הטריילר של החיים

בקרוב תראו תמונה של בקרוב | צילום: מונית הכסף1

מכירים את הבקרובים של סרטים בקולנוע, הקטעים האלה שמספרים לכם על הסרט החדש שהולך לצאת. הזמן הזה שאתם מנצלים בשביל שיחה על שום דבר חשוב במיוחד או סתם מזמוז מקרי לפני שמכבים את האורות לגמרי. אם אתם כאלה, תדעו שאתם אנשים שאני מאוד שונא. למעשה אני מגיע לקולנוע בעיקר כדי לראות את הטריילרים, ואתם ממש מפריעים לי. אני מכור אמיתי. בשבילי ללכת לראות את הסרט אחרי שראיתי את הטריילר, זה פשוט לשלם כסף על הקטעים הכי פחות טובים בו.

יש בטריילרים את הקריין שאומר משפטים כמו: "הוא היה לוחם, היא הייתה קסדה. הקסדה והלוחם בבתי הקולנוע הקרובים לביתך". הבן אדם הזה פשוט עושה לי נעים כמו מסאז' מאנג'לינה ג'ולי. קול הבאס שלו מצליח לרגש אותי כמו קטלוג של ויקטוריה סיקריט ולמסטל אותי כמו מהדורה של מבט. אני אפילו יודע שקוראים לו דון לפונטיין והוא מקריין איזה 60 סרטים ביום. אם היה אפשר הייתי רוצה שיקריא לי סיפור לפני השינה בכל לילה, הייתי ישן טוב יותר מאריאל שרון.

בפעם הראשונה שהגעתי עם זוגתי לקולנוע והתחיל הטריילר של "רטטוי", היא חשבה שזה זמן מצויין לדבר איתי על הוילונות החדשים שאנחנו צריכים לקנות. אני השתקתי אותה ב"שששששש" ארוך והיא הייתה בהלם ולא דיברה איתי כל הסרט. מה שדי שימח אותי אני מוכרח להודות, סוף סוף קצת שקט.

ההתמכרות ממשיכה, כמובן, גם בפורמט של DVD, אני לא מוכן בשום פנים ואופן להעביר את הבקרובים. מבחינתי זה יכול להיות הסרט החדש של דולף לונדגרן, או אפוס רומנטי על החברה הבוהמיינית של צרפת במאה ה-19 וקתי בייטס עושה את התפקיד הראשי. אם זה ערוך קיצבי, לא עולה על שתי דקות ודון לפונטיין מקריין את זה - אני צופה בזה כאילו הייתי מהופנט ע"י אורי גלר בכבודו ובעצמו.

ואם כבר צפייה הדוקה, אז עד הסוף. הכי כיף לראות טריילרים חדשים – באינטרנט. אני יכול לשבת שעות ולצפות רק בקטעים האלה, לפעמים אפילו על חשבון הפורנו.

הבעיה היא כמובן שאין סיכוי שאני אראה את הסרט אחרי שצפיתי בכל הקטעים הטובים כבר וחוץ מזה שאני יודע שבסרט עצמו אני לא אשמע את הקול שזכה לכינוי "וויס אוף גאד".

לאחרונה אני חי בתחושה שהחיים שלי הפכו לסוג של טריילרים. אני אוהב לשמוע ולספר סיפורים בתמציתיות. אני נוטה לחקות את ה"קול" גם בחיי האמיתיים:
"הוא היה חרמן, היא לא נתנה לו כבר שבועיים, ביחד הם הולכים לגלות שהלילה הזה הם הולכים לקרוע את הסדינים", אני מדמיין רגע לפני שאני מציע לזוגתי לעשות טריילר של סרט פורנו. כמובן, שהמציאות קצת פחות אופטימית: "הוא רצה לראות משחק, היא רצתה לאבק את הרהיטים – הגבר והפולנייה, עכשיו בסלון ביתך", אגב, לטריילר הזה היה טריילר המשך, "הגבר שישן בסלון – עכשיו מחוץ לחדר השינה".

ואם זה לא מספיק, ממש כמו ב"בקרוב" אני רק מתחיל דברים, ולא ממש מצליח לסיים אותם, בגלל זה יש לי רק את ה"בקרוב" של הספינה מעץ שבניתי, חצי פאזל של אייפל ואני ממש בקרוב חוזר ללמוד באוניברסטיה. גם זוגתי, שתחיה, קצת נדבקה בסיפור. גיליתי את זה כשהיא הביאה לי בצהריים רק ביס מהלזניה המדהימה שהכינה, כדי לא להרוס לי את כל המנה. את הדוד היא סגרה לי באמצע המקלחת כדי שאני אקבל רק את הבקרוב של מקלחת חמה, את המשחק של בארסה בליגת האלופות היא העבירה לריקי לייק, בטענה שאני צריך לראות רק את הסיכומים ונתנה לי רק את הבקרוב של הסקס ולא את המוצר המוגמר.

הם יצאו שנתיים, העולם היה פרוס לפניהם כמו לחם עינן ואז הגיע... המשבר?!