ברגע שמישהי חרדית, עטויה בפאה, כתבה: "אני רוצה לחזור בשאלה, נמאס לי מהניסיונות של הקב"ה עליי". הבנתי שאנחנו בעידן אחר. מה זה אחר? שנות אור ממש.
עידן הדיגיטל. רבות מדובר בו – לשלילה. מרחיק אותנו מעצמנו, ממשפחתנו, מהחיים האמתיים שלנו, מההתמודדויות האמתיות בחיים. לפרקים, כולנו קצת בורחים למסכים, לחיים של אחרים, לסדרות שלא נבראו, למקום בו לא צריך להחליט, לחתום על משכנתא, לחשוב מאיפה את מביאה אקסטרה משכורת לחופש הגדול ולאיזו מסגרת את שולחת את הילד בשנה הבאה.
יחד עם זאת, משהו מתרחש בעולם הדיגיטל: קירוב בין מגזרים. ההזדמנות להסברה בלי פילטר, דעות פוליטיות, רגשות, שיתופים. יש במה גדולה עם מיקרופון פתוח - לא תמיד מכוון - אבל מישהו כבר יאזן את הסאונד.
לכל אחד ערוץ תקשורת פרטי
אני חושבת על הציבור החרדי שלי לפני עשור. כל אימת שצצו בו דעות שאיימו על השלווה-לכאורה, היו מושתקות מידית. אלה שיש להם שאלה לכל תשובה פחדו כנראה להתמודד עם שאלות שברור לי שהיו להן תשובות ומענה. עובדה.
דעות שאינן מיינסטרים, בעיקר בתחום האמוני והדתי, הושתקו. לא הושתקו וקבלו מענה בארבע עיניים, הושתקו ודי, בלי לאפשר מענה בשום פורמט אישי אחר. בסמינר, היו בנות שהועפו אחר כבוד, כשבשיעור השקפה העזו לשאול "מי אמר שיש אלוקים" ואיפה זה כתוב בתורה. אני מכירה לפחות שתיים שהורחקו מפני שהן "מכניסות לבנות רעיונות שליליים לראש".
בנות דתיות שמעזות לשאול נחשבו מסיונריות שכל רצונן הוא להטביל עלמות חרדיות תמימות וכשרות לנצרות, כשבעצם הן רצו תשובות כדי להתקרב יותר, להבין יותר, להרגיש יותר...
בעידן החדש, לכל אחד יכול להיות ערוץ תקשורת פרטי בו הוא מפרסם את דעותיו, ויכול אפילו לבחור את קוראיו ומגיביו. אפשר לשתף בתחושות ומחשבות בכל שעה, בלי מדור מיוחד, בלי לעבור את העורך ובלי לרדת לדפוס. בחברה החרדית זה לא מובן מאליו, וזה נפיץ ומיטיב באותה מידה. גולשים מעזים להעלות שאלות באמונה, ואנשים אחרים נותנים מענה השקפתי אונליין. יש קבוצות ודפים מיוחדים שמעניקים שירות לשואלים.
דווקא המהפכה הדיגיטלית מוכיחה כי סתימת הפיות וקבירת השאלות לא סייעה במאום למי שחשו עצמם שליחיו הנאמנים של אלוקים עלי אדמות. צקצוקי הלשון, גלגולי העיניים והחרדה הנשקפת ממבטם, באו ממקום מפוחד וחסר בטחון, ומאותו מקור באה גם תחושת השליטה המוחלטת במחשבות של אנשים אחרים. גם הם קבלו חינוך שותק ומושתק ואולי גם להם שאלות לא פתורות.
למה אנו הולכים למוסדות לימוד אם לא כדי ללמוד...? במהלך השנים, רוב התוהות והתוהים איבדו את האמון במערכת החינוכית החרדית שהיא שופטת, פוגעת, עסוקה בפנקסנות, יורדת לפסים אישיים, משתיקה וזוכרת. "הייתה לה אחות קטנה אחת בסמינר שלא ישרה קו". כך יאמרו בשידוכים. מי שזכו להיפגש עם האנשים הנכונים בדרך, ללמוד במוסדות שנתנו מקום לתהיות והתחבטויות, ומענה לשאלות לא פתורות וזכו להתקבל בחיבוק אוהב, הגיעו בדרכם לבחירה, הבנה ושמחה.
קבוצות ודפים שמעניקים שירות לשואלים. אילוסטרציה | צילום:
Steffen Kugler, GettyImages IL
אז מה אני אומרת בעצם? כשאני רואה אנשים שמעזים לחשוף קושי הקשור בזוגיות (מה, קשה לכם?! מוזר!), פגיעה מינית, התלבטויות באמונה, נטילת תרופות ועוד תחומים מורכבים בחיים, מבלי לחשוב רק על שידוכים ואיך זה ידפוק להם את הדור הזה או את הדור הבא, אני שמחה לראות שהציבור הגיע להבנה שהסתרה כבר לא עובדת לאף אחד.
נכון, במקביל מפרסמות דעות על "למה בוער לאנשים שעברו פגיעה מינית לפרסם את זה?" ומה ירוויחו מלכתוב על זה? ומה לעזאזל קורה כאן? ובאמת, נראה מה הם יעשו כשיזרקו להם את הילד מהתלמוד תורה. אבל יש גם פוסטים מאנשי מקצוע שמבקשים מאותם אנשים ללכת לטיפול, לשמור על עצמם ולשתף רק במקום בטוח, כי החשיפה עלולה להיות בעוכריהם כשתגיע אליהם ממקומות שונים. השיתוף צריך להיעשות בצורה מבוקרת כדי למנוע את אפקט הבומרנג.
רכבת ההרים הזו נוסעת בכיוון אחד ובכיוון טוב. הבושה, האשמה וייסורי המצפון מתחלפים בקבלת אחריות, עזרה, תושייה וקבלה עצמית של המצב. הקורבנות לא אשמים ומקבלים כוח ותוקף מהסביבה. אלה הם הקטליזטורים המשמעותיים ביותר בדרך למיגור תופעות ויציאה מחשכה לאורה ומשיעבוד לגאולה. אמן
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן