בטח בין כל הסיבובים שלכן יצא לכן להכיר אותו: הוא מבולבל, הוא לא יודע, הוא נזכר באקסית, הוא מפחד ממחויבות, הוא מרגיש שהוא לא ראה מספיק, הוא ראה מספיק כדי לדעת שזה לא זה. הוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, הוא לא יודע אם הוא מספיק גדול, הוא לא מרגיש בשל, הוא מקבל רגליים קרות ואז הוא נעלם.
מאז ומתמיד דאגו לדחוף לנו את זה טוב טוב לראש: בנות מתבגרות מהר יותר מבנים. לא שהיה קשה לשים לב לזה לבד. בעוד אנחנו היינו עסוקות בסוגיות עומק כמו פרנסה (בייביסיטר), צו האופנה, הווי האולפנה ומושאי האהבה שלנו, היו הבנים תקועים אי שם במטר ארבעים עסוקים בתחרויות גרעפצים ובמשיכת צמות למרחקים ארוכים. "אבל זה יתאזן", המבוגרים הבטיחו לנו, "עם הזמן זה יתאזן. בסוף הם יצאו בני אדם שאפשר להתחתן איתם. תראו את אבא ואימא שלכן".
פיטר פן לנצח
עבר מאז איזה עשור. כבר נתתי אמון באי אלו בחורים ולאורך התהליך הצלחתי להגיע למסקנה אחת: זה לא משנה אם הם בני 20 או בני 30, כנראה יש משהו בגנום הגברי שמשאיר להם את קסם הנעורים להרבה זמן. רק בלי הקסם. זאת אומרת, יש שלב שבו זה לא מקסים עוד. זה כבר ממש פוגע, שובר את הלב, מאכזב ולפעמים פשוט גורם לך לאבד תקווה. לא שאני באה להתנשא או להתפמנסט, אני מניחה שגם אני השתניתי והתבגרתי עם הזמן ולא תמיד הייתי כזאת בשלה כמו הבננה שאני עכשיו, אבל חשבתי ש"ההם" בצד השני יגיעו גם הם בוגרים יותר. הרי אנחנו שנינו מאותו מגזר.
לראשון שלי הייתי גם אני ראשונה, מה שלא הפריע לנו לצאת חצי שנה עד לשלב ההוא של "להיות או לחדול". מסתבר שבדיוק לשלב הזה הוא היה אלרגי כי זה גרם לו לפתח תסמינים של פחד הכוללים רגליים קרות וחשש כבד שהוא מפספס משהו. הוא לא היה מוכן ללכת על זה עד הסוף, הוא לא יודע איך משחקים באבא ואימא. מיותר לציין שאחרי חצי שנה יש בזה גם משהו מעליב. כלומר, מה לעזאזל חשבת שאנחנו עושים עד עכשיו? ומה אני אמורה לעזאזל לעשות עכשיו, אחרי שאני כל כך קשורה רגשית למישהו שכנראה ממש לא קשור לביטחון שאני מחפשת?
ככה הם המשיכו להגיע ברצף זה אחרי זה | צילום: pixabay, Pixabayזה לא את, זה אני
אז הגיע עוד אחד, די מבטיח. כלומר, הוא לא הפסיק להבטיח. כיסה כנראה את כל מה שלא הצלחתי לראות במילים יפות ומבטיחות. היה לנו זמן טוב ביחד אבל איכשהו, בכל זאת זה חייב לקרות, הוא קיבל איזו "הארה" לגבי מה שהוא באמת רוצה בחיים. בלי להתכוון גיליתי לו מה הוא מחפש (כנראה על דרך האלימינציה), "נתתי לו המון" ו"תודה על זה". כמובן, הוא הוסיף קצת "מצטער אם יצא ששיחקתי בך". שטויות. בשביל מה אני פה בכלל אם לא כדי לתת לכם עוד כמה סיבות להמשיך הלאה. עוד אחד מבולבל שאין לו מושג לאן נכנס ואם הוא בכלל רוצה את זה. לפחות היה לו מושג איך לצאת. בכל זאת, היה לו קשה לראות את הנולד.
ככה הם המשיכו להגיע ברצף זה אחרי זה: מאוד רוצים, מאוד מעוניינים, מאוד מתקדמים, מאוד מתבלבלים, מאוד חוששים, מאוד מפחדים, מאוד בורחים. אולי אני לא מחפשת אותם טוב, אולי זה באמת לא היה זה, אולי זה לא הם – זו אני, ואולי... אולי בכל זאת יש שם מישהו קצת שטותניק אבל עדיין בוגר, לא רגשי אבל רגיש. מישהו שיכול להיות בן זוג תומך, שהוא סגור על עצמו, ניסיון – חובה, והכי חשוב: שכבר יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו. זאת אומרת, ברור שהוא רוצה אותי.
מטילדה הוא שם העט של מ', רווקה דתייה מגבעת שמואל, המתעדת על הכתב את עלילותיה.