גם בשידור חוזר קשה לא להיסחף עם האמפתיה המנחמת והמרחמת שמציע אמנון לוי לחרדית התורנית במופת הדוקומנטרי שלו "החרדיות".
אולי זה משהו בהנהון המזדהה או בהבעה מלאת הסימפתיה שלו, כשהוא אומר לאימא שהתפריט שלה מתבסס על שאריות סנדוויצ'ים מיותמים: "יש עלייך מדי הרבה"; אולי זה הניסיון הכן לעמת את פליטת מאה שערים עם כל אלה שראו שהיא אישה מוכה ושתקו; ואולי זו דווקא ההערצה הגלויה שהוא רוחש לשדרנית הרדיו החרדית-אך-השיקית, שמבחינתו היא זן נדיר במגזר, או ההתקוממות נוכח הסתרתה של רואת החשבון המחוננת מאחורי המחיצה.
האישה החרדית: תופעת טבע נדירה
חמוש בג'יפ ארבע על ארבע (מטאפורי!) הוא יוצא לכבוש את הסוואנה החרדית, מצויד בחוקרים אנתרופולוגים שמדברים על האישה החרדית כמו על תופעת טבע נדירה, שמשתווה לפחות לצ'יטה עם חמש רגליים.
ואולם, מאחורי הגישה האבהית והדואגת שמפגין לוי כלפי אישה החרדית, מסתתרת אג'נדה בעייתית שתופסת את החרדיות בתור עדר של נשים חסרות מודעות עצמית, נאיביות וכנועות, שלא משנה כמה הן מוכשרות, עצמאיות ובעלות קריירה משגשגת, בתוך תוכן הן עדיין נשים מוכות, אם לא פיזית אז מנטלית.
לסימפתיה ולהבנה שמציע אמנון לחרדיות שלו יש תג מחיר שלא בטוח שגיבורות הסדרה הבינו אותו לאשורו. ביד אחת הוא עונד להן את מדליית הסופר-וומן ומציע טישו ברגעי משבר, וביד שנייה הוא מסובב את האצבע על הרקה ונותן לצופים להבין שהיא אולי הגיעה רחוק, האישה החרדית, אבל במובנים מסוימים היא עדיין ילידה אנאלפביתית שנותנת לזכרים לשלוט בה.
שידור חוזר של הקטנת חרדיות | צילום: יחסי ציבוראין ספק שהסיפורים האישיים שבחר אמנון לוי לסקר בסדרה צבעוניים מאוד והעבודה הטלוויזיונית מרשימה.
אממה, את הקלוז אפ הדרמטי על הבנים שישנים על הספה בעוד האימא והבת מתרוצצות במטבח אפשר היה להחליף בקלות במתבגר שמזפזפ בין הערוצים בזמן שאימא שלו טורחת על ארוחת הערב. האישה המוכה שחוזרת ל"זירת הפשע" במאה שערים דומה דמיון חשוד למקבילותיה הלא חרדיות שנחשפות בתקשורת כל שני וחמישי, לעתים רק אחרי שהבעלים שלהן שלחו אותן למנוחת עולמים בבית הקברות האזורי, ובחברה שבה אישה עדיין מרוויחה בממוצע 30 אחוז פחות מגבר בתפקיד כמו שלה, קצת מוזר להסתכל מלמעלה על רואת החשבון שנאלצת להסתתר מאחורי הפרגוד כשאברך משי מדקלם את ההרצאה שלה בפני מנהלים חרדיים. יש חלקים במעמד האישה החרדית שהם לא נעימים ולא הוגנים ,נכון, אבל היי! היא לפחות מרוויחה יותר מהגבר החרדי הממוצע...
"חבל שלא כל החרדים כמוך"
למרות התשוקה הלא פתורה של לוי לחרדים בכלל ולחרדיות בפרט, על פניו התחקירים שלו משתדלים לעשות עבודה יסודית. אי אפשר שלא להוריד את הכובע נוכח ההצלחה שלו לגייס נשים חרדיות מכל קצוות הסקאלה החרדית להופיע בסדרה. רק מי שמגיע מתוך תוכי המגזר יודע עד כמה קשה לשכנע אישה חרדית שגדלה על תורת ה"מה יגידו?" לחשוף את עצמה ואת סיפורה האישי בפריים טיים. סוף סוף זכינו לראות גם נשים עצמאיות, מטופחות ורהוטות, שלא מתנצלות ומאמינות בזכות שלהן לחלום ולהגשים בלי לוותר על ערכים שעליהם גדלו. לולא הגישה הפטרונית והקולוניאלית של ההפקה, זה היה יכול להיות שינוי מרענן.
רחל פסטג, אביגיל שקוביצקי, דיצה הירושלמית, שרה הכלה ושאר חברותיהן לסדרה הן בסך הכול ניצבות בעוד סרט שאמנון לוי הוא הגיבור הבלתי מעורער שלו. הן שם רק כדי לאפשר לו לנצוץ עם הג'ינס, הטי שירט והדעות המתקדמות בתוך נחיל של אברכים לבושי שחורים ונשים פרימיטיביות עם עגלות.
אבל בין לבין מנצנצת עוצמה נשית מנחמת, אם זה הווידוי החינני של שדרנית הרדיו על אהבת נעורים או הרגע שבו רואת החשבון לוקחת את המיקרופון לידיים ומתקנת בנחישות וברגישות את האברך שמרצה במקומה בפני קהל של גברים חרדיים, ואולי גם הסצנה שבה דיצה אחת ממאה שערים חולשת ממטבחה הקטן על שבט של עשרות צאצאים זכרים ומחלקת להם הוראות חביבות אבל נחושות. אם זו לא העצמה נשית, אז מה כן?
דיצה הירושלמית | צילום: יחסי ציבורשיקום החרדי שעוד לא יצא לו לשמוע את המשפט האלמותי: "חבל שלא כל החרדים כמוך"...
אז הנה לך אתגר, אמנון. לך תמצא את כל ה"כמוך" האלה, תביא את הסיפור שלהם. אין ספק שהוא יהיה דרמטי פחות, שערורייתי פחות, צהוב פחות, אבל לפחות הוא יהיה הסיפור האמיתי.
הכותבת היא פרסומאית, אשת קריאייטיב חרדית ואמא למופת לחמישה.