדצמבר 2015, ק.כ.ט). במשך שלושה שבועות הוא שכב בטיפול נמרץ כשהוא פצוע אנוש. העברתי לילות בבית החולים והייתי איתו לאורך כל השבועות האלה, גם כשהודיעו שהוא נפטר. זו הייתה תקופה ממש לא קלה, אבל מצד שני זה גם משהו שביגר אותי וגם דחף אותי לפעול בעצמי".

באיזה אופן?

"גם בתוך היישוב וגם בכלל באיו"ש, פגשנו בהמון טרור ופיגועים. יש תסכול בלהימצא במקום שנפגע פעם אחר פעם, כשהתגובה שלי בתור אזרחית היא מוגבלת. אני לא יכולה לבוא ולהגן על עצמי. יש משהו בלהיות לוחמת ולומר: 'זה קרה ואני לא רוצה שזה יקרה יותר, אז אני באה ותורמת מהחיים שלי בשביל לשמור על אנשים אחרים'. דווקא בגלל שהייתי במקום הכל כך קשה הזה וחוויתי את זה מקרוב, זו נראתה לי הדרך הטבעית לתרום. הבחירה בחטיבת החילוץ נראתה לי אידיאלית, כי יש בה שילוב של פעילות חי"ר וגם את העניין של החילוץ – מצד אחד יש את המקום של לקחת חיים, אם צריך, כדי להגן, ומצד שני להציל חיים כשצריך".

ואז את מחליטה להתגייס. איך הסביבה מגיבה לזה?

"חלק הרימו גבה. אני הייתי במקום של מצד אחד לעשות דברים בדרך שלי אבל מצד שני הייתי מאוד קשובה. היה לי שיח באולפנא, וגם עם המשפחה. הקשבתי להם. אבל אחרי שעשיתי את הבחירה שלי, נתקלתי בהמון הבנה והכלה. אמא שלי באה בשמחה להשבעה שלי וגם למסע הכומתה ונורא התרגשה למרות שמבחינתה היא לא ציפתה שאני אתגייס ועוד אלך לפעילות מבצעית".

מערת המכפלה ביום שמש | צילום: מינהלת מערת המכפלה, mako יהדות

איך את חווה את הצבא כבחורה דתיה עד כה?

"לפני כל יציאה לנוהל שבת, ממש משתדלים ששומרי השבת יוכלו לשמור שבת. ממש הגדירו את זה כדי שכל אחד יוכל לפעול לפי האמונה והדרך שלו. מאוד מכבדים ולא מפריעים. בפלוגה שלי אין בנות דתיות, אבל היו כמה פעמים שהלכתי לבית הכנסת ופגשתי בנות דתיות מפלוגות אחרות. זה יצר מפגש מעניין. אני לא מרגישה נטע זר, יש לי שם חברים טובים. אבל כן יש שוני. התפיסה של אנשים דתיים ושל לא דתיים היא קצת שונה ונושאי השיחה הם שונים, אבל אני לא מרגישה שזה משהו שחוסם אותי או מוריד אותי למטה".

השתנה בך משהו מבחינה דתית מאז הגיוס?

"באופן שאני רואה דברים כן השתנה משהו, אבל זה לא לשלילה. אם עד עכשיו הייתי דתיה והיה לי יותר קל לשמור על דברים בגלל הסביבה שנמצאתי בה, אז עכשיו אני נמצאת בסיטואציה שאני דתיה בזכות עצמי. אם עד עכשיו שמרתי שבת בקלות, אז עכשיו אני עומדת בפני סוג של מבחן מול עצמי לבוא ולשמור שבת כשלידי חברות שנמצאות בטלפון, או להגיע לארוחת שבת ולקחת מיץ ענבים לבד, ולדאוג לעשות קידוש".

מה את חושבת על ההתנגדות לגיוס בנות לצה"ל?

"זה חשש שהוא לא מנותק מהמציאות. יש חשש בזה שבת דתית מגיעה לסביבה שהיא כולה חילונית ובאמת יש המון התמודדויות. אבל אני יכולה לומר לך בתור אחת שכבר נמצאת שם - יותר פחדתי ממה שזה היה באמת. הגעתי וראיתי שממש מקפידים על כל העניין של שמירת שבת וזמני תפילות. ממש ראיתי שמכבדים אותי ומעריכים אותי ונותנים לי את המקום באמת להיות מי שאני.

בתור מישהי דתיה הרגשתי שיש לי מין שליחות. הרגשתי שברגע שאני אתגייס, אגיע עם כל מה שאני ואוכל להראות את עצמי. לפעמים מסתכלים על הדתיים וחושבים שהם חיים בחברה סגורה. אז מצד אחד אני לא רוצה שיסתכלו עלי ויגידו 'זה הדתיים'. יש מגוון עצום והמון הגדרות בתוך החברה הדתית ואני לא אוהבת להיכנס להגדרות האלה. אבל דווקא לבוא ולומר: 'כן, אני דתיה, אבל הנה, אתם רואים? יש לי שיח איתכם, זה לא משהו שחוסם אותי מלדבר איתכם'. לבוא בפשטות ואולי לשבור כמה סטיגמות, שאנשים יבינו שמה שהם רוצים במסכים שונה לחלוטין מהמציאות".

סגירת מעגל

וכאילו כדי לסגור מעגל, זימן הגורל לבשארי לתפוס קו ראשון עם הגדוד שלה, גדוד רם, בחברון, המקום בו בשלה בה ההחלטה להתגייס: "הרעיון של לבוא ולשמור על הבית שלי ממש שימח אותי. יש בזה ערך גדול, להיות באיזשהו פילבוקס ולשמור על ציר שאת נסעת בו כל כך הרבה פעמים, לשמור על המשפחה שלך ועל החברים שלך. האמת, לא האמנתי שאגיע לשם, אבל אני לא חיה בסרט שאראה את הבית יותר מדי".