כשההורים מתואמים ביניהם על הכל ומסכימים על כל דבר – אז יופי! אבל מה לעשות שבפועל ההורים לא תמיד מסכימים על הכל, לפעמים הם אפילו לא מסכימים על הרוב...?
אנחנו אנשים שונים עם דעות שונות ומותר לנו להיות חלוקים בינינו גם כשזה נוגע לילדינו המשותפים.
הבעיה היא שכשיש מחלוקת – אנחנו ישר מפחדים שהילדים יצאו מבולבלים. האם זה הכרח?
יש ילדים שגדלים בבית שבו הורה אחד מדבר איתם בעברית ואחד באנגלית. הילדים מגיל 0 לומדים לשלוט בשתי השפות ולענות לכל הורה בשפה בה הוא פונה אליהם. איך זה לא מבלבל אותם?
הילדים שלנו מבינים מגיל קטן מה הדרישות של כל הורה, מה נקודות החולשה של כל הורה וגם – במה ההורים חלוקים ביניהם. במקומות האלה, בסדקים שבהם ההורים מגלים אי הסכמה בקשר לחינוך הילדים וניסיון לכפות זה על זה את עמדותיהם – לשם הילדים עלולים להכנס, וכך יווצר עימות בכל פעם מחדש - נקודות המחלוקת עלולות להפוך לנקודות שבר ולמריבות אינסופיות בין ההורים.
זה לא קורה בגלל שהילדים "מבולבלים", אלא כי אנחנו מאפשרים להם להכנס לשם. בעצם המחלוקת והתחושות הקשות בינינו (שהצד השני "מקלקל" לנו את כל החינוך) אנחנו מייצרים בינינו "סדק" ש"מזמין" את הילדים להיכנס.
ואם נהיה לרגע כנים – אנחנו מאד רוצים שהמסר שלנו, ההורים, יהיה אחיד, אבל יותר מזה – אני רוצה שהמסר האחיד יהיה דווקא המסר שלי ולא של הצד השני...כי הצדק הרי נמצא אצלי!
למרות שנורא נעים לנו לחשוב ככה - זה לא בהכרח נכון, והאמת שזה גם לא רלוונטי. אנחנו יכולים להיות חלוקים בינינו ועדיין לכבד את דעתו של השני.
אז מה עושים?
סותמים את הסדקים בינינו.
כלומר, מבינים שאנחנו שני אנשים שונים ואולי דעותינו שונות אבל ההורה השני של ילדי הוא עם אותן הסמכויות כמוני בבית, לא פחות. אם נילחם בינינו מי צודק - אנחנו מפסידים. כולנו. כי הילדים מזהים את המחלוקת, וכך נמצא את עצמנו שוב ושוב באותן התמודדויות. אז הדרך הטובה ביותר למנוע את זה היא לסתום את הסדקים.
איך זה נעשה בפועל?
ראשית – מבינים שבן הזוג השני לא "מקלקל לי", וכמו שכשאמא מדברת אנגלית ואבא מדבר עברית – אף אחד מהם לא יחשוב שהשני "מקלקל" לו אלא להפך – שהילדים מרוויחים מזה שפת אם נוספת.
כך זה עובד בדיוק גם בסיטואציות אחרות. מותר לאבא להרשות משהו שאמא לא מרשה או ההפך, ואנחנו לא צריכים לפחד שזה "מקלקל" אותם או מבלבל אותם. הם לומדים מזה המון: שהעולם מורכב, שאין "שחור ולבן", שמותר לחשוב אחרת מהזולת ועדיין לחיות בשלום זה עם זה, ושכדי להצליח להסתדר בעולם – צריך ללמוד להסתדר גם עם מישהו שחושב הפוך ממך (וכשזה בני זוג – זה שיעור מצויין לילדים גם כהכנה לזוגיות ).זה יכול להוות לימוד גדול גם עבור הילדים: למרות שההורים חלוקים ביניהם – הם מכבדים זה את דעתו של זה ולא יוצאים למלחמה בגלל חוסר ההסכמה.
רוצים בכל זאת לשדר מולם "חזית אחידה"? מצויין! זו ההזדמנות שלכם: היא הרשתה משהו שאתה לא מרשה? הוא נתן משהו שאת לא היית נותנת? גבו זה את זה."אם אמא הרשתה – אז זה בסדר!" "אם אבא נתן לך את זה – אז סבבה!". הנה, יופי של הזדמנות לשדר מסר אחיד...ולזכור שגם כשהמסרים שונים או סותרים – הם לא "מתבלבלים" ולא "מתקלקלים". הם לומדים מזה לא מעט. וכשאנחנו, ההורים, לא נמצאים בינינו במאבק על מי הצודק ולא מפחדים מההשפעה של אי ההסכמה העקרונית בינינו על חינוך הילדים – בכך סתמנו את הסדק בינינו ולילדים אין לאן להכנס. ההתנהלות יותר שלווה, גם אם בן הזוג עשה משהו שעקרונית לא מקובל עלי – אני לא אפחד מזה.
הילדים שלנו הרבה יותר עמידים ממה שנדמה לנו, וחוסר ההסכמה העקרוני בין ההורים יכול להיות שיעור חשוב גם עבורם.
הכותבת הינה מנחת הורים בגישת שפר.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן