"את רוצה לראות איך היא צוחקת?" טל שואל אותי מהסלון.
"לא, זה בסדר", אני עונה מעמדת המחשב וממשיכה להקליד מייל. אין לי רגשי אשמה, אני ביום עבודה, ישנתי עם התינוקת מחובקת כל הלילה.
אחרי עשר דקות היא כבר לא צוחקת. אני שומעת אותה מקטרת משמיכת הפעילות שליד החלון, אבל מתעלמת. אבא שלה איתה בחופשת לידה, שיטפל בזה.
היא ממשיכה לקטר.
"טל?"
הקיטור הופך לבכי.
"אתה פה? היא בוכה", אני קוראת.
הוא לא עונה. אני קמה מהמחשב וניגשת להרים אותה, אני הרי לא אתן לה לבכות.
פתאום הוא נכנס בדלת. יצא לכמה דקות לסדר משהו בחוץ. כשאני הייתי בחופשת לידה לא יצאתי לסדר שום דבר בחוץ, כי אם התינוקת הייתה בוכה לא הייתי שומעת אותה והיא הייתה ממשיכה לבכות עד שהייתי חוזרת.
פעם שלישית גלידה
זו הייתה חופשת הלידה השלישית שלי. בשתי הראשונות עם שני הבנים הגדולים שלנו, לפני חמש ושש שנים, לא כל כך נהניתי, והפעם החלטנו עוד לפני הלידה להתחלק בחופשת הלידה, מתוך הסכמה שזה רק הוגן ששני ההורים יחוו את החוויה הזו, לטוב ולרע.
בישראל אבות יכולים לצאת לחופשת לידה על חשבון חופשת הלידה של האם החל משישה שבועות לאחר הלידה ועד 15 שבועות בסך הכל לשני ההורים. ח"כ רחל עזריה, שמובילה את שינויי החקיקה בנושא, מתגאה ברפורמה האחרונה שהקלה על אבות לקבל את הימים במקביל או אחרי חופשת האם, ובשנה האחרונה נתוני המוסד לביטוח לאומי הראו שמספר האבות שעושים את זה הוכפל מ-200 ברבעון ל-400, למרות שביחס לנשים הוא כמובן נשאר עדיין מזערי. סביבנו, בכל מקרה, לא הכרתי או שמעתי על אף זוג שעשה את זה, אבל למרות שציפיתי להתפעלות כוללת מהעולם על המעשה הפורץ שלי, אף אחד לא התרגש יותר מדי.
החלטנו שנעשה חצי-חצי, חודשיים אני חודשיים הוא. ואז היא נולדה ואני יצאתי לחופשת לידה והיה מעולה – היא ישנה כל הזמן ואני הצלחתי להשלים את פרויקט הדיגיטציה הגדול של חיי ולהעלות את כל צילומי הווידאו המשפחתיים שלנו משנות התשעים לענן, כולל אינדקס מפורט והדגשות למיקומים עם תוכן מומלץ כמו למשל של אחותי רוקדת בטיטול בסלון בתור תינוקת, או שלי רוקדת בסלון כנערה בגיל שבו כבר אמורים לרטון מול המצלמה ולא לשתף איתה פעולה. כבר התחלתי לחשוב שאולי עשיתי טעות ומה אני מוותרת על עוד חודשיים כאלה, אבל אז פרקי הערות של התינוקת שלי התחילו להתארך. ישבתי איתה ושרתי לה ורשרשתי לה והתחלתי להשתעמם מאוד, וגם להרדים אותה התחיל להיות קשה יותר ויותר והגב התחיל לכאוב לי מרוב שימוש במנשא, וזה היה בדיוק הזמן המושלם לחזור לעבודה (כעורכת ערוץ הנשים של אתר זה) ושהוא יחליף אותי.
בהתחלה עפתי על עצמי ועליו. חשתי את עצמי אישה בת מזל בזוגיות שוויונית, הרגשתי שהצדק נעשה, שאנחנו במו ידינו הופכים את העולם הזה להוגן. אני אעבוד מהבית, סיפרתי לכולם, זה דיל מנצח, אני אוכל להניק אותה כמה פעמים ביום ולעשות לה קוצי מוצי כשיבוא לי, והוא יכסה את כל היתר, את זמן ההשכבות וההחלפות והקיטורים. זו התצורה המושלמת מבחינתי להורות לתינוקת: להיות נוכחת אבל לא אחראית, בלי הטרדה והמחויבות והשעבוד הטוטאלי הזה, בלי לאבד את החירות שלי ואת הזמן שלי, בלי להיות כפופה לגחמות של יצור אחר. ויחד עם האושר על השחרור של עצמי הרגשתי עמוק-עמוק אולי גם איזו שמחה לאידו, משאלת לב כמוסה, שירגיש גם הוא מה זה, שיבין.
"אתה תראה, אתה לא תצליח לעשות כלום חוץ מלטפל בה, אל תחשוב שאתה הולך להספיק דברים תוך כדי חופשת לידה כי אתה רק תתאכזב", אמרתי לו.
"אני אהנה לטפל בה", הוא אמר.
"אתה תראה שאתה תרצה כל הזמן שהיא תישן כדי שתוכל להתפנות לעיסוקים שלך, אבל זה לא יקרה", הזהרתי.
"אני מניח את כל העיסוקים שלי בצד", הוא אמר, וביקש שרק נדחה את החילוף בעוד שבועיים, כי יש לו איזה כנס חשוב להשתתף בו.
תינוקת מפרידה ביני ובין המחשב
ביום-יומיים הראשונים לחופשת הלידה שלו ישבתי ליד המחשב שלי והחמצתי מקנאה. טל שם את התינוקת לישון במנשא, ונראה היה כאילו הוא ממשיך את החיים שלו כרגיל: הוא קרא וכתב ויצא החוצה לקדוח וקצר את הדשא ועבר עם דייסון בכל הבית. כשהוא היה מוריד אותה ממנו שניהם היו רטובים לגמרי.
"בלי להיות מרוחה בזיעה שלי היא לא נרדמת", הוא אמר לי בגאווה.
אבל אז עברו עוד כמה ימים והגב שלו התחיל לכאוב, והוא עבר לנסות להרדים אותה במיטה. משולחן העבודה שלי צפיתי בו בדממה מניח אותה והולך להתיישב על הלפטופ שלו, ואחרי חמישים שניות קם אליה בסבלנות בבכי הראשון; מסופקת שמעתי איך גם כעבור עוד שבע דקות, אחרי שהיה נדמה שהיא באמת שקעה בשינה, היא שוב התעוררה והוא שוב ניגש בהכנעה; ובפעם השלישית שהיא הפריעה לו לשקוע במשימות שלו, כעבור עוד עשרים דקות, כבר שמעתי אותו מקלל והרגשתי שנעשה כאן תיקון אמיתי.
"היא רעבה", הוא מכריז ושם אותה עליי. תינוקת מונחת עליי ומפרידה ביני ובין המחשב. אני הולכת לספה ומניקה אותה באהבה, בלי לחץ. כשהיא מסיימת אני מחפשת את המבוגר האחראי, אבל הוא בשירותים. אנחנו מעבירות עוד כך וכך דקות ביחד, ברקע התראות על מיילים נכנסים משולחן העבודה. "אני שניה מחמם לי אוכל", הוא מבקש, אני נושמת עמוק וכבר מתחילה להציץ לשעון. הילדה מתחילה לקטר מעייפות, הוא מתיישב לאכול, שיאכל, איזה בן אדם אני אהיה אם אני אתעדף את העבודה שלי על פני התזונה שלו. אני מעקמת את האף והולכת להביא את המנשא.
אחרי הצהריים, שעה לפני שהיום הזה אוזל לי וצריך כבר לסגור את המחשב וללכת להביא את הגדולים מהמסגרות, הילדה ישנה במיטה שלה וטל מתקרב אליי בבגדי ספורט. "אני עושה אימון של ארבעים דקות, היא ישנה, תחפי עליי?". אני קצת המומה, לא יודעת איך להסביר לו את מה שנראה לי מובן מאליו: אני חזרתי לעבוד, אני עובדת, יש לי מעביד ויש לי עבודה לעשות. הוא צריך להתנהל כאילו אני לא פה בכלל. אבל במקום זה אני אומרת "בסדר" בפרצוף חמוץ, מקווה שהיא לא תתעורר. ברור שהיא מתעוררת. אז תהיי איתה כמה דקות, אומר לי המצפון שלי, זו הילדה שלך, מה את עושה עליה פרנציפ? כולה עבודה, אז תעבדי היום שעה פחות. אבל רבאק המיילים נערמים והמשימות מתרבות, ויש לי התחייבויות ויש לי דדליינים ואני לא בחופש, אני בפאקינג יום עבודה, ומגרד לי להשליך אותה עליו, זוכר שלקחת חופשת לידה? תתמודד.
היא בוכה ובוכה, ויש עוד חצי שעה לאימון שלו ואני מרגישה שגם אני תיכף מתחילה לבכות. "עוד עשרים וחמש דקות, טוב?" הוא מתנשף לכיווני תוך כדי ריצה על ההליכון, והילדה צורחת והטלפון עבודה שלי מצלצל, והעולם הוא לא מקום הוגן. "אתה לא מבין שזה בדיוק מה שמעפן בחופשת לידה? שאין מי שיחפה עליך? אתה רץ אם התינוק מאפשר לך לרוץ, אתה אוכל אם התינוק מאפשר לך לאכול", אני אומרת בקול רועד ונמלטת עם התינוקת לחדר אחר, מזכירה לעצמי שאני לא אמא שמתכחשת לילדה שלה אלא פשוט אמא שסיימה את חופשת הלידה וצריכה לעבוד.
"את יודעת, זה די מדהים. אני המפרנס העיקרי במשפחה הזו, אני מנקה את הבית ואחראי על החצר והגינה, אני מגדל את הבנים שלנו איתך שווה בשווה מהיום שהם נולדו – ועוד עכשיו לקחתי על עצמי להתחלק איתך בחופשת הלידה, ומה שאת רואה זה שביקשתי ממך ארבעים דקות להיות עם התינוקת כדי שאני אוכל לרוץ", הוא בא אחריי, עדיין מיוזע. "זה לא ייאמן עד כמה לכל אחד מאיתנו יש תמונה שונה לגמרי של המצב, תודעה נפרדת לחלוטין לשני אנשים שחיים מציאות משותפת".
"מה שמדהים זה שאתה חושב שהעובדה שלקחת על עצמך חופשת לידה זה בונוס נוסף, מחווה של רוחב לב מגבר שהעניק מטובו לאשתו ולמשפחתו", עניתי. לא הצלחנו להסכים.
העבודה משחררת
"מה, לא תהיה איתה בבית אפילו חודש? נכניס אותה לגן כל כך מוקדם בגיל כל כך צעיר?" אני שואלת אותו אחרי שאנחנו עוברים יחד על לוח השנה להחליט מתי הילדה מתחילה ללכת לגן, הרבה אחרי שהריב ההוא כבר שכך.
"האמת היא שגיליתי שאני לא יכול להרשות לעצמי לקחת חופש כזה גדול בלי שזה יפגע לי בעבודה", הוא אומר.
"תגיד לי, אתה שומע את עצמך?" אני זועמת. "נשים בכל רחבי העולם המערבי כן יכולות להרשות לעצמן? הן לא, אבל זה הדיפולט, אז הן פוגעות לעצמן בעבודה".
אין לו מה להשיב לי. וגם אני לא יודעת מה עוד לומר. התחתנתי עם גבר נדיר שבאמת מאמין שלנשים ולגברים מגיע אותו הדבר, והוא רוצה שינוי וגם מוכן לוותר על הפריבילגיות שלו: הוא חוזר כמה פעמים בשבוע מוקדם לקחת את הילדים מהגן, הוא היחידי בבית שמנקה ושמבשל ואין לו שום בעיה להישאר שבוע עם שלושת הילדים לבד ולפרגן לי טיסה לחו"ל. אבל אפילו זוג שוויוני כמונו לא הצליח לחלק את חופשת הלידה שווה בשווה ולנצח את השיטה, ולמרות שאצלנו בבית אמא ואבא הם לגמרי אותו הדבר, כנראה שיש משהו במציאות הזו שעדיין חזק מאיתנו ומכריח אותנו להמשיך ולדשדש בחלוקה המסורתית: העבודה של אבא נורא חשובה, של אמא חשובה אבל קצת פחות. התינוקת בוכה, ואני לוקחת אותה לספה להניק אותה.