אושרת קוטלר: בדרך שלה

אתן מכירות אותה בתור מגישת האקטואליה עם הטמפרמנט הכי תוסס על המרקע ומי שאמונה על כמה מהתחקירים המרתקים שנעשו כאן. וגם, בתור מי שהצליחה השנה להכעיס לא מעט מתיישבים... אבל פרט אחד אתן לא יודעות על אושרת קוטלר: במשך שנה תמימה בחייה היא הקפידה לשמור שבת, לאכול כשר, ליטול ידיים בבוקר (אחרי אמירת 'מודה אני'), להתפלל, להדליק נרות שבת ובעקבותיה הלכו כל בני ביתה. היא הייתה סך הכול בת חמש־שש וזה נפסק כשעלתה לכיתה א' ואביה החליט שדי לכפייה הדתית שהביאה הביתה מהגן.

אבא שלך מגיע מרקע מסורתי?
"אבי הוא אדם מלא סתירות. מצד אחד אתיאיסט מוצהר, אבל מהצד השני יהודי ניצול שואה שהתגעגע כל חייו למסורת. הוא שלח אותי לגן דתי כי אמר ש'אין סיבה שבִּתי לא תכיר את המורשת'. גדלנו על עשרת הדיברות ועם חינוך שהאלוהים נמצא בתוכנו, לא בשמיים ולא אצל שום רב או טקסט חיצוני. גדלנו גם עם תשוקה לידע, להשכלה ולחיים שמשמעותם נגזרת קודם כול מעבודה קשה. כל עבודה אגב. וכך אני מגדלת גם את בנותיי - לאהבת הארץ, לאהבת המסורת, לאהבת הידע ולמוסר של עבודה. בִּתי הבכורה למדה במכינה הקדם צבאית בתבור, והצעירה כבר לומדת במסגרת הצעירה של המכינה הזאת. אני מאוד אוהבת את רעיון המכינות. מחזירים את החינוך היהודי והציוני לשיח, אלו השורשים שלנו, הורגים את זה בבתי הספר הממלכתיים, משניאים את התנ"ך ואת התלמוד על החילונים, לא מתייחסים אל הפילוסופיה של הרבנים הגדולים, זה ממש עוול לשורשים שלנו".

מה באמת קורה אצלך בבית?

"התחושה של ההוויה האלוהית בתוכנו ליוותה אותי כל הילדות וכל החיים. הבנות שלי מכירות את הרמב"ם ואת הרב קוק. גם אני, כמובן. אני חושבת שמפרשים אותם באופן לא מספיק מדויק היום, אבל כל אחד חייב להיות אדם משכיל, חייב לדעת את האחר, להכיר גם את אלו שחיים פה. ללמוד תנ"ך ותלמוד, אבל גם ערבית – לבגרות! הרעיון לייצר במדינת היהודים 'ישראלי חדש' מנותק מהמסורת היהודית, עשה לנו נזק. יש פה חרדה מכל מה שמדיף ריח של יהדות. לא סתם ישנה מגמה גדלה והולכת של חילונים שרוצים בבגרותם ללמוד יהדות כי הם מבינים שמשהו בחינוך שלהם היה חסר".

דווקא נדמה שאת לא ממש אוהדת את הציונות הדתית. לפחות כך לפי דברים שאמרת בעבר. היכן את עומדת אל מול העניין הזה?
"אין דבר רחוק יותר מהאמת. אני מכירה את הציונות הדתית לגווניה ודקויותיה, שירתי בצה"ל והכרתי אנשים מהמגזר, יש לי חברים שם, אני מעריכה ומחזיקה מהציבור הדתי לאומי הרבה יותר ממה שחושבים. ובניגוד למה שחושבים אני גם מכירה את ההבדלים האידיאולוגיים בין תקוע ועתניאל למשל לבין יצהר או קריית ארבע. זה שאני לא מתלהבת מנוער הגבעות, זה נכון. אבל הרי גם מרבית המתנחלים לא מתלהבים מנוער הגבעות. בואי נאמר שהמרחק בין הרב גינזבורג לבין הרב פרומן (ז"ל) הוא גדול יותר מן המרחק ביני לבין הימין. בעבודתי העיתונאית עשיתי הרבה, אבל מאשימים אותי המון במגזר שאני שמאלנית".

ואת לא?
"הייתי. כבר 16 שנה שאני לא. אני מחפשת מנהיג או מנהיגה. כבר שלוש מערכות בחירות אני מצביעה למפלגות מרכז – ומתאכזבת. ובעיניי אין שום קשר בין הבעת דעה להגינות עיתונאית. כן, אני מביעה את דעתי; אבל אם תבחני את העבודה שלי לאורך 25 שנה, תראי שאני מבקרת הן את הימין ואת השמאל. המחמאה הכי גדולה שאני מקבלת היא שבשמאל אני נחשבת ימנית, ובימין – שמאלנית".

ומה היה הקטע עם עזרי טובי?
"אויש, עד שהכרתי את עזרי טובי, ראיתי את אנשי יצהר כקיצוניים ביותר. גם אם לא כולם כאלה, כשמגיעה תקשורת למקום – את מי רואים? בעיקר את הקיצונים. גם בציבור החילוני הקצוות נותנים את הטון. אנחנו יצאנו לכתבה שהדגישה דווקא את המתינות ביישוב הזה, וזה גם מה שהתכוונתי לומר באותו שידור מפורסם: שגם בקרב הקיצוניים יש קולות מתונים וזה יצא לא טוב והתנצלתי".

התנצלת כי דרשו ממך להתנצל.
"איש לא הכריח אותי להתנצל, אבל טעיתי בניסוח. לא דייקתי והיה לי חשוב לתקן. עם זאת הקרנבל הארסי שנולד מהמשפט הזה היה כל כך מקומם, הטוקבקים שקראתי היו כל כך ארסיים, שפשוט הפסקתי לקרוא. בחיי. לא ציפיתי לשפה כל כך מלוכלכת, כמו שיש בציבור החילוני - מהציבור הדתי. ממש מביש. הרי אף אחד לא מכיר ממש את הדעות שלי, ניזונים ממידע שגוי ומעוות בפייסבוק. זו בורות. עיתונאים ימניים שאני מאוד מעריכה, האשימו אותי בעקבות כותרת שקרית בפייסבוק שאני משווה בין חיילי צה"ל לסייעני הנאצים למשל. מעולם לא אמרתי משהו קרוב לזה אפילו. אבי ניצול שואה, חבריי וחבריה של בתי הבכורה, כולם, הם לוחמים קרביים ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל. אבל מישהו שרבט כותרת איומה בעקבות טור דעה שלי לפני עשור. וזהו. אף אחד לא בדק מה בדיוק נאמר אז."

את הקדשת תוכנית שלמה למחמוד דרוויש, משורר שונא ישראל.
"תכירו אותו קודם. מתוך המוני שירים על אהבה, על טבע ועל דברים נפלאים הוא כתב שני שירים קשים על הכיבוש ועל העוולה מהצד הישראלי, בואו תתווכחו איתי מתוך ידיעה ולא מתוך בורות. את יודעת בכלל מי היה הראשון שלימד אותי עליו? זה היה המשורר אליעז כהן (מכפר עציון דד"ג). אני חושבת שחייבים להבין על מה מדברים לפני שתוקפים. בבית הספר צריכים ללמוד לא רק יהדות אלא גם ערבית, וגם את המורשת הערבית ולא לדבר בהכללות על כלום. לפגוש את האדם. הכול פה חפיף, לא רציני, וזה מה שהכי מפחיד אותי. כי בורות מובילה לאלימות שמובילה למלחמה. ורק ההיכרות האמיתית עם האחר, גם אם הוא האויב שלך, תוביל אותנו אל חיים של שפיות ואולי אפילו אל השלום".

אושרת קוטלר בזמן צילום כתבה על חטיבת כפיר בראמללה

עצירה לצורך עלייה

היא נולדה כאושרת לוי ביפו ב־1965, גדלה בבת ים וברמת השרון, בִּתם הבכורה של חיים, שרברב ומורה לנהיגה שעלה מבולגריה, ושרה אשת ביטוח ילידת הארץ ממוצא בולגרי. קוטלר היא אחות לשלושה, אחד מנישואיה הקודמים של אימה. כשהייתה בת 16 הוריה התגרשו, אחרי מספר שנים בהם אביה בא והלך, סוג של נוכח נפקד בבית. הילדות שלה והקשר עם משפחתה השפיעו לא מעט על חייה וגם על הספרים שכתבה קוטלר ובפרט ספרה "איז'ה מיה" ('בִּתי' בלדינו) בו היא שבה אל השורשים הבולגריים והספרדיים של משפחתה דוברת הלדינו על רקע שנות קום המדינה.

למרות אהבתה לכתיבה והרצון שלה להמשיך לכתוב ספרים, רובנו מכירות אותה מהטלוויזיה. את דרכה שם החלה בערוץ 2 כעובדת ארכיון, במאית כתבות ועורכת, ובהמשך שימשה כמגישה ועורכת חדשות. כמו כן, קוטלר שימשה ככתבת תרבות בתוכנית האקטואליה, כעורכת משנה ומגישה של "מוסף השבת". בשנת 1996 היא החלה להגיש ולערוך את "פגוש את העיתונות" שם התקיים ריאיון עם השיח' אחמד יאסין כשהיא עטויה בצ'אדור אִסלאמי מסורתי, ריאיון שעורר הרבה הדים מסביב. בהמשך הנחתה את אולפן שישי של חברת החדשות והחלה להגיש את "שש עם".

קוטלר נודעה בתור המגישה שלא שומרת על איפוק וממלכתיות אלא אומרת מה שהיא חושבת בלי לעשות חשבון ולא אחת היא שלמה על כך מחירים אישיים. בחלק מהמקרים היו אלו צעקות, הטחות והאשמות שהתרחשו בשידור חי, ובשניים מהמקרים היה גם בכי שזכה להתייחסות תקשורתית: הבכי הראשון היה ביום הזיכרון כשראיינה דודה לזוג פעוטות שהוריהן נרצחו, והבכי השני היה כשסיכמה את קורות חייו של המנצח יצחק (זיקו) גרציאני. אלא שמבחינתה זה היה הקש ששבר את גב הגמל. קוטלר הייתה במרתון שהחל כל יום בארבע לפנות בוקר והסתיים אל תוך הלילה.

כמו כן, בראשית שנות האלפיים היא סיקרה מאות פיגועים שהתרחשו במהלך האינתיפאדה השנייה. בניגוד לחלק מהקולגות שהצליחו לשמור על מרחק מהסיקורים החדשותיים, אל קוטלר זה חלחל לאט לאט ומשהו נסדק מבפנים. למעשה הבכי היה רק סימפטום לחוסר האונים ולכאב שחשה מהעיסוק בשכול ובמציאות המדינית הקשה. כל אלה הביאו אותה לעצור את המרוץ, לקחת פסק זמן ולחזור אל עצמה.

מה שהתחיל כחופשה זמנית נמשך כמעט שנתיים. קוטלר ניצלה את הזמן הזה כדי לטפל בעצמה אצל פסיכואנליטיקאי שלוש פעמים בשבוע וגם כדי ללמוד דברים שמעניינים אותה באוניברסיטת תל אביב, החל משיעורים בקבלה ופילוסופיה יהודית ועד לשיעורי זן בודהיזם. כשאני רק מזכירה תקופה זו בחייה, היא נאנחת. "אני כל כך מתגעגעת לספסל הלימודים", היא מחייכת ומספרת לי בדרך אגב שכרגע היא לומדת להיות סקיפרית.

את עכשיו מחייכת,אבל באותה תקופה רצית להיעלם, לא?

"לא ממש להיעלם, אבל היו לי מחשבות להגר לתקופה. לנוח. לא רציתי לחיות בפחד יותר, לחשוש כל הזמן לחייהן של הבנות שלי. הציעו לי להתמנות לכתבת חדשות ערוץ 2 בניו יורק, אבל בעלי לא התלהב מהמעבר לשם, מה גם שבדיוק הקים סטארט אפ חדש דווקא בארץ. אז נשארנו ואני הלכתי ללמוד פילוסופיה והתמסרתי לאנליזה פסיכואנליטית. כתבתי ספרים, עברתי תהליך משמעותי עם עצמי, החלטתי לעשות מה שטוב לי, להימנע ממה שלא טוב. והיום אני מאוד משתדלת לא לעשות שום דבר, אלא אם כן הוא נובע מתוכי ומתפיסת עולמי. זה לא תמיד פשוט, לדעת מה האמת שלך. האמת משתנה, השינוי הוא מפתח, שינוי הוא דבר מבורך; כשלא משתנים – נרדמים".

ממש חסידות הדברים שאת מציינת.
"באמת? זו מחמאה גדולה. אני לא מכירה מספיק חסידות. קראתי על הבעל שם טוב, ואני מכירה גם את תפיסת השמחה והאהבה לטבע של רבי נחמן. אני יודעת שבחסידות יש עיסוק משמעותי מאוד בנפש ואני מוצאת בזה הרבה יופי. תפיסת השמחה כמרפא לנפש, גילוי הלב, אחווה, זה בנפשי בלי ללמוד, אם כי תמיד הייתי שמחה לדעת יותר".

לפגוש את האויב

נדמה שדווקא הדברים הכי מעניינים שעשתה קוטלר על המסך הקטן היו הסדרות התיעודיות שהיא יצרה. אחת הבולטות שבהן עסקה במִסחור של תורת הקבלה בקרב ארגונים מסוימים שמפיצים את תורתו של בעל הסולם. סדרה אחרת עסקה בנושא של "ריטלין לכל דורש" ובהמשך גם הגישה תוכנית על הטרדות מיניות ועל המצב האקולוגי. ב־2008 היא הוציאה סדרה תיעודית המבקרת את מדיניות ההסברה והאכיפה בנושא סמים ובמהלך אותה שנה יצרה סדרות תחקיר נוספות עבור ערוץ 10: "אדוני המלחמה", על תעשיית כלי הנשק בישראל; "מושחתים בצמרת" על השחיתות השלטונית בישראל; "זהירות ריאליטי" תוכנית שיצאה נגד תרבות תוכניות המציאות; "ילד אסור ילד מותר" על היעדר סמכות הורית; "עשירים חיים יותר", על הפערים המתרחבים בשירותי הבריאות ועוד. כיום קוטלר היא המגישה והעורכת האחראית של המגזין האקטואלי של ערוץ 10 במוצאי השבת ובימים אלה היא מצלמת תוכנית דוקומנטרית חדשה שהיא מנועה מלדבר עליה.

אושרת קוטלר 3 | צילום: רמי זרינגר, באדיבות מגזין נשים

עשית הרבה בחייך העיתונאיים. אילו מהדברים ראית בהם הישג אישי?
"קשה לענות, כי אני באמת לא נוטה לשקוע בזיכרונות ובכל זאת מדובר ב־25 שנה; אבל לאור שיחתנו אני נזכרת בסדרה 'סודות הקבלה החדשה', שעסקה בעיקר בקבוצות הקבליות הנוכחיות בישראל; היו גם ראיונות היסטוריים עם מיכאיל גורבצ'וב, הנרי קיסינג'ר, או הריאיון עם השיח' אחמד יאסין שהיה סוג של סקופ בזמנו". 

היית בעזה כשראיינת את השיח' אחמד יאסין?
"כן. האמת היא שהגעתי לשם עם תקווה שאולי הוא באמת לא כל כך קיצוני כפי שניסו אז לתרץ כששוחרר מהכלא הישראלי (הוא שוחרר כמחווה לירדן על הטעות שעשה המוסד בניסיון החיסול של חאלד משעל). זה היה הריאיון הראשון שהוא נתן מאז שחרורו ב־1998, והיה חשוב שפניו האמיתיים של חמאס ייצאו לאור. הגעתי לביתו, לידו עמד הנייה, ואני ממש פחדתי. הסתבר שפניו אינן לשלום, פניו למלחמה בלי חוקים. זה היה ריאיון קשוח. היה מבול של תגובות. אבל אחת זכורה לי במיוחד. גאולה כהן התקשרה אליי והחמיאה לי איך 'עמדתי בפני האויב'. צחקתי, אבל האמת הייתה שעוד רגע הייתי קמה להרביץ לו".

את גם העלית למודעות הציבורית את נושא ההטרדות המיניות. נדמה שהיום הנושא הזה חוגג בכותרות כל יומיים, או לפחות כשאין חדשות 'גדולות' יותר לעסוק בהן.
"המצב היום טוב יותר ממה שהיה בעבר, עזרה החשיפה התקשורתית של התופעה העתיקה הזו. זה נושא גדול ומורכב. לשמחתי, אחרי 20 שנה של סיקור, חל שינוי בחוקי המשחק. אנחנו חברה מאוד פטריארכלית, והגברים הישראלים עוברים מהפכה מחשבתית שמאוד קשה להם. בבסיסה רעיון פשוט שמפליא אותי שיש עדיין גברים שלא מסוגלים להפנים אותו – אתה לא יכול לעשות לאישה מה שאתה רוצה! מהצד השני נוצרה כאן אווירה של ציד מכשפות. ומהצד השלישי ההגנה ההכרחית של העיתונות על הנשים המותקפות, ההסתרה שלהן, הובילה את כל הדיון הזה למקום בו האישה היא גורם סביל. המתלוננת מוחבאת, לא נחשפת, כי אחר כך החברה מענישה אותה ואפילו המערכת המשפטית לא אחת. זה משאיר את הנשים עדיין במקום הקורבני".

אז מה עושים?

"אחריותנו כהורים היא לגדל ילדות אסרטיביות, דעתניות ועצמאיות. צריך לתת לזה חיזוק גם במערכת החינוך, שילדה תדע איך להתמודד מול ניסיון תקיפה, איך לעמוד על דעתה, איך להציב גבולות, איך לומר לא בלי לפחד. וכן, אפילו להרביץ אם צריך. כשאבא שלי רואה את הבת הצעירה שלי עם המכנסיים הקצרים והגופיות, הוא דואג ותמיד נפרד ממנה בהוראה ל'הישמר מהבנים האלה!'...היא עונה תמיד 'סבא, אל תדאג'...אני מאוד מקווה שהצלחתי ללמד את הבנות שלי לא להיות קורבן לשום דבר".

ומה עם התקשורת? אותי היא קצת מדאיגה. מאוד לא אובייקטיבית בלשון המעטה...
"תפקידה של התקשורת הוא לבקר את השלטון, ובגלל זה חל כאן בלבול. תפקידו של העיתונאי בעיניי הוא לזהות את הבעיות בחברה ולהביא אותן למודעות, בתקווה שמישהו ירים את הכפפה ויביא שינוי. ישראל משופעת בבעיות בסדרי העדיפויות, עיתונות זה לא מקצוע נחמד. אם יש 450 תאונות דרכים בשנה, נדווח עד שמישהו יקום ויעשה מעשה. מדי פעם מנסים להראות את הפנים היותר יפים, אבל מה שטוב לא דורש תיקון. אני לא אמורה לבדר את הקהל. כן, התקשורת ביקורתית כלפי הימין – אבל זה בגלל שאנחנו חיים תחת שלטון ימני כבר 39 שנה, למעט הבלחות קטנות של ממשלות שמאל שבאו ונעלמו. כשבייגה שוחט היה שר אוצר מטעם מפלגת העבודה אי שם בשנת 1999 קיימתי איתו ריאיון קשה שכמעט הוביל לפיטוריי בגלל הבוטות שלי. ערב הבחירות בשנת 2000 ביטלתי ריאיון של חצי שעה עם אהוד ברק שהיה ראש ממשלה בגלל שאנשיו שיקרו לי. וכל זה קרה כשהצבעתי עדיין ל'עבודה'. לא צריך להיות קשר בין דעותיו הפוליטיות של עיתונאי לבין חובתו לבקר את השלטון. כל שלטון. אז נכון שהתקשורת הייתה באמת שמאלנית יותר עד שנת 2000, אבל למרות זאת, היא בסך הכול עושה את עבודתה. היום השמאל הולך למרכז וכבר אי אפשר לומר על התקשורת שהיא שמאלנית, חוץ מעיתון 'הארץ' אולי. אני מודעת לכך שישנה תחושה שהימין נרדף, אבל גם כשהיו ממשלות שמאל הן נרדפו, בסופו של דבר שטיפת המוח הזו שהתקשורת רודפת את ביבי כי הוא ימני – זה פשוט עובד נהדר עבורו, זה מה שמשאיר אותו בתפקיד".

אושרת קוטלר בזמן עבודה

תולדות האהבה

הניחו רגע את הפוליטיקה בצד. יש דברים חשובים, ברומו של עולם, שקוטלר מבקשת לעסוק בהם. בספרה האחרון "אהבה, תשוקה וזוגיות: הדיאלקטיקה של אהבה" (הוצאת כנרת, זמורה־ביתן) היא מחברת בין שלושה תחומי ידע שונים - פסיכולוגיה, כתיבה דוקומנטרית ופילוסופיה. כבר בפתיחת הספר היא מסבירה מה גרם לה לכתוב בנושא חשוב זה: "כמה אנחנו אוהבים לחשוב שבסוף האהבה תנצח. אנחנו מתאהבים, מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, מסדרים לנו חיים נוחים... ואז חולפות כמה שנים... רובנו מרגישים שמשהו לא עובד. שהאהבה מגמגמת, שהלהט הולך ודועך, שילדים זה לא רק שמחה... אנחנו באמת עושים הכול כדי להיאחז באהבה, אבל בסופו של דבר רובנו משקרים לעצמנו". קוטלר שלא חוששת מהיומרנות שבדבר, מנסה בספרה לענות על שאלת השאלות - "מה זאת אהבה?". המסע האישי שלה בתחום הזה לא היה קל ואולי זה גם מה שהוביל אותה לכתיבת הספר.

היא התחתנה בגיל 29 עם ירון קוטלר ז"ל, אבי בִּתה הבכורה דנה. הם התגרשו אחרי חמש שנים אחרי שגילתה שהוא בוגד בה. היא ניסתה בכל זאת להציל את הקשר, אבל בסוף הבינה שלא תצליח. כשהכירה את יזם ההייטק עופר בנגל, לימים אבי בִּתה ניצן, קיוותה שהפעם האהבה תנצח, אבל גם קשר זה עלה על שׂרטון. למרות השאלות הקשות שהיא מעלה בספר קוטלר עדיין מייחלת לאהבה נצחית.

אהבה, תשוקה וזוגיות - מדוע בחרת בכותרת לציין את שלושת המושגים הללו?
"יצאתי לדרך עם סימן שאלה מאוד גדול, איך קושרים את שלושת המושגים הללו בזוגיות? בנישואים? זה מה שרובנו רוצים, אבל לפחות בעולם החילוני יש בעיה לחבר בין אהבה ותשוקה בתוך מערכת יחסים ארוכת שנים. התפיסה החילונית של האושר האישי בנישואים סיבכה לנו את החיים. זוגיות בעולם החילוני שואפת להתמזגות, לסימביוזה, להיות כרוכים זה בזה, אבל מצפים שתישאר תשוקה, כולנו שבויים בתפיסה בעייתית. אהבה וזוגיות יכולות להתקיים יחד שנים ארוכות, אבל הרבה מאוד פעמים התשוקה נעדרת מהמשוואה בשלב מסוים. אני לא אוהבת לוותר על כלום. רוצה הכול. ולכן ניסיתי לברר איפה המכשול ואם ניתן להתגבר עליו".

בספרה היא מראיינת אנשים שונים וגם זוג אחד שנשוי באושר 40 שנה. אלה מאשרים ופוסלים תיאוריות על מוסד הנישואים, על אהבה ותשוקה ודנים על הפילוסופיה המסתתרת מאחורי הבחירות שלהם בחיים. קוטלר שואלת אותם שאלות אמיצות, והם פותחים בפניה את סגור ליבם ומספרים על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של מערכות היחסים בחייהם. הדמויות בהן בחרה מגוונות ומרתקות והיחידים שנחשפים בשמותיהם הם פרופ' עדה למפרט - פסיכולוגית אבולוציונית (שמעבר לפילוסופיה היא גם חולקת את סיפור חייה האישי והמרתק); פרופסור לפילוסופיה ואחד המומחים בעולם לחקר רגשות - אהרון בן־זאב, והפסיכואנליטיקאי - אבי ריבניצקי.
את הזוג הדתי שפיצח את הקוד של האהבה חיכיתי לפגוש בספרה, אך לא מצאתי אותו. הרי לא חסרים כאלו, קחו למשל את דפנה מאיר הי"ד, שבעלה סיפר באחד הראיונות שהתקיימו עִמו שבכל יום הם בחרו אחד בשני מחדש.

איך זה שלא ראיינת זוג דתי?
"העורכת שלי הכירה כמה זוגות ושלחה אותי אליהם, אבל אף אחד מהם לא הסכים להתראיין. והאמת היא שמראש לא כיוונתי כלל למגזר הדתי או החרדי. אני מודה שטעיתי לחשוב שהמגזר הזה מתחבט פחות בבעיה. חשבתי שבמגזרים האלה יש סידור שעובד, ויש גם ויתור מאוד גדול. לתומי חשבתי שהערך שנקרא נישואים ומשפחה, המשמעות התרבותית־קיומית־חברתית של הדבר הזה כל כך חזקה, שפחות חשוב לשמר גם את התשוקה. המשפחה ממוצבת בסולם הערכים במקום גבוה יותר מאשר בציבור החילוני. אושר אישי מתחת למשפחתיות. זו הייתה התחושה שלי והתברר שטעיתי, בספר הבא שלי אתאמץ יותר".

קוטלר מסכמת בספרה כי יכולת שינוי אצל בני הזוג ומנגד קבלת השינויים, לצד ההבנה שבן הזוג שלנו לא יכול להיות סיבת אושרנו הבלעדית וכדאי שנמצא משמעות בחיינו גם בלעדיו - כל אלה יחד הם סוג של התחלה. גם עצה ישנה שקיבלה מאביה "להשאיר לעצמה כמה סודות" כלומר, להשאיר מקום למעט מסתורין בזוגיות. אם ישנו בסיס של אהבה ותשוקה, הוא יכול להישמר רק כשמוותרים על הוודאות.

בסופו של דבר גילית מה המתכון להצלחה?
"בכוונה לא עשיתי רשימה של עשה ואל תעשה, קודם כול צריך להבין כמה דברים מהותיים על עצמנו ועל אהובינו ותפקידם בחיינו. אחר כך צריך להכיר בכך שהדחף שלנו לחבר באופן טוטאלי את בן זוגנו אלינו עובד לרעת העניין וצריך להיות מסוגלים לחיות עם מידה מסוימת של אי ודאות באהבה. ודאות הורגת את התשוקה. כשקיימים ספק ומתח – הלהבה תישמר".

דיאלקטיקה של אהבה, עטיפת הספר