למה יש יותר ויותר מקרי התאבדות בקרב חרדים לשעבר?

ביוני של שנה שעברה, הזדעזענו כולנו מהתאבדותה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר. בפברואר האחרון, זאב פרגא, בחור בשנות העשרים לחייו, חרדי חוזר בשאלה, התאבד בחדרו בבית מלון. בינואר 2016, נעדר שאולי אבטה, בן למשפחה חרדית לשעבר גם הוא, ורק אחרי ימי חיפושים ארוכים התגלה שאף הוא עשה זאת כדי למצוא את מותו. בשנת 2012 התאבד ישראל קרול, צעיר חסיד גור לשעבר, שיצא בשאלה, ובשנת 2015 התאבדה פייגי מאיר, חוזרת בשאלה, ובעלת סטארט אפ מצליח.

והשבוע, באילת, זה קרה שוב. ביום ראשון נתגלו גופותיהם של ברוך אינדיג ואודליה בכר, בחדרם שבמלון, שניהם צעירים מבתים חרדיים שיצאו בשאלה. האמנם יכול להיות שאחוזי ההתאבדות בקרב צעירים אלו הינם גבוהים מהממוצע? מה גורם לאנשים האלו לוותר על החיים שהם רק עכשיו מתחילים לגלות? מה גורם להם להתייאש, דווקא עכשיו, זמן קצר כל כך אחרי שהפכו את חייהם מן הקצה אל הקצה?

מכר של אינדיג, חרדי לשעבר, מנסה לשפוך אור על התעלומה, "ידוע שאחוז ההתאבדויות בציבור היוצאים בשאלה הוא מאוד גבוה. אני חושב שההגירה התרבותית מאוד מקשה על היוצאים בחיים שלהם. בנוסף, ישנה גם דחיה חברתית ומשפחתית מצד החברה שיצאו ממנה, וזה מאוד קשה, ומשאיר אותך בודד. הבדידות הזו לא נפתרת, גם לא על ידי החבורות הגדולות של היוצאים. אלו חבורות של געגועים, מדבר חרוך היושב על שרידי העבר. כל הקשר בחבורות האלו מבוסס על עבר משותף, לא על העתיד."

ד"ר קובי סגל, פסיכולוג קליני, סובר שזהו לא מעשה ייחודי דווקא לאוכלוסיית החרדים לשעבר: "התאבדות היא אחת מעשרת הגורמים הראשונים למוות. זו אופציה שנוקטים בה, זה לאו דווקא ייחודי לחברה החרדית."
יחד עם זאת, הוא מוסיף כי הוא "יכול להבין שאנשים שמחפשים דרך ולא מוצאים מקום בחברה, אנשים שוויתרו על המארג המשפחתי והחברתי ועזבו את המשפחה שהיו רגילים אליה, נמצאים בסיכון גבוה להתאבד. השינוי הדרסטי בתנאי החיים, אובדן המשפחה התומכת והקרובה, אובדן החברה שהייתה. בנוסף, בכל שינוי שאנחנו עושים, יש ציפייה שדברים שלא עבדו עד עכשיו, יתחילו להיות טובים, זו איזשהי פנטזיה. וכשהפנטזיה לא מתממשת נוצר תסכול, אכזבה, דיכאון שיכולים להיות קטליזטורים להתאבדות."

"אין דבר כזה שמישהו יעשה שינוי דרך ולא יחווה קשיים", אומר ח', חבר ותיק של אינדיג, חרדי בעצמו. את הידיעה על מותו הוא קיבל בהלם גדול ובכאב, "גם לי היו רגעים שאמרתי, 'וואלה, בוא נצא בשאלה, ויהיה הרבה יותר נחמד וקל', אבל באיזשהו מקום זה סוג של בריחה מהתמודדות. הרבה חברים שלי נטלו את נשמתם בשנים האחרונות, רובם יוצאים בשאלה, וזה סוג של חוסר יכולת להתמודד, ברגע שאתה מוותר לעצמך ואומר אני לא אתמודד, לא עם אלוהים, המשפחה, החברה או מה שלא יהיה. אין לי שום בעיה עם זה שהם לא שומרים תורה ומצוות, אבל העובדה שהרבה יוצאים בשאלה עקב חוסר יכולת להתמודד, בסופו של דבר עולה להם בחייהם. וזה מצב כואב ועצוב מאוד."

אין יוצאים בשאלה שעושים את זה מתוך בחירה אמיתית ונכונה, לא של בריחה?

בטח שיש, אבל הם מעט. רובם עושים את זה מתוך בריחה. יש לי הרבה חברים שיצאו בקטע אידיאולוגי, ממקום של בחירה, אצלם זה באמת פחות קורה. לעומת זאת יש את החבר'ה האחרים, הם בדרך כלל צעירים יותר, אבודים יותר, כי הם לא עשו את זה מנקודה רציונלית. אני אומר להם אלף פעם, 'תחשוב למה אתה יוצא בשאלה. אם אתה עושה את זה כי אין לך כוח, אתה בקבוצת סיכון כי אתה בורח מהתמודדות. אני הייתי נשאר ומתמודד'. אני משווה את זה לקרב, יש קרבות קשים יותר או פחות, אבל זה קרב, להחליט לבחור את החיים שלך בעצמך או לתת למישהו לשלוט בחיים שלך ולהכתיב לך אותם. בעצם, חלק גדול מהמתאבדים בקרב היוצאים בשאלה הם אנשים שיצאו כי הם ברחו מהתמודדות, וזה היה בעוכריהם מהרגע הראשון. רובם בטוחים שהם ייצאו וילקקו דבש וזה לא המצב.

אתה באמת חושב שזה כזה קל? הרי המחירים הם מאוד גבוהים ליוצאים בשאלה

"העולם החילוני נראה לעולם החרדי נורא קל, אין לך שבת, כשרות, תפילין, כשרות, שום דבר. זה הדבר הכי קל שאפשר לעשות, פשוט לברוח מהמקום שרע לך, ויש שם לפעמים חבר'ה שעברו דברים מחרידים בחיים שלהם. השאלה היא מה אתה עושה עם הצלקת הזו, האם אתה ממנף אותה לתנועה קדימה או אומר לעצמך 'מגיעה לי הנחה כי יש לי צלקת', ואם כך, אז אתה בעצם לא מסוגל להתמודד עם הצלקת, ובפעם הבאה אתה שוב ושוב תצטרך לברוח."
מבחינת ח' הפיתרון אינו יציאה בשאלה: "תמצא דרך לטפל ברע, לטפל בסבל, תעזור לעצמך להשתקם, ואני בטוח שזה רלוונטי ואפשרי, למרות שיהיו כאלו שיטענו שלא."

מלבד הכאב הגדול הכרוך באיבוד חבר, ישנו גם פחד גדול המקנן בלבם של היוצאים האחרים, אין לדעת האם ומתי זה יקרה שוב, ולמי הפעם.

הסיפור שטלטל מדינה שלמה | צילום:

"לא יודע", שטף דיבורו של ח' נעצר, "אני רק יודע להגיד שיש לי כ"כ הרבה חברים שנמצאים באותו מקום, ואני כל הזמן מפחד לקום בבוקר ולשמוע על עוד אחד. זה מפחיד, אלה אנשים שקרובים אליי מאוד, החברים הכי טובים. אתה מאבד חבר, חבר קרוב, ופתאום תקופה של חברות פשוט נמחקת לך בבום, אתה לא יכול להרים טלפון אליו יותר, זה פשוט נמחק לך ברגע."

זו מחשבה שמעסיקה אותך?

"אתה כל הזמן אומר לעצמך, אני הולך לפגוש את זה שוב. אתה מדבר עם חבר, מבקש ממנו בוא ניפגש, והוא אומר לך מחר, ואתה מתפלל שרק בלילה הזה בין היום למחר הוא לא יעשה את המעשה. אני גם לא בטוח שאני זה שיכול לעזור לו, אני בטוח ברוב המקרים שטיפול פסיכולוגי טוב יכול לעזור, אבל גם בזה אני לא יכול לדעת, כי אני לא איש מקצוע."

כן, זה מדבק

"כשהתרבות מתנגדת מאוד להתאבדויות, כנראה שיהיו פחות." אומר ד"ר סגל, "בציבור הדתי, אני מניח שהפחד מהעבירה שכרוכה בזה, מקטינה את הסיכוי. לעומת זאת, אם אנשים שומעים על התאבדות, זה דבר שכמובן יבוא יותר לידי ביטוי".

"יש משהו מדבק לפעמים בחוויה רגשית, או במקסם שווא של פיתרון. צריך גם לדעת שחלק גדול של המתאבדים עושים את זה כדי לסמן שהם בקושי, לאו דווקא כדי למות. לא בטוח שהם רוצים למות, הם זועקים לעזרה, וצריך לתת להם את העזרה, את המקום האוסף בחברה, את המקום המכיל."

אז מה עושים?

יותר קל לך לקבל מישהו לא משלך שהוא שונה ממך, מאשר מישהו משלך שבחר בדרך אחרת ממך", אומר ח', אבל זה לא חייב להיות כך, "אני חושב שתופעת ההתאבדויות הזאת היא אולי הרמזור האדום שדולק מול החברה החרדית, עצם זה שאתם מביאים אותם לנקודת השבירה של היציאה בשאלה, אתם מביאים אותם גם לנקודת השבירה הבאה. החברה החרדית צריכה להבין שיש אחרים ושהם שונים, ושיש אנשים שבאמת צריך לפעול איתם בצורה אחרת. זה הדבר היחיד שאני יכול להגיד שאולי יכול למנוע את זה. כי כל השאר תלוי בבן אדם עצמו, שבוחר להתמודד מול הקושי בכל סיטואציה."

"למנוע זו מילה מאוד דרסטית," אומר ד"ר סגל, "אבל אפשר למזער את הסיכוי. אם יש אנשים במצוקה שמצליחים לתת להם תחושה של שייכות, ההתאבדות יכולה להימנע. אני מניח שחברה תומכת באשר היא יכולה למנוע, חברה תומכת אוספת מכילה, שנותנת חוויה של שייכות יכולה לעזור בזה. וכמובן שגם ללכת לטיפול."

אבי תפילינסקי, דמות מוכרת בעולם היוצאים, מדגיש ואומר, "הלוואי שכל יוצא יידע שאם הוא יוצא בשאלה הוא חייב לקחת פסיכולוג צמוד. אי אפשר לעבור את זה בלי תמיכה רגשית כמו שצריך, לפחות לכמה שנים טובות. אחרת אי אפשר לצאת, זה לא שייך, מגיעים כבר למצבים של סכנה גדולה".

אבי תפילנסקי | צילום: בועז בן ארי, חרדים 10

על רקע מציאות כואבת זו, קמה עמותת ה.ל.ל, העמותה קיימת כבר יותר מ-15 שנים, ומנסה, בכל כוחה, לסייע לצעירים אלו למצוא את מקומם בעולם החדש אליו נקלעו. בנוסף לכל פעילויותיה, לעמותה יש בית חם המיועד לתת עזרה מיידית לצעירים שנמצאים במצוקה, בו ניתנת להם האפשרות להתחיל להתמודד עם תחושת הבדידות הגדולה. יחד עם צוות של אנשי מקצוע ועובדים סוציאליים, הם מקבלים את ההזדמנות הראשונית לעכל את מציאות חייהם, ולהבין מה אפשר לעשות הלאה. העמותה מורכבת ממתנדבים בעיקרה והיא בעצם בית לאלו שלא יכולים לחזור הביתה.

בימים האחרונים, רבים מקהילת היוצאים בשאלה, הבינו שמשהו חייב להשתנות. בעמוד הפייסבוק של משה שינפלד, ועוד רבים אחרים, הם מנסים להרים את הכפפה.

"המקרה האחרון ניער אותנו", מכריז שינפלד בעמוד הפייסבוק שלו, "וגרם לנו להבין שאולי גם אנחנו מגזימים בזהירות שלנו שלא לפעול לפתרון בעיות שנחשפנו אליהן, לפני שיש לנו בטחון גמור בנכונות הצעד. זהירות שהופכת לקפאון. קפאון שהופך אותנו לשותפים לאשמה".

הם קוראים לכל מי שנמצא במצוקה, או שמכיר מישהו שנמצא במצב קשה, לדבר, לשתף ולהתריע, " לאחר מחשבות ולבטים רבים החלטנו שחייבים להרים דגל אדום ולזעוק - עד כאן, לא נוכל להתעלם!"