מאוורר כסימן לחיים

עושה רוח | צילום: jupiter images

כשאתה קטן, אתה מפתח לעצמך כל מיני הרגלים מוזרים שלא ממש קשורים בהיגיון כלשהו, כמו להוציא רגל אחת מהשמיכה כי ההורים שלך אמרו לך שאם לא תישן מכוסה אתה עלול לעשות פיפי במיטה. אגב, זה לא באמת עבד, אבל לא על זה רציתי לספר.

הרגל נוסף שלקחתי איתי מהילדות היה לישון עם מאוורר, וכמו שאתם יודעים, ובמיוחד בכל מה שקשור אלי, מה שמתחיל בהרגל, הופך מהר מאוד להתמכרות - ואכן מדובר באחת כזו שחוצה עונות, חוצה בנות זוג, וחוצה פוסטרים של בחורות עם שדים גדולים שהתחלפו אצלי בתדירות של קצב אוננות בגיל הנעורים.
רבותיי אני מכור למאוורר שלי. וכמו שגיא פינס נשוי לחמי רודנר ובטוח שזאת אישה, כך גם אני הייתי בטוח שזו לא התמכרות, רק הרגל מוזר.

אני לא יודע אם זה הרעש של המאוורר "סטאר" שנת 1981 שלי, או האבק שנדבק אליו כמו שדודו טופז נדבק בזמנו לנטליה אוררו, אבל אני לא יכול בלעדיו, בעיקר כשאני ישן. אין מצב להירדם בלי שהוא פתוח על עוצמה שתיים מתוך שלוש שלו. אז נכון שהוא כבר כמעט מת ואני צריך לעזור לו לפעול עם היד, אבל הוא הדבר היחיד בחיים שלי שלא אכזב אותי - הוא תמיד פעל ואף פעם לא נטש אותי ובתמורה אני מנקה אותו מדי פעם ומחמיא לו על גזרתו ועל כך שכמעט ולא הזדקן.

אני מניח שבשבילכם לישון עם מאוורר בקיץ זה לגיטימי. העניין הוא שאני חורפ איתו גם בחורף ואם לבת הזוג המזדמנת שלי הייתה בעיה איתו, אז זה היא שהיתה הולכת ולא הוא.
אז נכון, יש לו רעש של מנחת מטוסים בזמן מלחמה ואתה עלול להתעורר עם יותר אבק עליך מאשר ג'וליאן שגראן בבוידעם שבו הוא מאוכסן, אבל בלעדיו קשה לי לחיות, קשה לי לישון וקשה לי לחלום.
כשאנשים מתחילים לישון עם מאוורר, הם שמים אותו בהתחלה על סיבובים, אחרי זה מכוונים אותו רק לרגליים ושמים לו טיימר לשעה אחת כדי שלא יקומו ויגלו שקר להם יותר מאחרי שיחה עם יונית לוי. אצלי המאוורר מופעל בכל הלילה, מכוון ישירות לפנים ממרחק אפס ואוי לאדם שיכבה אותו, או לחברת החשמל שתסגור לי את החשמל בבית כי לא שילמתי חשבן כבר חצי שנה.

הבעיה עם המאוורר מתחילה כשאני חולה ואז יש איסור מטומטם כזה לקרר את עצמך, אתה אמור להיות מכוסה בשמיכה ולחמם את עצמך ולסטארי, המאוור שלי, אסור לעבוד באותו רגע. אף אחד כבר לא מתווכח איתי שהוא עובד גם כשיש שלג בירושלים, אבל כשאני חולה אנשים ובמיוחד זוגתי, מטילים וטו על כך שיעבוד, אז אני נאבק בהם ובסוף אנחנו מתפשרים שהוא יהיה מכוון סתם לחלל החדר, רק כדי שאשמע אותו נושם. אף אחד לא רואה, אני מסביר לו מדוע הוא לא יכול להיות מכוון אלי ומבטיח שברגע שהווירוס איננו, הוא חוזר לתמונה.

אני לא ממש טיפש, אני יודע שזמנו בעולם הולך ומתקצר, בכל זאת הוא בגיל שלי כבר ובשנות מאוורר זה אומר שהוא יותר זקן אפילו משמעון פרס. אני יודע שיום אחד הוא ימות ואיתו גם הסיכויים שלי לחיים נורמאליים. אין ספק שהוא יקבל קבורה הולמת ואני לא הולך סתם לזרוק אותו ברחוב כדי שיפרקו אותו לגורמים או שהוא יגיע לחירייה עם שאר מכשירי החשמל שאנשים זורקים. אני גם יודע שלא יהיה לו תחליף עם כל המאווררים החדשים האלה שלא עושים שום רעש והם נקיים כאלה וחזקים.
כשחושבים על זה, אם הוא הולך, אז אני הולך. מתברר שאני לא רק מכור, אני גם דפוק בשכל.