ציונות בריח מרשמלו: הבנות שטסו להביא את ישראל לארצות הברית

לפני כמה שנים הכינה חנה שפיגלמן, ראש מחנה "מושבה" בארצות הברית, ארוחת ערב בביתה, כשפתאום נשמעה דפיקה בדלת. בכניסה עמדו ילד צעיר והוריו. שפיגלמן הייתה בשוק. "מה אתם עושים פה?", שאלה. ההפתעה הגדולה נבעה מכך שהילד וההורים שלו גרו בפלורידה, והבית של שפיגלמן נמצא ביישוב חשמונאים בישראל.

כשנכנסו הם הסבירו לה: "הבן חזר ממחנה הקיץ נרגש ומאושר, והייתה לו רק שאלה אחת: 'למה אנחנו לא גרים בישראל?'. הרגשנו שאין לנו תשובה טובה לתת לו, ואם אנחנו לא מוצאים תשובה טובה אחת, אנחנו חייבים לבדוק את העניין ברצינות. אז הנה אנחנו, בסיור בארץ". באותו קיץ הם כבר עשו עלייה.

במחנה מושבה משתתפים מדי שנה 850 חניכים בניצוחם של כ-500 אנשי צוות. כולם מגיעים לתקופה של חודש-חודשיים כדי לבלות יחד בקיץ, בחוויה שאולי אין כמוה. יהודית ויינגרטן, בת 21 מגינות שומרון, נסעה למחנה בפעם הראשונה כשהייתה בוגרת שמינית, והשנה היא נוסעת בפעם השלישית כחלק מצוות החינוך במחנה.

"זה עולם אחר לגמרי", מבהירה ויינגרטן. "במחנה בחו"ל יש אמנם יומיים שבהם ישנים באוהלים, אבל מכל שאר הבחינות זה ממש אחר. זה מין כפר נופש; יש שם מדשאות, ביתני מגורים של 17 ילדים, אגם עם מגלשות מים וטרמפולינות, חדר אוכל ענק, מגרשי ספורט, נגרייה, חדר מוזיקה, בקיצור – הכול. הדבר הכי מיוחד זה שהילדים מרגישים שם חופשיים. כל אחד יכול להיות מי שהוא רוצה להיות. זה ממש מדהים".

מה עושים החניכים במחנה?

"לא חסר תקציב, אז אפשר לעשות פעילויות מגוונות. הרבה כסף מושקע במחנה הזה, ועיקר הכסף הולך על החינוך ועל הפעילויות, ולכן הן מאוד מושקעות. אנחנו כל הזמן חושבים איך להעביר את הנושא הנבחר של המחנה בצורה מגניבה ומיוחדת".

תני דוגמה לפעילויות מיוחדות במחנה.

"למשל, יש מה שנקרא 'שמוץ' – מחנה חוץ; יוצאים מהמתחם של המחנה לכמה ימים, עושים מדורות, מכינים אוכל בשטח וישנים באוהלים. זה קצת מזכיר את המחנות של בני עקיבא בארץ, רק שפה קוראים לזה 'הישרדות'.

"במתחם של המחנה עצמו מתקיימים חוגים שונים, כמו חוג דרמה שכל קבוצה בו מפיקה הצגה או מחזמר לכל המחנה. יש חדר שבכל שנה הופך למוזיאון ממש מושקע עם סרטונים, מיצגים בתלת-ממד ותמונות ענק על הקירות".

יש פעילויות שקשורות לספורט?

"הרבה מאוד; יש כדורסל, טניס, הוקי ובייסבול. יש גם הרבה ספורט אתגרי, כגון אומגה, סנפלינג ומסלול חבלים, ואירוע בשם 'המכבייה', שזה בעצם מלחמת צבע ענקית שכל המחנה משתתף בה, כיף לא נורמלי".

לרגישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

גם טיול, גם שליחות

שפיגלמן, הראש החינוכי במחנה זה 21 שנה, שעלתה אף היא מארצות הברית לאחר שהשתתפה במחנה בתור חניכה בעצמה, מסבירה: "אנחנו עובדים על המחנה במשך כל השנה, ובקיץ, כשהוא מסתיים, אנחנו לוקחים שבועיים חופש ומתחילים מיד לעבוד על המחנה הבא. בכל מחנה מושקעת מחשבה. מדי שנה אנו בוחרים נושא שקשור לישראל ובונים חודש של אטרקציות סביבו, חודש של חיבור יצירתי וערכי".

במחנה מושבה יש שני סבבים בני חודש כל אחד, וחלק מהילדים נשארים גם לחודשיים. כבוגרת בני עקיבא, שחיכתה כמו כולם להורים שיבואו עם פיצה וקולה ביום ביקור הורים במחנה של חמישה ימים, אני לא יכולה שלא לתהות על התקופה הארוכה שבה הילדים שוהים מחוץ לביתם.

הסיפור של נועה לובנברג, בת 17, כיום שמיניסטית מרעננה, מיוחד מאוד. כשהייתה בת 13 הגיעה למחנה כחניכה בעקבות בני דודים שלה, ובהמשך השתתפה במחנה עוד שלוש פעמים נוספות. הדבר המעניין הוא שבאותה תקופה התגוררו לובנברג והוריה בארצות הברית, ובעקבות המחנה וההיכרות עם המדריכים הישראלים עלתה המשפחה לישראל. השנה היא תצטרף לצוות המטבח הקופצני של המחנה.

כחניכה, לא התגעגעת להורים כשהיית במחנה?

"בהתחלה, כשהגעתי, חששתי להיות רחוקה מהבית לכל כך הרבה זמן, וגם לא הכרתי אף אחד חוץ מבת הדודה שלי, אבל מהר מאוד התחלתי ליהנות ובסופו של דבר היה לי מדהים. אני יודעת שיש ילדים שמתגעגעים הביתה. בשנה שעברה הדרכתי ילדים שעולים לכיתה ד', וזה כן היה קצת קשה לחלקם. הם התגעגעו להורים, ואפילו בכו בלילה, אבל בסופו של דבר היה להם ממש כיף, וביום האחרון היה להם קשה לעזוב".

לובנברג גם לא מתרגשת יותר מדי מהגעגועים של הילדים. "יש ילדים שמתאהבים על ההתחלה במחנה, ויש כאלה שלוקח להם קצת זמן להתרגל. אבל הם מכירים את החוויה הזאת: ההורים שלהם היו, האחים שלהם היו, הרעיון לא זר להם".

 

"כשחזרתי לארץ הרגשתי שיש לי יותר ביטחון עצמי". נועה לובנברג. חולצה: לילך אלגרבלי / חצאית: Renuar / ג'קט ג'ינס: Zara / נעליים: Adidas | צילום: שי קדם, מגזין נשים teens

הוד אורון, בת 23 מקיבוץ שעלבים, הצטרפה למשלחת הישראלית במחנה בעקבות שכן שלה: "הוא סיפר לי על האווירה המיוחדת, על השילוב בין טיול לשליחות, וזה בדיוק מה שחיפשתי".

גם אורון, כמו חברותיה לצוות, סבורה שהזמן הממושך שבו הילדים מבלים יחד מצמיח דברים טובים. "אני בטוחה שיש ילדים שבמהלך השנה לא כל כך מוצאים את עצמם מבחינה חברתית ובמחנה חשים אחרת. הם מאוד עטופים במחנה ומקבלים הרבה יחס והרבה הזדמנויות חברתיות. הם שונים מאיך שהם בשגרה. מותר להשתגע בכיף; תמיד עולים על השולחנות, שרים שירים, מתחרים בתחרויות. הם נפתחים לגמרי".

רק מי שהיה שם מבין

תמיד אומרים ש"קאמפ פיפל" ("אנשי המחנה") הם אנשים אחרים, ורק מי שהיה שם מבין. למחנה מושבה מגיע צוות גדול של עובדים – אמריקאים המתגוררים בארצות הברית, כאלה שכבר עלו לארץ וגם מי שנולדו וגדלו פה. כולם עובדים יחד.

לובנברג מסבירה שהמנטליות של הישראלים שונה מזו של האמריקאים. "אנחנו באים ממקומות שונים לגמרי, וזה משהו שצריך להתרגל אליו, אבל זה טוב. אותי זה הכריח לצאת מאזור הנוחות שלי וללמוד לתקשר יותר בביטחון. יש לי חברות ממש טובות משם, אנחנו שומרות על קשר במהלך השנה בווטסאפ, וגם הכרתי שם חברות מישראל".

איזו אווירה יש במחנה?

ויינגרטן: "האווירה היא החלק הכי טוב במחנה. רק מי שהיה במחנה מבין איזה הווי מטורף של אחדות יש שם וכמה חוויות משותפות נוצרות. יצאנו למחנה שישה חבר'ה מהיישוב, וכשחזרנו חברים שלנו לא רצו לצאת איתנו כי לא הפסקנו לדבר על המחנה".

מה מביאים לשם המדריכים הישראלים?

ויינגרטן: "קודם כול הם מביאים קשר אישי עם אנשים מישראל, וזה מאוד חשוב לילדים האמריקאים. אחר כך, כשהם מגיעים לארץ, הם יוצרים איתנו קשר ואנחנו נפגשים. כבר אירחתי במשך שלוש שבתות חבר'ה שבאו לישראל. הם צריכים את הקשר הזה למציאות בישראל. מאוד קשה לעזוב את הבית והארץ שלך בלי שיש אנשים שאתה מכיר בישראל".

לובנברג: "יש לי חברה ממחנה מושבה שהגיעה לראשונה לארץ רק בסוף כיתה י"א. אני בטוחה שהיא הגיעה בזכות המחנה ושההיכרות איתנו השפיעה עליה. לראות אנשים שחיים בישראל וטוב להם זה משהו מדהים".

אורון: "היו רגעים ששאלתי את עצמי מה בדיוק אני עושה פה מבחינת השליחות, כי לא הרגשתי שיש מישהו ספציפי שממש גרמתי לו לחשוב לעלות, אבל אז הבנתי שמספיק שהם רואים אותנו ושאנחנו לוקחים חלק בכזה מחנה משמעותי. זה עושה המון. אני ממש הרגשתי שזה מוסיף להם ותורם לנו".

לרגישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

היו ויכוחים סביב הנושא של מדינת ישראל וציונות?

לובנברג: "אין ממש ויכוחים במחנה, אבל כן יש אנשים שמפחדים לעלות לארץ בגלל הפיגועים, ואז אנחנו מספרים להם שבאמת טוב פה ולא מפחיד. לפני שלוש שנים, בזמן מבצע צוק איתן, הייתי במחנה עם עוד 11 חניכים שהגיעו מישראל, ואחרי שמצאו את הנערים החטופים היינו שבורים, היה לנו מאוד קשה להיות רחוקים מהארץ. אז הרגשנו ממש את ההבדל בין הישראלים לאמריקאים.

"אני חושבת שהם ראו איך הישראלים מגיבים לכל אירוע או פיגוע. נצמדנו זה לזה וראינו כל הזמן את החדשות בארץ. סיפרנו להם כמה זה קשה לא להיות בארץ בזמן מלחמה, שבישראל כולם יחד, מחזקים זה את זה. אני זוכרת שחברה אמרה לי שזאת פעם ראשונה שהיא ראתה יחס כזה לישראל וכזאת תחושת שייכות לעם ולארץ".

זה כמו עולם מקביל

אז הילדים היהודים באמריקה זוכים להכיר ישראלים ולטעום ציונות. אך מה המדריכות מישראל מקבלות במחנה?

ויינגרטן: "המון. אני יכולה להגיד שאפילו התחזקה אצלי תחושת הציונות. להגיע לחו"ל ולראות אנשים שחושבים לעזוב הכול רק כי הם מאמינים בישראל ואוהבים אותה זה דבר שמחזק אותי, ואני מרגישה בת מזל שגדלתי פה".

אורון: "עצם זה שהייתי שם לא בשביל לקבל אלא בשביל לתת מעצמי נתן לי נקודת מבט חדשה וטובה על החיים שלי".

לובנברג: "האמת היא שהמחנה והמפגש עם האנשים עזרו לי להיפתח, וכשחזרתי לארץ הרגשתי שיש לי יותר ביטחון עצמי. אפילו חברות שלי שמו לב ואמרו לי: 'מה קרה לך שם? את הרבה יותר פתוחה וחברותית'. אנחנו רוכשים שם מיומנויות ולוקחים אותן איתנו גם אחרי המחנה".

אורון: "בסוף החודש אנחנו מרגישים שאנחנו מכירים כבר שנים, הרבה קורה בחודש של המחנה".

לובנברג: " יש משהו בלחיות במשך חודש בצפיפות עם אנשים שאחר כך לא אראה אותם עוד, משהו שגורם לי להגיד דברים אישיים שאני לא אגיד לאנשים שאני רואה כל הזמן. היו לי שיחות ממש טובות, במיוחד כשלא היו ניידים ולא היה לאן לברוח".

  "עולם אחר לגמרי". יהדית ויינגרטן. מכופתרת ג'ינס: Castro / חולצה: Mango committed / חצאית: Renuar / נעליים: אוסף פרטי | צילום: שי קדם, מגזין נשים teens

אין סמארטפונים במחנה? בכלל?

לובנברג צוחקת על הנקודה הרגישה, וויינגרטן עונה: "בכלל. אסור לחניכים להביא ניידים, וגם למדריכים אסור להסתובב עם ניידים במחנה".

זה לא קשה?

ויינגרטן: "מתרגלים לזה מהר מאוד, וממילא כל יום במחנה מרגיש כמו שבוע. אנחנו כל כך עסוקים וכל כך בתוך המחנה במאה אחוז שזה לא חסר. זה כמו להיות בעולם אחר, עולם מקביל".

לובנברג: "האמת היא שאני ממש אוהבת את זה. פה אנחנו כולם עם הנייד כל הזמן אז קשה להניח אותו. אבל ברגע שכולם מוסרים את הניד ולאף אחד אין, אז פשוט מתחילים לדבר זה עם זה. גם אם אני לא עם חברות שלי, אני אחפש מישהו לדבר איתו במקום לברוח לסמארטפון. זה נותן המון הזדמנויות להכיר ולהתחבר. הלוואי שזה היה ככה תמיד, זאת אווירה הרבה יותר טובה".

לא להתבייש להגיד "תעלו!" 

עכשיו כשהבנו איזה כיף שם, אנחנו חוזרים לדבר עם חנה שפיגלמן, ראש מחנה מושבה בארצות הברית.

איך את מסבירה את התופעה הזאת – שבעקבות תנועת נוער ומחנה קיץ אנשים עולים לארץ?

"זה מחנה שגם אני גדלתי בו, וכך גם בעלי. אנחנו בעצמנו עלינו לארץ בעקבות בני עקיבא והמחנה. כולנו – מנהל המחנה, סגני המנהל, אני, אנשי הצוות – עלינו לארץ בעקבות המחנה. מגיל צעיר למדנו על ארץ ישראל, פיתחנו אהבה ותשוקה לארץ, לאנשים פה, והבנו שזה מרכז החיים של כל יהודי. אני מרגישה כמו דג מחוץ למים כשאני לא בארץ".

והמסר היום הוא אחר? צורת הדיבור השתנתה מפעם?

"אני אגיד לך את האמת. הייתה תקופה שבה נזהרנו מאוד מלומר בצורה חד-משמעית: 'בואו לארץ! תעשו עלייה!', אבל אז הבנו שאם אנחנו לא נגיד את זה ברור וחלק, אף אחד לא יגיד את זה. וזה מסר מאוד חשוב. זה קריטי. חשוב לי שהם יבינו ויפנימו שאין מקום אחר בשבילנו, שהם לא יחיו באשליה. לכן אני אומרת את זה בלי להתבייש. אולי הייתי צריכה לשנות לפעמים את צורת הדיבור שלי, אבל המסר נשאר אותו מסר".

"הייתי שם לא בשביל לקבל אלא בשביל לתת מעצמי" הוד אורון. חולצה: bershka / חצאית: pull & bear / נעליים: originals | צילום: שי קדם, מגזין נשים teens

 לשנה הבאה בירושלים הבנויה

בכל שנה יש נושא מרכזי שסביבו נערכות הפעילויות במחנה. השנה חוגגים 50 שנה לאיחוד ירושלים, ובמחנה החליטו להעביר לחניכים הרחוקים את התשוקה לעיר ירושלים, את הגעגוע אליה ואת הגאווה בה.

שפיגלמן מסבירה איך זה אמור לעבוד: "אנחנו נקיים פעילויות מיוחדות ומושקעות, וכשהם יחזרו הביתה ויברכו 'ובנה ירושלים עיר הקודש' או כשהם יגידו בתפילה 'ותחזינה עינינו' או אפילו ישירו את 'התקווה', הם יוכלו להתחבר למילים הרבה יותר. בכל פעם שילד יחזור הביתה ויגיד להורים שלו: 'בפעם הבאה שאנחנו נוסעים לישראל אנחנו חייבים ללכת לראות את הכותל, את מערת המכפלה, את ים המלח והכנרת, את כל המקומות שלמדנו עליהם במחנה' – אנחנו נרוויח".

לא קרה לך שאמרת לאנשים "תעלו לארץ", והרגשת שלא קל להם?

"זאת שאלה טובה מאוד. כאשר אנשים עולים לארץ, כולנו צריכים להיות צמודים אליהם כי יש רגעים קשים. אבל אני מאמינה שליווי ותמיכה עוזרים לעבור את המכשולים, ושבסופו של דבר הם יבינו שאין להם מקום טוב יותר. לחיות בישראל זה אומר להיות חלק מההיסטוריה היהודית. בחו"ל אני רק יכולה לקרוא על ההיסטוריה של העם שלנו, אבל פה אני חלק ממנה".

מתוך גיליון 8 של מגזין "נשים teens". 

לרגישת מנוי למגזין "נשים teens" ב-9 ש"ח לחודש לחצו כאן 

סטיילינג כתבה: אייל חג'בי. איפור ושיער: רום מרמלשטיין 

קרדיטים תמונה עליונה: 

מימין- חולצת ג'ינס וחולצה: pull & bear / חצאית H&M  / נעליים: originals 

באמצע- שמלה: לילך אלגרבלי / נעליים: originals 

משמאל- חולצה: bershka / חצאית: pull & bear / נעליים: originals