הגעתי לשליחות עם חולצת תיירים של "היהודי הטוב". אני מישראל, מבחינתי יהודי זה המובן מאליו, אני קמה בבוקר עם יהדות ומתכסה איתה כל לילה. לארוחת שישי הראשונה אצלי בקמפוס בבית הלל אני מגיעה עם כתר דמיוני על הראש, בתחושה שאני הכי יהודייה בחדר. אני הרי מישראל - מדינת היהודים, הארץ המובטחת, יודעת את כל התפילות על רגל אחת. "אם תרצו ברור שאין זו אגדה" וכל הג'ז הזה.
ואז ניגש אליי סטודנט סקרן עם שאלות:
"טל, מה… את מתפללת?" אני, אני לא מתפללת...
"ולאיזה זרם את שייכת?" אני? אני חילונית...
"ואיזו פרשה קראת בבת המצווה?" אני? אני טסתי לחו"ל עם המשפחה...
"ולאיזה בית כנסת את משתייכת?" אני? אני הולכת רק בכיפור לשמוע את השופר...
לאט לאט נושרת עוד חתיכה ועוד חתיכה מהכתר שלי. לך תסביר שאתה צריך מורה פרטי בשיעור יהדות כדי להתאים לאווירה.
קוראים להם היהודים שירדו, היהודים בגולה, היהודים שברחו, היהודים שוויתרו. אבל כשחיים ביניהם מבינים שפה לא קבור הכלב. הם לא יהודים ששכחו, הם לא יהודים שנטשו, הם פשוט לא ישראליים ולכן, אי שם מעבר לקשת, כדי להיות יהודי "טוב" צריך לעבוד.
אני קוראת להם היהודים ה"מתרגלים" (מלשון לתרגל) - מתרגלי יהדות. ויש כל כך הרבה "יהדויות" לתרגל. רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוקסים, רקונסטרקשניסטים ועוד שאר ירקות. אז איך זה שאני, אני "היהודייה הנאורה" מישראל, מחלקת את כל עולמה הדתי לשתי קבוצות בלבד? מצד אחד דתיים: כיפה, ציצית, תפילין ויראת שמיים ומהצד השני חילונים: קיבוץ, חתונה מאוחרת ושניצל עם פירה חלבי.
כאן יכולים לקרוא בתורה אבל לא להאמין בישות אלוהית. כאן יכולים לנגן בגיטרה בתפילת שישי ולשמוע מוזיקה ביום כיפור בבית הכנסת. כאן, גם אישה יכולה ללבוש טלית ולחבוש כיפה. כאן, הדת מחבקת גם את הקהילה הגאה. כאן חילוני זה לא הכי אחי כי חילוני לא מתרגל, חילוני מתבולל והרי את הזן יש לשבח.
"יש לנו אחריות לספר את הסיפור של היהודים בגולה". טל אביטן | צילום:
באדיבות המצולמת
כשליחים אנחנו מגיעים עם מטען ידע גדול, ניסיון חיים ורצון להסביר. להסביר אותנו, להסביר עלינו, על איכות שלא תלויה בכמות. כי זה תמיד דוד אל מול גוליית וטוב למות בעד ארצנו. אבל מה קורה כשמניחים בצד את האתוס והפאתוס ופשוט מקשיבים? כשליחה ידעתי שיש לי סיפור לספר אבל כשליחה גם למדתי שעלינו מוטלת האחריות לספר גם את הסיפור שלהם - של הרחוקים, של המתרגלים, של קהילה, של תפוצה, של משפחה.
בזמן הקצר שאני פה יצא לי לחשוב על תרחיש מעט מפחיד. בתרחיש הזה, כל היהודים, כולם, גרים במדינת ישראל - משמע, אם מעולם לא תיירת בגבולות ישראל, לא פגשת יהודי. ואז התרחיש הזה נעשה מפחיד יותר, הרי אם כולנו "בבית" מי בעצם עובד? מי יעבוד על מנת להפיץ את היהדות בעולם? מי יעבוד על חיזוק קשרים ובניית גשרים? מי יתמוך? אחרי תקופה לא ארוכה שאני כאן, התשובה די ברורה - בדיוק הם, אותם יהודי התפוצות. בן גוריון אמר פעם ש"עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים". והם עושים, גם מבחוץ וגם מבפנים.
שולחן ישראל הקבוע בקמפוסים | צילום:
באדיבות המצולמת
***
טל אביטן היא שליחת הסוכנות היהודית לאוניברסיטת רוצ'סטר, (Rochester) ברוצ'סטר, ניו יורק. באוניברסיטאות ברחבי צפון אמריקה משרתים 71 שליחי ושליחות הסוכנות היהודית במסגרת פרויקט עמיתי ישראל בשיתוף עם ארגון הלל, הפועלים לחיבור הסטודנטים לישראל כחלק מהזהות היהודית שלהם ומלחמת הדה-לגיטימציה נגד ישראל. מטרת השליחות אינה "הסברתית" וכל שליחה ושליח מביאים עימם את ישראל שלהם, כאנשי חינוך שמביאים את ישראל לסטודנטים ואת הסטודנטים לישראל. "לך תסביר" נולד מתהיות ו/או שאלות שעולות לנו כשליחים בחו"ל, תוך התמודדות עם החוויות השונות, ובעיקר מתוך געגועים לבית.
מידי שבוע ערוץ ההסברה של mako - לאב איזראל LOVE ISRAEL - יפרסם פוסטים אישיים של שליחות ושליחי הסוכנות היהודית בארה"ב. תודה רבה להילה הילארי כץ על ריכוז הפרויקט.
>> איך זה להיות שליחה של הסוכנות היהודית בברזיל? או באוניברסיטה בקנדה? באוניברסיטת קורנל? או באוניברסיטת דיוק?
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן