יום אחד לפני יותר משנה טל הגיע הביתה עם גור חתולים בלי לשאול. רתחתי. "זה ממש משהו שלא עושים", אמרתי לו, "לא מביאים חיית מחמד בלי לבקש רשות, זה מעשה אלים".
טל התנצל, אבל אני לא נרגעתי. מה קשור עכשיו עוד חתול? פז, החתול שהגיע איתו בילט אין למערכת היחסים שלנו לפני עשור, כבר היה גריאטרי לחלוטין. הוא היה בן כמעט 20 והגיל שלו ניכר, הנוכחות שלו הייתה קשה ומעיקה. הוא היה חתול ג'ינג'י צמרירי ענק ויפהיפה שכולם אמרו שנראה כמו אריה והיו זמנים בהם אפילו אהבתי אותו, אבל בשנים האחרונות זקנתו ביישה את נעוריו. הוא היה מיילל בצעקות צורמניות, יום ולילה, בפנים ובחוץ, ושום דבר לא היה מרגיע אותו. בחודשיו האחרונים גם השתין ברחבי הבית והפך את החיים שלנו לגיהינום. וכעת – גורה חדשה. מיצי הוא קרא לה.
הגורה נראתה בדיוק כמו פז רק בקטן, אז כשהבנים חזרו הביתה טל לקח אותם למחסן, איפה שמיצי הקטנה שכבה בארגז שלה, הראה להם אותה ואמר להם שפז התכווץ. הם הרימו אלינו פנים כאלה שהבנתי את הביטוי 'העיניים יצאו מחוריהן'. טל ואני בכינו מצחוק, הבנים נעלבו, ומיצי נשארה.
דד מיצי, לוסט מיצי, אגלי מיצי
אני לא אוהבת בעלי חיים, שום סוג שלהם. לא מקרוב, לא מרחוק, פשוט לא אוהבת. אני חושבת שכבשים הן חמודות, וגם קיפודים, אבל אף אחד לא מגדל בבית קיפודים וכבשים. במיוחד אני שונאת כלבים, אני פוחדת מהם, ובעצם אני פוחדת מכל החיות, אין חיה שאני אלטף לה את הראש ואם היא תזיז אותו בתנועה פתאומית אני לא אקח את היד שלי אחורה בבהלה. מחתולים אני לא מפחדת, אבל ממיצי פחדתי כי היא הייתה גורה שרצתה לשחק והיא כל הזמן קפצה לי על הרגל מאחורה כשהייתי מתרחקת. הסתובבתי בבית בחרדה, התקדמתי תוך מבטים עצבניים לאחור כל הזמן, שלא אופתע לקבל ציפורן בקרסול או סכין בגב.
"אני מסתובבת חסרת בטחון בביתי שלי", אמרתי לטל בתסכול, "זה לא פייר, למה אתה עושה לי את זה?"
למזלי, מיצי לא האריכה ימים ומצאה את מותה בעימות עם הכלב של השכנים. שמחתי שנפטרתי מהעול, אבל לא עבר הרבה זמן וטל והבנים חזרו עם מיצי חדשה שהם מצאו ברחוב. הם קראו לה "פלאפי מיצי", ומיצי הראשונה הפכה להיות "דד מיצי". אבל גם פלאפי מיצי לא שרדה אצלנו יותר מכמה ימים, נעלמה והפכה ל"לוסט מיצי".
נדמה שהצלחתי להינצל בפעם השנייה, אבל טל לא הרפה. החתול הבא אפילו לא הספיק לקבל שם, טל רק הביא אותו וכבר מצא אותו מת במחסן בבוקר שלמחרת. "תגיד, אתה לא מבין את הרמז?" שאלתי אותו, "איבדת חתול שלישי בשלושה חודשים".
"לכל אחד מגיעה הזדמנות חמישית", טל אמר, אבל אני הודעתי לו שמספיק ודי – בדיוק גיליתי שאני בהיריון וזו הייתה סיבה מעולה להחליט שלא מתאים יותר עוד חתולים. אבל מאז עברה כמעט שנה, פז נפטר בשיבה לא הכי טובה, התינוקת נולדה וטל הודיע שהוא והבנים נוסעים להביא חתול חדש. במקום אחד הם חזרו עם שניים, תאומים, קטנים ואפורים, ומאז לונה ורונאלדו אצלנו.
החיים בבית הפכו למעיקים ממש. כל דבר שהוצאתי מהמקרר והנחתי על השיש דרש שמירה צמודה, אחרת אחד מהחתולים היה נמצא עם הראש תקוע בתוכו תוך פחות מדקה.
"אי אפשר לחיות ככה", אמרתי לטל, "אני לא יכולה כל הזמן לעמוד על המשמר על כל קערת קורנפלקס שאני מכינה לילדים".
"תני להם פליק קטן והם ילמדו", טל אמר.
"נראה לך שאני נוגעת בהם?" אמרתי וחיפשתי חפץ מתאים לתת להם פליק קטן בעזרתו, אבל לא מצאתי כלום.
"איך הסכמת לזה?" אמא שלי, ששונאת חתולים אפילו יותר ממני, שאלה. לא הצלחתי לענות. הייתי חייבת להודות שהאהבה של בעלי לחתולים מוציאה ממני איזו פאסיביות לא אופיינית ולא מוסברת שמונעת ממני להציב גבולות. לא הייתי מסוגלת להגיד לטל פשוט להיפטר מהם. יכול להיות שגיליתי בעצמי צד רך וחומל, ואני בעצם לא קשוחה וקרת לב כמו שחשבתי? זו הייתה מחשבה מבעיתה.
הבהרתי לטל שהחתולים הם לא שלי באופן עקרוני ומלא, ושאני לא מתכוונת לא להאכיל אותם ולא לבצע שום פעולה שכרוכה בטיפול בהם. כשהוא נסע לשבוע לחו"ל הודעתי לבנים שלונה ורונאלדו על אחריותם. "מצדי שימותו", אמרתי, "אם אתם לא תאכילו אותם אף אחד לא יאכיל".
וכאילו כל זה לא הספיק, חתול כתום חדש התחיל להסתובב במרפסת שלנו. "את לא חושבת שהוא מאוד מזכיר את לוסט מיצי?" טל שאל. הסתכלתי עליו, היו לו פנים נורא מכוערות. אף פעם לא ראיתי חתול כל כך מכוער בפנים. "אולי היא גדלה והתכערה", טל אמר, והכריז: "נקרא לו אגלי מיצי". אגלי כנראה לא היה שם תואר מספיק חריף, ואגלי מיצי הפך די מהר לפאגלי, שפירושו פאקינג אגלי. הוא, בתמורה, התחיל לחרבן לנו ברחבי הבית. "תעיף את היצור הדוחה הזה מהבית שלי", זעמתי.
החתולים הוגלו לחצר לזמן מה. בכל פעם שאחד מאיתנו היה פותח את הדלת, ולו כדי חרך, הם היו נדחקים פנימה בחלל שבין הדלת למשקוף. התחלנו לצאת ולהיכנס הביתה במבצעים נועזים ומהירים, לפעמים תוך הטעיית האויב מהדלתות האחוריות, רק כדי שאף חתול לא יספיק להתפרץ. אחרי כמה שבועות טל נשבר והחליט להחזיר אותם הביתה. "כל החתולים של השכונה חוגגים להם על האוכל בחוץ", אמר לי, "וחוץ מזה, הם צריכים תשומת לב וליטוף".
"תשומת לב וליטוף?", הסתכלתי עליו בבוז.
"מה לעשות, אני טיפוס של חתולים", הוא הודה, ואחרי מחשבה הוסיף, "בעצם הייתי בן מעל שלושים כשהכרת אותי, גבר רווק עם חתול. זה די טרנאוף, לא?"
"טרנאוף זה העקבות של לונה על כרית ההנקה הסטרילית שלי", עניתי.
"סיימתי להרדים את התינוקת והרחתי משהו חשוד"
הסכמתי לחתולים לחזור אל תוך הבית, אבל אחרי כמה לילות הערתי את טל. "החתולים שלך משחקים עם חפץ בסלון וזה מפריע לי לישון", הודעתי לו, "תטיס אותם החוצה". וכך היה: בבקרים טל והילדים היו פותחים את הדלת ומוצאים את החתולים עומדים בחוץ ומחכים. כל בני הבית היו יוצאים לעבודה, לגנים ולבית הספר, החיות היו נכנסות פנימה, ורק אני, שעובדת מהבית, הייתי נשארת לבד עם שלושה חתולים שאני שונאת.
במהלך היום כשהייתי איתם לבד הקפדתי להתעלם מהם. אם הם היו מתחילים להציק לי הייתי נכנסת לאמוק, רודפת אחריהם בכל החדרים, מנסה להבריח אותם בצעקות "קישטה! קישטה!", מצליחה לגרש אחד מהדלת הגדולה של המרפסת רק כדי לגלות שהשני נכנס בינתיים מהחלון. מצאתי את עצמי צורחת עליהם ומקללת, מתפדחת שהשכנים ישמעו כמה אגרסיות שלוש חיות עלובות מצליחות להוציא ממני.
"פאגלי חרבן לנו על המיטה", טל בישר לי ערב אחד כשחזרתי מאוחר הביתה, וסיפר איך הוא סיים להרדים את התינוקת, נשכב לאחור על המיטה והריח משהו חשוד. "זה היה ממש ליד הראש שלי, פספסתי את זה בחמישה סנטימטר", אמר בזוועה. "מזל שלא היית פה, היית מתה".
משהו בי באמת מת באותו הרגע. לחשוב על האירוע הזה היה כל כך קשה ומזעזע, שכאילו הדחקתי אותו לחלוטין מיד כששמעתי עליו, והמידע שזה קרה בכלל לא נכנס לתוך המערכות שלי. כמובן שהחתולים שוב הורחקו לחצר, והפעם לא נראה לי שאני אתרכך ואתפשר. אלא שלפני שבוע נבו שיחק על הדשא, כשאחד מהחתולים התקרב והציק לו. טל גירש אותו בחבטה ונבו פרץ פתאם בבכי. בהתחלה נבהלנו, לא הבנו למה הוא בוכה. "הוא שרט אותך? קיבלת מכה?" ניגשתי אליו.
"אל תרביץ לחתולים אבא", נבו מחה את הדמעות, "זה כואב להם".
היינו המומים שהילד עם החזות הקולית והפאסון גילה רגישות כזו לבעל חיים. "זו רק מכה קטנה כדי ללמד אותם", טל ניסה להרגיע אותו, ואני הבטחתי שבחיים לא נכאיב יותר לחתולים.
"יש! לילד יש רגשות!" לחשתי לטל בשקט בצד, "השימוש במסכים לא הפך אותו לחסר אמפתיה!".
"את רואה למה חשוב שיהיו בבית חיות מחמד?" טל ניצל את ההזדמנות.
"תשכח מזה, הם נשארים בחוץ", אמרתי.
"נראה לי שלונה בהיריון", הוא אמר, וכשראה את המבט שלי הוסיף מהר, "אני אקח אותה מחר לווטרינרית לבצע הפלה ועיקור".
"בסדר", נחרתי באיבה, וחשבתי על זה שמה לעשות, נדפקתי.