פעם, לפני הרבה שנים, אם התאלמנת לפני שהספקת להביא ילד מהבעל המת – היה עלייך להינשא לאחיו. קראו לזה "ייבום", כי גיס זה יבם (אתם תודו לי בתשבץ הבא שתנסו למלא). אם האח לא היה מעוניין להינשא לגיסתו ולהביא איתה צאצא משותף, היה עליהם לעבור טקס "חליצה" – שפוטר אותו מהחובה להקים את שם אחיו המת, כלומר להביא צאצא במקומו.
תכלס, מדובר בטקס ארכאי וקדום שאין בינו ובין המציאות המודרנית ולא כלום. התייחסתי אל המצוות הללו כאל חומר קריאה בבגרות בתנ"ך או כאל פולקלור יהודי שחשוב להכיר. הנחתי שמצוות בסיסיות הנוגעות לחיי המשפחה היהודיים לא יכולות להתבטל מן העולם לחלוטין, אך לא הצלחתי להעלות על דעתי שטקס עתיק זה מתבצע גם היום, בשנת 2017, בין נשים מודרניות ובין גברים מודרניים לא פחות, בשם מצוות העל האלמותית: הקמת זכר למת.
היום: ייבום OUT, חליצה IN
מצוות הייבום בטלה בשנת 1950, עת התכנסה הרבנות הראשית ודנה בסוגיה זו. החלטה זו נבעה, בין השאר, בשל ריבוי המקרים שבהם אחים שכולים נישאו לנשים שלא מתוך כוונות טהורות – הקמת שם וזכר למת – אלא מתוך רווח אישי כמו יופייה של האישה, ירושה שקיבלה ועוד. אך בעוד החלק הראשון של המשוואה – הייבום – כבר לא נוהג היום, חלקה השני של אותה משוואה – החליצה – נוהג גם נוהג. פסיקה זו הובילה לכך שכיום אין הקמת זכר למת, אך כן מתבצע טקס חליצה, שבמרבית המקרים מנותק מהקשרו המקורי ואינו מביא תועלת לאף אחד משלושת הקודקודים של המשולש – המת, האישה והאח השכול. זאת ועוד, במקרים שבהם האח מסרב או אינו יכול לחלוץ את אשת אחיו – האישה נותרת עגונה ונתונה לחסדיו, עד אשר יעשה זאת.
התאבד והשאיר את אשתו עגונה? יש דבר כזה
כשאני מדמיינת אישה שזה עתה התאלמנה מבעלה, אני חושבת על שכול, על כאב אינסופי ועל אהבה שנגדעה בנסיבות טראגיות של מחלה, מלחמה או תאונה קשה. אלא שבמקרה של א', המציאות, כמו תמיד, עולה על כל דמיון, והאהבה, שלא כמו בהוליווד של שנות ה-40, היא לא תמיד השחקן הראשי במחזה.
א' הייתה נשואה לאדם שביום בהיר אחד החליט לחתוך את הכבלים המותירים אותו ואותה בעולם, ומתוך שיגעון של רגע וסדיסטיות בלתי מוסברת, ניסה לרצוח אותה והתאבד בעצמו. ניסיון הרצח נכשל, אך ההתאבדות הצליחה. הבעל מת וא' נותרה אלמנה.
קשה לדמיין מה עובר על אישה שראתה בחיי הנישואים שלה מקום בטוח ומפרה, אך גילתה כי התחתנה עם מפלצת אלימה ומסוכנת. בניסיון לשקם את חייה ולהמשיך הלאה, הבינה א' שהיא צריכה להשתתף בטקס החליצה ושרק הוא יקבע את מעמדה כאישה פנויה. אותה אישה, שחייה ספגו מהלומה שקשה מאוד להשתקם ממנה, נדרשה להתמודד עם משפחת הבעל שניסה לרצוח אותה. אנו יכולים רק לנסות לדמיין כיצד אותה אישה אומללה חשה כשהיא נדרשה ליצור קשר עם גיסה ולבקש ממנו את חירותה.
וכאילו לא סבלה די, גיסה של א' סירב להעניק לה את החליצה. כשהבין האח שהמפתח לחירותה של גיסתו מצוי בידיו, התנה את מתן החליצה בכך שהיא תעניק לו את הבית שבו היא מתגוררת, בית שהיה שייך לה עוד בטרם נישאה לאחיו.
א' לא ויתרה. הרצון שלה להשתחרר מכבלי הבעל וממשפחתו הרעה נתן לה את הכוחות להיאבק – אך הוא בשלו; או שתיתן לו טובות הנאה כספיות או שתיוותר עגונה. אחרי מאבק ממושך וארוך שנים, החליטה א' שהיא מרימה ידיים ובכך, בעצם, קיבעה את מעמדה כעגונה בעיני ההלכה.
צילום:
Jessica Lindahl / EyeEm, GettyImages IL
ברבות השנים, א', שלא הייתה אישה דתית, הכירה בחור שאינו יהודי והתחתנה עמו דרך ארגון "משפחה חדשה" של עורכת הדין אירית רוזנבלום. צעד זה, על אף שלא נעשה כדי להתחמק מאקט החליצה, כמובן, פטר למעשה את א' מהצורך להיות נתונה לחסדיו של גיסה הסחטן ועזר לה להמשיך בחייה.
אחרי שנים רצופות תלאות, החיים הובילו את א' לאפיק התואם את אורח חייה. היא הגיעה אל המנוחה והנחלה. ואולם, סיפורה לא יכול או צריך להיות פתרון גורף עבור אותן נשים הנחשבות לעגונות כיוון שלא קיבלו את החליצה. נשים מסורתיות ודתיות, שאורח חייהן לא תואם נישואים עם בני לאום אחר או נישואים אזרחיים, מוצאות את עצמן כבולות בשלשלאות ברזל, והמפתח לשחרורן נמצא רק בידי אח הבעל – שפעמים רבות משתמש בכוחו לרעה, מוסיף כאב על כאבן הגדול ממילא ומותיר אותן עגונות.
התהייה הגדולה ביותר העולה מתוך סיפורה של א' וסיפורי סחטנות נוספים של נשים אלמנות היא מדוע ביטלה ההלכה את מצוות הייבום מתוך מחשבה על הגנת האישה, אך הותירה על כנה את מצוות החליצה, המעמידה את הנשים במצב חמור, חשוף ובלתי מוגן הרבה יותר?
מצווה חשובה שפסה מן העולם
לתהייה הזו, כך נראה, אין מענה ברור. נותיר את השאלה הזו מהדהדת, וננסה להבין את עקרונותיה הבסיסיים של מצוות הייבום ואת חשיבותה.
יחסי אישות בין אישה ובין גיסה מוגדרים בתורה כגילוי עריות לכל דבר, אך מצוות הייבום, כשנקבעה, דחתה את איסור גילוי העריות מפני המצווה החשובה של הקמת זכר למת. החשיבות הרבה של מצווה זו מגבירה את הפליאה אף יותר – איך ייתכן שהמשך זרעו של אדם שנפטר ללא ילדים כבר לא מהווה נר לרגליה של ההלכה? כיצד ייתכן שמצווה זו פסה מן העולם? באיזו דרך ניתן בכל זאת לפטור את הנשים האלמנות מחליצה? והאם יש פתרון מודרני לסוגיה זו, פתרון הנאמן להלכה?
הפריה מלאכותית מזרע הבעל המת: פתרון מודרני לסוגיית הייבום?
כשמתבוננים במהותה העמוקה של מצוות הייבום, מבינים כי מעל הכול, היא מסמלת את ההבנה של התורה את הרצון האנושי הבסיסי בהותרת חותם בעולם. בעבר, רצון זה התממש דרך העמדת צאצאים מהאח החי, ואף שלא היו אלה צאצאים ישירים של המת, הם עדיין נחשבו לעניין ההנצחה וההמשכיות. כיום, ההפריה המלאכותית, העומדת בחזית הטכנולוגיה והרפואה בעשורים האחרונים, מאפשרת לנשים רבות להרהר באפשרות של הנצחת בן זוגן המת על ידי שאיבת זרעו, הקפאת הזרע והפרייתו במועד שהן בוחרות. הליך זה, כמובן, מחייב אישור של הערכאות המשפטיות. אפשרות זו היא למעשה פתרון המאפשר את קיום מצוות הייבום באופן ישיר, מזרעו של הבעל גופא ולא מזרעו של אחיו, וזאת מבלי שהאישה נאלצת להינשא לאחיו רק בשל שיקולים חברתיים או מתוך חובה. אם חוזרים למהותה של המצווה, הרי שמבינים שנשים הבוחרות לעשות כן מגשימות הלכה למעשה את מטרתה הראשונית של התורה בבואה לפסוק את מצוות הייבום – המשכיות המשפחה והקמת שם המת.
ואולם, לדעת רוב הפוסקים, האישה המתעברת מזרעו של בעלה המת עדיין חייבת במצוות ייבום. הרב שרלו מסביר את נימוקם של הפוסקים: "בשעת הפטירה היא לא נשאה ברחמה את ילדם המשותף ולכן התחייבה בייבום. העובדה שלאחר מכן היא הופרתה מזרעו של הבעל אינה משנה את מעמדה הראשון".
צילום:
Yuichiro Chino, GettyImages IL
גם לאחר הסבר זה, המסתמך על העובדה שברגע המיתה האישה לא הייתה מעוברת, לא ברור מדוע נשים המחליטות להקים משפחה וזכר לבעלן המת לא מקיימות בכך את מצוות הייבום ועדיין חייבות בחליצה. עם זאת, העובדה כי השימוש בזרע המת מקובל על ההלכה ואינו אסור משאירה צוהר של אופטימיות גם בנסיבות הקיימות.
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן