פרוזן

כשהייתי ילדה חשבתי שאני פסיכופתית. לא שהייתי בקיאה מי יודע מה בז'רגון הקליני, אבל תהיתי לא מעט אם אני עשויה מהחומרים של רוצחים סדרתיים שראיתי בטלוויזיה, ואם הייתי מסוגלת לרצוח מישהו אם לא הייתי מפחדת שההורים שלי יצעקו עליי אחר כך. הסיבה היא שתמיד ראיתי סביבי עדויות לרגש ואמפתיה אצל אנשים אחרים, שאצלי משום מה לא היו. ילדות בכיתה היו פורצות בבכי ביום השואה, מבוגרים השתנקו לשמע ידיעה על מותו של מישהו, כולם התחבקו רועדים כשהיה פיגוע בטלוויזיה. היה לי מביך מאוד לגלות ששום מיתר בלבי לא רטט במקומו, אסונות הזולת נשארו בגדר קונספט מופשט שהשכל קולט אבל הנפש מסננת. "וול, הצעד הבא הוא כנראה להיות רוצחת סדרתית", הסקתי בלית ברירה, והתכוננתי נפשית לחיים של בריחה מהחוק ותרגילי נינג'ה.

למזלי, כשגדלתי הבנתי שלרגש יש סקאלה ושאני לא חייבת להיות פסיכופתית רק כי סיפור על ילד שקפא בשלג בשואה לא גורם לי להתעלף מצער בגיל 8. צפייה בסדרות כמו סיינפלד גילתה לי גם שחוסר אמפתיה זו תופעה מערבית נורמלית ונפוצה, ושזה לא הופך אותי ליצור על-טבעי שמתחבא בביוב עם בלון ביד, אלא סתם למישהי קצת אטומה. יש אנשים שלוקחים ללב, ויש אנשים שלא, כי יש להם יותר שכבות הגנה וזה בסדר, לפעמים זה אפילו עוזר, ברגעי משבר הם הראשונים שיקומו ויגידו לאחרים "יאללה, צאו מההלם, יש חיים לחיות". צריך גם כאלה. גיליתי גם שכן יש בי אמפתיה לזולת, ואפילו מוגזמת, רק שהיא מתפרצת בסיטואציות די מעפנות בחיים. אם מישהו מארגן מסיבה מושקעת ואף אחד לא מגיע אני בוכה כמו תינוק מטומטם, ולראות מישהו מקבל מתנה ליומולדת ואומר "יש לי כבר כזה" זה פורנו עינויים בשבילי. אבל זה הרבה פחות רומנטי להתייפח בתקריות פריבילגיות כאלה, באפריקה ילדים מתים ואני בוכה כי איזו סבתא התאכזבה ותצטרך להחליף את המתנה במשביר.

וזה לא שאני אדם רע, להפך, הפאק הזה באמפתיה גורם לי לפשפש פי כמה במעשיי כי אני לא סומכת על האינסטינקט. אפשר גם לעשות מעשים טובים בלי להיות רגשן, לא צריך לרחם על הומלס כדי לדעת שהדבר הנכון הוא לתת לו סנדוויץ' פשוט כי לך יש ולו אין. אבל את הרעד הזה בלב, התדר הזה שמלנקק אותך בשניות לזולת, לכאוב את כאבו, אותו חסר לי במפרט הטכני של המוח. ועם כל ההשלמה שלי עם הבאג הזה, אני עדיין מרגישה טיפה מפלצת כשמודיעים בחדשות על פיגוע והמחשבה הראשונה והבלתי נשלטת שלי היא "שיט, אז אין היום מאסטרשף?".

אבל זהו, ימי הפסיכופתיות שלי קרבים לקיצם, כנראה. כי כולם אומרים שהאימהות תרכך אותי, שאני אגלה בעצמי תהומות של אמפתיה שייפערו איפה שפעם היה אגו. "מאז שאני אימא, אני לא מסוגלת לשמוע בחדשות על ילדים שמתו או שהתעללו בהם", גילתה לי חברה, ציניקנית ותיקה בעצמה, ואני כבר מסתקרנת: יכול להיות שברגע שהנודניק הזה ייצא לאוויר העולם, פוף, אני אתחיל לבכות ביום השואה? להיאנח "אוי, שלא נדע איזה צרות" כשמדווחים על פיגוע? לקטוע שיחת סלון על הגננת המתעללת עם צעקת "די, אני לא מוכנה לשמוע על דברים כאלה", לעקם פרצוף על בדיחות אונס ולהגיב בפייס דברים כמו "אני הכי בעד הומור שחור, אבל הפעם הגזמת, אותי איבדת כעוקבת"?

כי חוסר רגישות הוא כבר חלק כל כך גדול מהפרסונה שלי, שקשה לי לדמיין את עצמי בלעדיו. מי היא הרחלי העתידית המסתורית הזאת, שלבה נצבט לשמע דיווח חדשות יבש על אנשים אנונימיים? איך היא נראית, איך היא מרגישה, אילו בדיחות היא מספרת? 

ישבתי פעם עם קומיקאי ותיק, ובמהלך השיחה התבדחתי במקאבריות על תופעת ההורים ששוכחים את הילדים באוטו. הקומיקאי העוקצני, שביום-יום שוחט פרות קדושות אחת לדקה, כיסה פתאום את הפנים עם הידיים והתחיל להתנדנד בבהלה. "לא, לא, לא, אני לא יכול לשמוע את זה", הוא נאנק, "אני לא מסוגל לצחוק על זה מאז שיש לי ילדים". "אבל מה השתנה", התפלאתי, "לפני הילדים זו הייתה בדיחה שחורה לגיטימית בעיניך, ואחרי הילדים אתה אפילו לא מסוגל לשמוע אותה?" התשובה שלו הייתה צפויה, ומאז שמעתי אותה עוד אלפי פעמים: "כשיהיו לך ילדים תביני".

אז אולי עוד מעט אני אבין. אני לא יודעת איך זה יקרה, בפוף אחד של ניתוק חבל הטבור או בהדרגתיות של הכרת הילד החדש, אבל האגדה מתעקשת שמשהו בי יימס כשמגופי האנוכי יתפצל זולת זעיר תוצרת בית. לא זולת מופשט מהעיתון אלא כזה שנחצב מבשר ומדם שתרמתי מרצוני. כן, אולי האימהות תרכך אותי, תחבר אותי קצת לרקמה האנושית הגדולה הזאת, ואני אבכה עם יתר האנושות, אתרגש עם יתר האנושות, אצחק עם יתר האנושות. שזה כיף, אבל מצד שני, זה אומר שאהיה גם פגיעה יותר, ולמי יש זמן לזה? אם אתחיל להתמוטט למראה כל כותרת במאקו על ילד שטבע, זה הולך לשבש לי קשות את הלו"ז. ואיך אפשר להמשיך לצרוך תרבות, כשבכל יצירה יש פוטנציאל לצער ואובדן שיחרידו אותי כל כך? ואיך אוכל להמשיך לכתוב טקסטים קומיים, כשמתחת לכל בדיחה קבור גרעין של כאב? מילא שהאימהות תרכך לי את הקצוות, אבל מה אם קצוות זה כל מה שיש לי? תוציאו לקיפוד ים את הקוצים, ומה נשאר ממנו, עיגול של כלום.

ואולי זה לא יקרה. אולי השינוי הקוסמי הגדול יפסח עליי, ואני אבין סופית שאני כנראה בכל זאת רוצחת סדרתית שהדבר היחיד שעוצר אותה מלרצוח זה החשש שהרצח ייפול בול על היומולדת של מישהו ואף אחד לא יגיע. או שהשינוי כן יגיע, אבל בקטנה, רק ילטף אותי בקצה, כך שאמנם לבי הקר ייצבט כשילדי יצווח בבכי ואאסוף אותו בחמלה לזרועותיי, אבל אז אצחק לעברו "יאללה יאללה, אפשר לחשוב ששכחנו אותך באוטו".