רחלי פרנקל היא אנטי-תזה לשכול. בוהקת בייחודיותה עוד מהמסך, צבעונית להפליא, מלאת הומור וחיות, ואפילו ברגעים הכי קשים וקיצוניים של חייה לובשת חיוך ואופטימיות. כשאני פוגשת אותה בבוקר יומיומי לכאורה, אני פוגשת קרן אור גדולה ומאירה.
את מסמלת פמיניזם עדין, למדני. הקדיש שאמרת על בנך, נפתלי, היה כל כך טבעי ונובע, כל כך לא מאומץ.
"חייתי חיים מוגנים וזו הייתה האבלות הראשונה שלי. אפילו לא זכרתי שהולך להיות קדיש בלוויה. הייתה לי שנייה וחצי לחשוב על זה, אבל לימדתי במשך 12 שנים את השיעור על נשים וקדיש אז ידעתי שהלכתית זה בסדר. אני מודה שלא הייתה לי שום תודעת מצלמות ומבחינתי, זה היה רגע פרטי לגמרי, אולי הייתי קצת טיפשה שלא שמתי לב שהיו מיליון מצלמות. בדיעבד, אני שמחה על החשיפה בנושא, מפני שבהמשך, בצוק איתן כשהיו הרבה אבדות, נשים סיפרו שהתחברו לצד היהודי של האבל שלהן דווקא דרך אמירת הקדיש. בקהילות דתיות בחו"ל זה מקובל, בארץ הנושא של נשים וקדיש עוד לא היה בשל".
חשבת שזה יהיה הרקע להפיכתך למנהיגה ציבורית?
"אני לא רואה בעצמי דמות ציבורית. אני רואה בעצמי את אותו בנאדם שהיה קודם ופשוט מתמודד עם מה שהמציאות מזמנת. אנחנו משתדלים לעבוד עם מה שהתגלגל לפתחנו. יותר מ-20 שנים שמרתי את שם נעוריי והייתי רחלי שפרכר ופתאום בקיץ אחד נהייתי רחלי פרנקל. הייתי בטוחה שזה זמני ותכף אני חוזרת לאנונימיות של שם הנעורים שלי. אבל זה לא קרה. אין ספק שחלק זה בחירות וחלק זה התגלגלות של דברים. אני לא מיוחדת בכלום. זו פשוט זכות. אני עדיין מקבלת תגובות ברחוב. מדינה שלמה הייתה אתנו במשך 18 ימים. עברנו פה משהו ביחד, זו גם החוויה שלהם, מבחינתי זה נותן לאנשים רשות לגשת ולהגיב איך שמתאים להם".
הציבוריות משנה משהו בעניין ההתמודדות האישית?
"בסוף זה שולחן השבת שלך, הפצעים והגעגועים שלך, אבל גם הברכה שלך. וזכינו באלף סוגי ברכה. כל סוגי התמיכה המדהימה, וקבוצת החברים של נפתלי שאני כל כך אוהבת והפכו להיות ממש האחים של הילדים שלי.
ציבוריות לא עוזרת במישור האישי אבל הברכה שבאה בכל מיני רבדים, כן".
יש הרבה דברים שמחברים אותנו
זו השנה השלישית בה הוענקו פרסי אחדות ונערך יום האחדות לזכרם של הנערים אשר צוין במאות אירועים בארץ ובעולם.
"אנחנו לא יצרנו את האחדות. התופעות החברתיות של הערבות, הסולידריות והאחווה בקיץ ההוא, שטפו את החברה הישראלית מכל הבוץ והאבק. תהליכים מדהימים קרו גם בתפוצות", אומרת רחלי. "כשהרמנו את הראש מהימים האלו הרגשנו אחריות לנסות לשמר משהו מזה בחיים. קרה כאן משהו גדול ולא יכול להיות שהכל יתמוסס ויאבד. אנחנו מרגישים הכרת תודה באלף רבדים. זה שצרה של שלוש משפחות הופכת להיות הצרה של כל המדינה זה לא מובן מאליו. שאלת מיליון הדולר היא איך לוקחים את זה ליום יום, לא רק בחירום. אנחנו תרבות שצמחה בבתי מדרש, מחלוקת זה בדי אן איי שלנו, אבל בשביל מחלוקת אמיתית כדאי שנלמד להקשיב".
זה בעצם סוג של מפעל הנצחה לבנים?
"בכנות, אני לא צריכה שאנשים יזכרו את הבן שלי". היא אומרת בכאב מחויך. "אני מתפללת שהוא ימשיך לחיות בתוך המשפחה והחברים שלו. אני כן מקווה שאנחנו נזכור מי אנחנו כחברה, הצלחנו להיות בתקופה ההיא. לכן, במובן הזה "פרס ירושלים" ו"יום האחדות" מבוססים על זיכרון הבנים, אבל זה פחות הנצחה ויותר אמירה לעם ישראל: תראו למה אנחנו מסוגלים. למה אפשר לשאוף".
בטקס פרס ירושלים לאחדות | יח``צ: אביתר ניסן, mako יהדות"יום האחדות" ו"פרס ירושלים לאחדות ישראל" הינם יוזמה א-פוליטית המשותפת למשפחותיהם של שלושת הנערים, ראש העיר ירושלים, ניר ברקת וארגון 'גשר', כהוקרה לאנשים שעוסקים בקידום אחדות וקרבה בחברה הישראלית ובתפוצות. החיבור לניר ברקת קרה לא פחות מאשר בשבעה.
"ניר יצא מהשבעה של שלוש המשפחות והגה את הרעיון ל"פרס ירושלים לאחדות ישראל", מספרת רחלי בהודיה. "הוא שאל אם מתאים לנו, הרים טלפונים למשפחות הנדיבות ולפדרציית ניו יורק, וקישר אותנו עם "גשר". אחדות זה עניין רב פנים. יש את אחדות העם היהודי ויש את החברה הישראלית שמורכבת לא רק מיהודים והיחסים בתוכה הם בנפשנו. בימי החיפושים ובימי השבעה היו בבתים שלנו יהודים מכל גווני הקשת הדתית, הפוליטית והחברתית, והיו גם בדואים, דרוזים, מרונים, מוסלמים ואפילו ביקור ניחומים של נציג פלסטינאי מגוש עציון. אוסף גדול ומגוון של אנשים טובים שמוחים על הזוועה ורוצים להשתתף ולחזק. הקשר עם התפוצות מאוד משמעותי. בתקופה ההיא מיליוני יהודים בעולם לא הפסיקו להתפלל להפגין ולהיות ביחד. ביום האחדות התקיימו בשלושים ארצות אירועים ופרויקטים מיוחדים של יהודים מזרמים שונים שלא רגילים להיפגש או לשתף פעולה. הפרס הוא הוקרה לאנשים שעושים את העבודה כל יום בשטח, וגם מנסה ליצר תהליכים של קרבה ואחדות. זו חגיגה אדירה בארץ ובתפוצות".
בקטגוריה הבינלאומית זכה הארגון "לימוד" המפגיש יהודים בכל העולם דרך חווית לימוד משותפת. חגיגות של קהילות לומדות וכנסים של לימוד יהדות משותף של כל העולם היהודי.
בקטגוריית המיזם המקומי זכתה קהילת הדר בחיפה המקדמת יחסי שכנות ותקשורת בין הגוונים הרבים בשכונה המאתגרת. פרויקט עירוני של עיריית חיפה.
בקטגוריה הארצית זכתה עמותת צו פיוס שפועלת לאיחוי השסעים בחברה הישראלית, באמצעות קידום כבוד הדדי, סובלנות, אהבת חינם ואחדות.
ובקטגוריה המקומית (אישים) זכתה ג'נאן פראג' פלאח הפועלת רבות לקידום והכרות בין נשים מהמגזרים השונים בישראל.
איך את מסתדרת עם הפעילות הא-פוליטית של פרס האחדות יחד עם הפעילות הפוליטית של ניר ברקת בליכוד?
"ברגע שאתה מזוהה פוליטית אסור לשתף אתך פעולה בשום דבר כי אולי יש לך מניעים פוליטיים? ניר הכי אכפתי, מעודד, תומך ויוזם. המעורבות שלו מאוד אישית, הוא מארח אותנו בביתו הפרטי עם אשתו, ממקום מאוד נקי ואמתי. מה, בנאדם שנכנס לפוליטיקה אוטומטית נכנס לפלגנות? העשייה מבורכת, אז שווה לעשות אותה! "
יש כאלה שיגידו שזה משרת אינטרס מסוים
"להפך, הרעיון הוא שיתופי פעולה גם בין אנשים מזוהים פוליטית. בכנסת למשל הוקמה שדולת אחדות בראשות חבר הכנסת קיש וחברת הכנסת נחמיאס-ורבין, שהם משני הצדדים של המפה הפוליטית. מרכזים אותה אביהו סופר ופני סוקניק שהם ממקומות מאד שונים מבחינה דתית."
חשבת להכנס לפעילות פוליטית מסודרת? בטוח היית מצליחה בה
״אני מעריכה אנשים שמוכנים להכנס לזירה הפוליטית על כל המחירים שלה, יש שם המון עשייה. אני לא מוכשרת לזה וזה לא מתאים לי״.
לצד התמיכה הרבה והחיבוק האוהב שקיבלתם נשמעו גם קולות שנתנו ביקורת בהקשר הדתי, הבטיחותי, הפוליטי. איך מתמודדים עם ביקורת כזו?
"בזמנו לא צרכנו מדיה אז חווינו מעט מאוד ביקורת. גר אצלנו בבית צוות מו"מ מטכ"לי וכל אינפורמציה אמתית הגיעה רק ממנו. לא היינו חשופים לעולם של טוקבקים וביקורות, דבר שהגן על השפיות שלנו. אני יודעת שהיו קצת דיבורים על טרמפים, ויש לי את התשובה הסטנדרטית שלי לגביי זה: טרור זה לא עניין של טרמפים. את שלי דדון רצחו במונית, אוטובוסים התפוצצו כאן בלי סוף, את הלל אריאל שחטו במיטה שלה. טרור זה טרור. כן, יש לו ביטוי גם בטרמפים וחייבים להיזהר. מערכת החינוך בגוש עציון שינתה את הכללים ויש עכשיו הסעות ואיסור על טרמפים, ועדיין יש ייצוג יתר של המגזר בטרמפים. זה חלק מתרבות מסוימת שיש בה גם משהו מאוד נותן אמון, חברי, משתף".
יחד בדרכם האחרונה. הלוויית שלושת הנערים | צילום: חדשות 2משהו באימהות שלך השתנה?
היא מחייכת בהתנצלות, "לא נהייתי חרדתית יותר, אבל זה אולי בגלל שאני טיפשה". העיניים שלה בורקות בריאות מעוררת השראה. "הייתי רוצה להגיד שאני גם לא מתעצבנת על שטויות כי יש לי פרופורציות בחיים, אבל זה לצערי לא נכון. אנחנו משתדלים להמשיך את הזרימה הטבעית של החיים. בסוף מתגעגעים לדברים הקטנים, לא הדרמטיים, לרגעים הנפלאים והטיפשיים ביומיום כמו סתם להיות עם הילדים. אז כן למדתי יותר לייקר 'שמחות קטנות של יום חולין' ".
את חושבת שההחלטה להבליט דווקא את שלוש האימהות, הייתה מהלך תקשורתי מחושב או פועל יוצא מהנסיבות?
"זה קרה לגמרי במקרה, אצלנו אבי היה זה שאמר שאנחנו חייבים לצאת להגיד תודה. היה לו פחות נוח לדבר אז אני דיברתי. האבות לגמרי שותפים ויוזמים בכל צעד, אפילו אם היה להם פחות ביטוי תקשורתי. מאוחר יותר כדי לשמר את ההבנה בעולם שמדובר בילדים שנחטפו, הדגשנו יותר את המקום האימהי. לא היו לנו יועצי תקשורת, הכל היה באינטואיציה".
"באו"ם היה חשוב שתשמענה האימהות כי זה הדגיש מאוד את זה שנחטפו ילדים. חשבנו אז שכל מילה משמעותית לחיי הבנים שלנו. לא ידענו שהסיפור נגמר תוך כמה דקות. זכינו שנזרקנו לתוך זה עם שתי משפחות מדהימות. עד היום כל אחד מביא את הטון שלו".
את משקפת חיוביות בכל רובדי החיים שלך, גם לבכירי השלטון
"אני לא משלה את עצמי שאין מה לתקן במדינה שלנו, אבל בסיפור שלנו נעשה כל מאמץ אנושי ולמעלה מזה. בכל הרמות של הפיקוד ועד אחרון החיילים, עבדו במסירות נפש מטורפת. אני מרגישה רק תודה ענקית.
בקיץ ההוא, פגשנו את רה"מ, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, כולם היו מאד ישרים אתנו. כל האופציות פתוחות, ומחפשים תחת הנחת העבודה שהם בחיים. אלמלא הם היו עובדים ככה, לא בטוח שהיינו מוצאים אותם. על מי אני אמורה לכעוס?"
היו רגעים מיוחדים בתוך כל הטירוף?
"באותם ימים המשפחה והשכנים דאגו שנצליח לאכול ארוחת ערב ולהשכיב את הילדים לישון ביחד. היינו מתפללים וצוחקים על מה יהיה כשנפתלי יחזור. תמיד הייתי מסיימת בפסוק "וה' הטוב בעיניו יעשה", שאנחנו אופטימיים ומקווים, אבל זה לא בידיים שלנו".
נפתלי פרנקל ז"ל. אי אפשר לשכוח | צילום: יחסי ציבוריש לך כעס על הקב"ה?
"זה לא עלה אצלי, וזה די בזבוז אנרגיה בשבילי כרגע. אם זה יקרה מתי שהוא, נתמודד. אני לא חושבת שזה רע לכעוס אם זה איפה שאתה נמצא, אמונה זו מערכת יחסים".
יש אנשים שטרגדיה מכניסה אותם לקונכייה מסוגרת ואילו יש אנשים שטרגדיה מפעילה אותם לעשות, לשנות, ליצור
"אני מניחה שזו פונקציה של אישיות ושל הסיפור הספציפי. יש אינסוף שכול במדינת ישראל - צבא, טרור, מחלות, תאונות. כל אובדן חשוב באותה מידה. אני כל הזמן בתחושה של אי נוחות מכל תשומת הלב, כאילו הסיפור שלנו יותר מיוחד מאינסוף הסיפורים האחרים. לא נוח לי עם זה. הילדים שלנו לא יותר מיוחדים מאף אחד.
הדבר שאני כן יכולה להגיד, זה שהיה משהו גדול ומיוחד שעם ישראל הצליח להוציא מעצמו בקיץ ההוא.
החברה שלנו יכולה לצמוח מהזיכרון של מה שהייתה בזמן מסוים. הפצע האישי הוא אותו פצע בסופו של דבר, אבל לי ניתנה הזדמנות לפתוח חלון ליופי של החברה. אני לא יכולה להיות צינית כלפיי החיבוק של עם ישראל, היכולת של העם הזה להתחבר, להיות שם אחד בשביל השני".
איפה את רואה את עצמך בעוד עשור? מבחינה משפחתית, ציבורית ועשייה חברתית?
כמה שניות של שקט ואז בהרמת ידיים של הכנעה היא שולפת:
"איפה שהקב"ה יניח אותי. אני זורמת אתו".