דווקא נחמדים הישראלים

בלילה הרביעי הגיעו הדמעות. הן עלו בגרון אבל לא יצאו מהעיניים, רק מילאו את החזה. אלה בהחלט היו דמעות של הלם, אבל זה לא היה הלם המפגש עם ישראל והישראליות אלא יותר שוק פנימי, טלטול עמוק כזה של מי אני מה אני איפה אני, ארבע בבוקר ולמה אני ערה. לקחתי נשימה אחת עמוקה ושרירי הגרון נרפו והדמעות נספגו במחזור הדם.

אף אחד לא מבין לאן נעלמתי. בבית של ההורים שלי אף מתאם לא עובד, הלפטופים שלנו והמטענים שלנו לא מתחברים לחשמל הישראלי ואנחנו מנותקים מטכנולוגיה. עוד לא תקשרתי עם אף אחד מהחברים ממדיסון מאז שהגענו, מה אני כבר יכולה להגיד להם? גם עם החברים שלי בארץ עוד לא תקשרתי, גם להם אין לי שום דבר להגיד. אני לא פה ואני לא שם, אני תקועה בריק בין גלקטי, בין אטלנטי. חמש בבוקר ואני לא מצליחה להירדם, טל קם ויצא מהחדר אבל השאיר את הדלת פתוחה ואני יכולה לשמוע כל רחש, הוא מכין קפה הכי ברעש בעולם, אני שונאת אותו.

שואלים אותי "איך זה לחזור?" ואני מתעצבנת כי זו שאלה כללית וסתמית, אין בה כוונה. שישאלו – מה היית אומרת שהשתנה בישראל בשנתיים האחרונות? מה את רואה עכשיו שלא ראית קודם? על מה בארץ את מסתכלת כאילו בפעם הראשונה?

"בארץ אתה מרגיש הרבה יותר את קיבוץ הגלויות, למרות שגם אמריקה היא אומת הגירה", אמרתי לטל אחרי כמה שבועות בישראל. "כמעט כל ישראלי מעל גיל 50 שאני פוגשת מדבר במבטא אחר, וכבר שלושה אנשים שונים שאלו אותי מאיזו עדה אני בלי שזה יישמע לא בסדר".

"אני שמתי לב שלכולם יש עכשיו קיה פיקנטו", הוא תרם.

"וכולם קונים הכל במקס סטוק, צריך ללכת לבדוק מה הקטע", הוספתי, "וכולם בישראל חומים, אפילו הלבנים חומים פה".

אם ללכת לאיבוד אז רק בארץ

איך זה לחזור? רגיל, אולי שנתיים זה לא מספיק זמן בשביל להתרגל למשהו אחר ממה שמכירים. כשהגענו לאמריקה הייתי המומה מזה שהכל מסביב ירוק, נקי ומרווח, אבל עכשיו שום דבר לא מהמם אותי, לטינופת ולצפיפות אני כבר רגילה. אנחנו כאילו ממשיכים בטבעיות בדיוק מאותה נקודה שהפסקנו, רק שיש חור שחור של שנתיים באמצע, ולאט לאט אני מגלה כל מיני דברים שקרו בזמן שלא היינו כמו כל מיני אנשים ממעגלים רחוקים שמתו או שדודה שלי קנתה סוף סוף מכונית, ויש דברים שאני אגלה במקרה רק בעוד שנים או אולי אף פעם לא.

"מעולה לחזור", טל ענה לחברה הפסיכולוגית שלי שפגשה אותו עם הילדים בבריכה של הקיבוץ.

"אה, אתם עוד בהיי", היא חייכה אליו לא בהתנשאות, "יעבור לכם".

למה יעבור? דווקא נחמד פה. ציפיתי שכולם יהיו נורא מגעילים, הרי אם האמריקאים כל כך נחמדים זה בטח אומר שהישראלים לא, אבל שרה מאמישרגז דווקא הייתה נחמדה לאללה וגם הנהג שהביא את המקרר לבית החדש היה מאוד-מאוד נחמד. וכולם אומרים פה "מה המצב" בתור שלום בדיוק כמו באמריקה וגם נפרדים ב"שיהיה לך יום טוב", ופתאום אני לא מצליחה להיזכר למה עושים מהנימוס של האמריקאים כזה סיפור.

מה שכן, הבקרים ריקים. אין חדשות שקרו במשך הלילה להתעדכן בהן, הן עוד לא קרו. ברדיו מדברים על אנטישמיות, וריבלין אומר שעם ישראל מחזק את יהדות ארצות הברית. הקשבתי לזה ועבר לי בראש שיהדות ארצות הברית אמורה להיות יותר מכותרת בשבילי עכשיו, אני מכירה אותה מבפנים, יהדות ארצות הברית זה מישל וג'רמי ודודה ג'ודי ומושקי, אבל המילים נשארו חיצוניות. עם ישראל מחזק את יהדות ארצות הברית, ואני עכשיו עם ישראל כי אני בישראל, מדינת היהודים, איזה מוזר זה שליהודים יש מדינה.

"אתה יכול לחכות פה שנייה לבד ולהמשיך להסתכל על הדבר הזה בזמן שאני וניצן הולכים לשירותים, זה בסדר", אמרתי לנבו כשבילינו בתערוכה במדעטק בחיפה, "בישראל לא גונבים ילדים".

"למה לא?" הוא שאל.

"לא יודעת", עניתי בכנות. זה בטח לא בגלל שזו מדינת היהודים. מעניין באמת למה, אולי בגלל שהכל פה כל כך קטן וצפוף ומרגיש ביתי ומשפחתי כזה, מי יגנוב לי עכשיו את הילד מה הוא יעשה איתו. דווקא הקדשתי לזה מחשבה בארבעים השניות שהייתי בשירותים, ואז יצאתי ושטפתי ידיים וחיפשתי את הבנים.

"איפה ניצן?" שאלתי את נבו שעדיין עמד והסתכל על אותו המוצג.  

"יצא לפניך והלך לשם", נבו הצביע לכיוון המשך המסדרון. ניצן לא נראה במסדרון וגם לא בתצוגת האור והחושך שבחדר ליד. עברנו עוד שני חדרים לפני שהבנתי שהלך לי ילד לאיבוד.

"הלך לי ילד לאיבוד", בישרתי בהתרגשות לבחורה הצעירה בקבלה ששאלה אותי איך קוראים לו והפעילה את מערכת הכריזה.

"ניצן אלמליח, ניצן אלמליח תיגש בבקשה לכניסה", היא כרזה.

"הוא בן ארבע וחצי, הוא לא יודע לגשת לכניסה", אמרתי לה עצבנית, "תגידי לו לפנות למבוגר".

"ניצן אלמליח, ניצן אלמליח אמא שלך מחכה לך בכניסה, אנא אתר מבוגר שייקח אותך לכניסה", היא אמרה ואני חשבתי בלב שאנשים בלי ילדים הם מפגרים אבל בקול רם רק אמרתי תודה ולקחתי את נבו ביד והלכתי לחפש את הבן שלי.

אין לך מה לפחד, אין לך מה לפחד, לא יכול לקרות לו שום דבר, זה המדעטק בחיפה לא מוזיאון המדע והתעשייה בשיקאגו, אמרתי לעצמי. כל המקום מפוצץ בהורים וילדים, כולם מדברים עברית, כולם באותה אוריינטציה חברתית ותרבותית, ברגע שהוא יגלה סימן של מצוקה כולם יעוטו עליו וישאלו אם הוא הלך לאיבוד והוא ישתף פעולה ויענה להם, כי הוא ירגיש שהם מבינים אותו והם יילוו אותו לקבלה וזה ייגמר בשלום. גם באנגלית הוא ידע להגיד שהוא הלך לאיבוד ומה השם של אמא שלו, זה לא העניין של השפה, זה שבאמריקה הכל כל-כך גדול, אין-סופי, לכי תחפשי ילד קטן במוזיאון ענק בארץ ענקית, מה הסיכוי שלך למצוא?

נבו ואני המשכנו לרוץ בין החדרים וניצן פשוט לא היה בשום מקום, עד שפתאום בבת אחת הוא צעד מולנו במסדרון.

"אני אראה לך איפה הייתי", אמר לי בחיוך ממזרי ומשך אותי לתצוגה על בריאות השן.

"דאגתי לך מאוד, אל תלך בלעדיי יותר אף פעם", חיבקתי אותו וחשבתי כמה טוב להיות בבית.

ביי חור שחור

בערב, אחרי שהבנים הלכו לישון, חיברתי ללפ טופ סוף-סוף את המתאם החדש ומתוך הרגל פתחתי גוגל מפס כדי לתכנן את מחר, למצוא אטרקציות ומסעדות באזור, לבדוק שעות פתיחה וזמני נסיעה בין נקודה לנקודה. מסתבר שהמחשב שלי עוד לא התעדכן על השינויים בחיינו, כי על המסך נפרשה מדיסון, עם השמות המוכרים של הרחובות, הפארקים, השכונות, הבתים של החברים. זה כבר לא שלי, חשבתי בעצב, זה נראה קרוב אבל זה כבר כל כך רחוק, וזה לא רק מדיסון אלא כל מה שאמריקאי, אפילו הסדרות האמריקאיות חזרו להיות בליל של ייצוגים ודימויים זרים שלא שייכים לי ושאני לא שייכת אליהם.

השעה הייתה תשע בערב, דווקא שעה טובה לצ'טט עם מישהו ממדיסון, בכל שאר שעות היום בערך הם ישנים. אפשר גם להרים טלפון לחברה פה בישראל, אבל המחשבה שמישהו ישאל אותי איך זה לחזור מילאה אותי בייאוש וסגרתי את המחשב. תחושת הריקנות וההלם התגנבה שוב לרגע, מי אני מה אני איפה אני, אבל מהר מאוד נעלמה. אני פה, אני פה, ותיכף יהיה סתיו ויהיו חצבים ובגן הבנים יבנו סוכה משקי יוטה עם הריח שאני הכי אוהבת, ומחר אולי אני אקפוץ למקס סטוק לראות על מה כולם מדברים.

• נועה יחיאלי