לא כל אישה מרגישה את זה, אבל אני אישית כן. מאז ומתמיד אהבתי ילדים, מאז ומתמיד רציתי ילדים, וידעתי שיבוא יום ויהיו לי. גם אני כבר בחרתי להם שמות, גם אני כבר דמיינתי אילו חלקים בי אני מוכנה שיירשו ואילו חלקים אני מסרבת בתוקף להעביר הלאה. כבר ידעתי שאני אהיה עבורם אמא טובה יותר ממה שאמא שלי הייתה בשבילי, ואמא שלי כבר חיכתה לראות אותי מקיימת את 'האיומים' שלי ולהשוויץ עם הנכדים.
כשחברות שלי התחילו להיות בהיריון וללדת זה היה מרגש וגם קצת הזוי. איך הן בגילי וכבר אמהות?! אנחנו כל כך קטנות, כל כך לא מבינות. יכול להיות שהן יהיו לתינוקות האלו שנולדו ממש עכשיו מה שההורים שלנו היו לנו? זה היה משמח. כל הריון וכל אולטרסאונד זכה להתעניינות מעמיקה. כל לידה הייתה עניין גדול. כל תינוק וכל ברית או בריתה זכו להפגנת נוכחות ולביקורים סדירים. אז היו לי חברות נשואות וגם כמה חברות נשואות פלוס, וזה היה בסדר. כל אחת בקצב שלה ובמסלול שלה. אז זה עדיין לא עשה לי כאב בטן.
עם הזמן התחילו התינוקות לגדול, נגמלו מחיתולים, התחילו לדבר וכבר ידעו מי אני: דודה מטילדה. חלקם אפילו "הצטיידו" באחים חדשים. המשפחות התרחבו: נשואות, נשואות פלוס אחד, נשואות פלוס שתיים, נשואות פלוס שלושה... וכל זה כשאני עדיין אני: מטילדה, רווקה פלוס כאב ראש. הן לא יכלו להשאיר את הילדים בצד ולצאת, וכל מפגש הפך להיות פרוצדורה. לפעמים כבר לא היה לנו יותר מדי על מה לדבר, לא רציתי להכביד עם סיפורי הדייטים שלא ממש עניינו אותן יותר. לפעמים הן היו עייפות מכל היום ואז פתאום ראיתי אותן מתרחקות ממני. הן לא חיכו לי (ובצדק...). תהיתי אם אי פעם אוכל להשלים את הפער ונחזור להיות חברות כמו פעם. הרי כשאני אלד, זה כבר לא יהיה אותו דבר. הן כבר לא יתרגשו כמו שאני התרגשתי בשבילן. ועם הפז"מ שלהן הן רק יוכלו להסתכל עליי מלמעלה ולספר לי סיפורים על "כשהן היו צעירות", אף שאנחנו באותו גיל. באותו תרגיל-פחות.
מתפללת | צילום:
d3sign, GettyImages IL
"תאמיני לי, תנצלי את זה שאת רווקה. תעשי חיים, תצאי ותבלי", אמרה לי אחת החברות האימהות שלי. יש משהו במה שהיא אומרת, הרי הגעתי לאן שהגעתי רק בזכות המסלול שעברתי. אבל אני לא מתמרמרת ולא עסוקה בלרחם על עצמי. אני חיה את החיים, יוצאת ומבלה. יכול להיות שבאיזשהו מקום אני שמחה שעד עכשיו חוויתי את מה שחוויתי ואני לא מרגישה ש"שילמתי מחיר" כמו שהן לעיתים מרגישות, אבל פתאום זה כבר לא מצחיק. אני מוצאת את עצמי גדלה, מתבגרת, גם אם אני לא מרגישה אחרת. הגיל שלי מדבר בשבילי. אני רוצה כבר את המשפחה שלי; להיות בשלב של כולם, להפסיק לספור ולנחם את עצמי שעוד לא מאוחר ושאני יכולה, ושבעזרתו עוד תהיה לי משפחה גדולה.
את לא רוצה להישמע צרת עין לנחת של אלו שמסביבך, הרי כשהן שמחות וטוב להן - גם את שמחה. זה גם נושא מורכב ודיבור עליו עלול להתפרש בצורה כזאת, וזה הכי לא נכון. פשוט אם אפשר שבמצב הזה גם אני אביא ילדים לעולם ואז השמחה שלי תהיה שלמה יותר- הרי זה נהנה, וזה לא חסר. ועד אז אני פורה ברעיונות ופורה בסיפורים, יולדת הצעות, יולדת דייטים וכמובן... יולדת למענכן עוד טורים :)
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן