ביום שישי, 9.6 למניינם, יתקיים מצעד הגאווה השנתי בת"א וכהרגלי בקודש אצעד בו ברוב עם הדרת מלך. מכאן נגזרות שתי שאלות שאשתדל לענות עליהן בהרחבה: שאלה ראשונה שברצונכם לשאול אותי היא גאווה זו על שום מה? והשאלה השניה שבוודאי מטרידה רבים מכם היא 'מה לעזאזל לכהן בית הקברות' – מדוע דתי כמוני יקח חלק במצעד כה ססגוני, מיני ויש שאף יאמרו בוטה. ובכן, שמעו נא רבותיי, דיינים ומומחים: יהודי גאה אני, אך לא פשוט בכלל. ואמנה לכם כעת את סיבותיי...
נער הייתי גם זקנתי
כילד דתי שגדל בעיר הגדולה, תמיד הסתכלתי על השוליים שלה בהערצה ורציתי להיות חלק מהם. הידיעה שהכתה בי מגיל צעיר על כך שאני שונה מרוב בני הכתה שלי, השבט שלי בבני עקיבא והמתפללים לצידי בבית הכנסת הדירה שינה מעיניי. כשנשאתי תפילה לבורא עולם שהשמש תעבור עליי ותקח אותי אל משעולי -לא הייתי בטוח מהו המשעול שאני חפץ בו. האם משעול התאווה או משעול האמונה? ההתנזרות או החיות? העיר הציעה לי הרבה ואני כאמור לא לקחתי. העדפתי להיות חלק מהשמרנות עליה גדלתי ולאורה חונכתי.
_c.jpg "מצעד הגאווה 2016")
צילום:
עופר חן
ומה בעצם הפסדתי? בימים ההם של תחילת הניינטיז חשבתי שהפסדתי המון. הייתי נער שלמד בישיבה בשד' רוטשילד ובילה את שעות אחה"צ בבריחה אל רחוב שינקין. רבצתי בספריית הוידאו "האוזן השלישית", בחנות הדיסקים "אלגרו" ובישיבה ממושכת של מטה ב"קפה כזה" המיתולוגי. נהניתי אז בדמיוני הפרוע להרגיש ולחשוב שאני חלק מהשינקנאיות המתהווה. כל מיני מהגרים שהגיעו מחוץ לעיר הפכו את הרחוב לסמל סטטוס של היפיות, רוקריות והמון המון קוויריות שטרם ראיתי כמוה אך נמשכתי אליה כמו פרפר לאש ולא ידעתי איך להתמודד עם מה שראו עיניי. לא ידעתי אפילו להגדיר או לספר לעצמי את אשר הרגשתי אבל דבר אחד תמיד העיב על השמחה ועל הפסטיבל האישי שחגגתי עם עצמי בעצמי: הכיפה שלראשי. חוטי הבד שלה היו במשקל נוצה אך הכובד... לא פחות מעמודי שמשון.
הבה נפיץ את האור הגדול | אילוסטרציה:
Davids' Adventures Photos, GettyImages IL
כנער דתי תל אביבי נחשפתי מגיל צעיר לעיתונות הורודה המינורית שהתחילה אז, החל מהעמודים האחוריים האוונגרדים של עיתון "העיר" ועד לעיתון המכונן "הזמן הוורוד" שבכל פעם כשידי הייתה משגת אותו בעורמה הייתי טוחב אותו עמוק בתוך התיק ומתענג עליו בבית, ואז מטמין אותו עמוק עמוק במגירה מתחת לארון. במים הרחוקים ההם גם אני וגם התקשורת האלקטרונית והכתובה טרם יצאנו מהארון...
מצעד הגאווה, ריקוד דגלים והקפות שניות
הגאווה בעיני היא התשובה הניצחת אל מול הבושה. בושה היא לא ענווה כשם שגאווה אינה תועבה. המצלול דומה אך המשמעות מתעתעת.
הגאווה לצעוד ברחובה של עיר היא זכות השמורה לכל אחד מאיתנו. כנער זכיתי לצעוד לא פעם בריקוד הדגלים הירושלמי מדי שנה בכ"ח באייר, להגדיל תורה ולהאדיר. בשמחת תורה מדי שנה בהקפות השניות כשהעיריה חסמה את הרחובות הראשים של העיר עבור המנהג הנהדר הזה וכמובן בימי ילדותי, תהלוכת שבת ארגון של בני עקיבא לאור לפידים ואבוקות עם מוסיקה של צוות הווי ברקע שבוקעת מקסטה שחוקה. גם אז, כמו היום, היה לגיטמי לסגור ולעצור לשעה קלה את התנועה הסואנת עבור מצעד כלשהו. ובסופו של יום מצעד הוא מצעד הוא מצעד. אפשר להתווכח על תוכנו וזהותו אבל האימפקט הוא אותו אימפקט וזה חזק זה קיים וזה נוכח והלא לשם כך אנחנו צועדים. "שאו ציונה נס ודגל" – דגל גאווה, דגל המדינה, דגל התנועה – "כל הארץ דגלים דגלים". אחרי שנים של פחד, סלידה, רתיעה, הכחשה ובעיקר בושה מהחברה בה גדלתי אני גאה היום לומר שאני בן מלך. בן חורין. עבד ה' שעשני כרצונו. נמשך לבני מיני ומנסה להלך בין הטיפות בחברה הדתית, בחברה הכללית ובחברה הלהטבי"ת. לא קל. מאתגר. קשה אך גם מרומם. בורא עולם – אתה בחרתני מכל הבריות לעשות רצונך. התורה כידוע משולה למים אך אני איני מעוניין לשתות מים עכורים אלא מי מעיין שופע.
אבל מה לאדם דתי במפגן מיניות שכזה?
אודה ולא אבוש – המצעד התל אביבי הוא לא משוש חיי וכמובן שאני מעדיף את זה הירושלמי, הפוליטי, הדתי והמגוון מבחינה חברתית וסוציולוגית. אך דווקא מכיוון שהמצעד התל אביבי הפך למצעד ארצי, חשובה בו הנראות הדתית יותר מבכל מצעד אחר. בעברי הלא רחוק הייתי פעיל באגודת הלהט"ב וכן בארגונים דתיים כמו "חברותא" ו"המניין הגאה", תמיד עם כיפה על הראש ועם שליחות לשם שמיים. מספר הדתיים הלהטבי"ם יורד לצערי בהתמדה עם השנים וכך הזירה נותרת מופקרת ואין מי שיגן על הזכויות הדתיות והאמוניות בתוך קהילתנו הקדושה.
צילום:
ChameleonsEye, Shutterstock
ברוך ה' גם הקבלה של משפחות דתיות אותנו ושכמותנו כבר אפשרית יותר, אך עדיין לא מספיק לצערי. הידיעה שיש בתוכנו הומואים ולסביות דתיים שמבקשים לשמור על זהותם הפרטיקולרית היא לא מובנת מאליה והיא בוודאי לא קורית יש מאין. היא קורית בזכות עבודה קשה ומאומצת של נראות. נראות פוליטית, תקשורתית, הלכתית וגם פומבית, שהמצעד הוא השיא שלה.
הקהילה הדתית עם הקהילה הלהטבי"ת
במסיבת חתונה של דתיים בה התארחתי לאחרונה, כל הקהל שאג את השורה "תל אביב יא חביבי תל אביב, תסתכל כמה לירדים מסביב". מסופקני אם הקהל הדתי בורגני שהיה נוכח באירוע, ידע שהלהיט הזה של עומר אדם נכתב כהמנון למצעד הגאווה לפני ארבע שנים, והאם הם יודעים ש"לירד" משמעותו בעגה ההומואית: גבר חתיך והורס. כל זה כמובן לא מנע מהם להרים ולרקוד. כי בסופו של יום החברה הדתית ממנה הגענו הרבה יותר פתוחה וטולרנטית ממה שאנחנו חושבים.
המצעד מחר בא לתת לכל אחד ואחת מאיתנו את החופש והזכות להיות מי ומה שהוא. אני הומו דתי שמרן שמפגין נראות שאמורה להגן ולחזק את כל הנערים והנערות הדתיים שדלתות הארון עדיין נעולות בפניהם וכל אוצרותיהם הרוחניים מוחבאים למטה עמוק עמוק במגירה. וכן את אותם אלו החיים חיים כפולים (ולצערי יש לא מעט כאלו) ולא יכולים להעז לחגוג את היותם.
אני אשמח אם תצטרפו אלי מחר למצעד. לא מתוך בוז אלא מתוך תקווה, למען הדורות הבאים ולתפארת מדינת ישראל.
חג גאווה שמח!
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן