אונור אוקשטיין מסתכלת על שני ילדיה משחקים ויודעת שברגעים אלו ממש, הם חווים אובדן. "זה כמו סכין בלב, כי אני יודעת שהייתה צריכה להיות כאן עוד ילדה. הייתה צריכה להיות להם עכשיו אחות. הם לא יודעים את זה עדיין אבל הם חווים אובדן. אני חווה את זה בשבילם", היא מספרת. "הבן הגדול שלי, מילאן, מרגיש משהו, אבל הוא עוד לא יודע מה הוא מרגיש. הוא שואל, 'איפה התינוקת? למה היא לא באה?'. אני מסבירה לו שלמרות שהבטחנו, בסוף היא לא הרגישה טוב ולא הייתה יכולה לבוא. אמרו לנו לא להגיד 'היא בגן עדן' או משהו כזה, אלא פשוט שהיא לא יכולה לבוא".
לטרגדיה האישית של אונור (37) נוספים עוד גוונים קודרים לאור העיסוק המרכזי בחייה: היא המייסדת והמנהלת של קהילת "אמא חוזרת לג'ינס" בפייסבוק, שמונה נכון להיום 125 אלף אמהות, טריות או לא, שמעוניינות לחזור לג'ינס. מהר ככל יכולתה, אונור חזרה לנהל את המיזם שלה, להעלות סרטוני אימונים ללקוחותיה, מודעת לאירוניה הכואבת בכך שלה עצמה יש גוף של אחרי לידה, בפעם השלישית - רק שהפעם התינוקת לא כאן. "העבודה ממלאת אותי, כשמישהו שואל אותי מה שלומי אני אומרת 'רגיל'", היא מעידה. "כשאני עובדת אני שוכחת מכל הדבר הזה, אבל אלה הרגעים שאני עוצרת שגורמים לי לחשוב על זה, להיזכר, להישבר".
בתחילת אוקטובר האחרון, אונור פרסמה פוסט מאוד יוצא דופן בקבוצה שייסדה. הפוסטים שלה מורכבים בדרך כלל מצילום שלה מחייכת בטייץ צבעוני, מלווה במלל אנרגטי ותובעני מדוקטרינת ה"אל תוותרי לעצמך". אבל הפעם הטקסט היה אחר: "בימים האחרונים, התהפך לי העולם כשהתגלה מום בעוברית שלי", נכתב שם, "לילות ללא שינה ובכי ללא שליטה שבסופם הוחלט על הפסקת הריון".
החברות בקבוצה נדהמו לגלות שכך עומד להיגמר ההריון השלישי והמתקדם של אונור, שבהתפתחות שלו היא שיתפה את הקהילה על בסיס יומי. באותו פוסט, אונור סיפרה שבכוונתה לסגור את הטלפון ולחזור רק בתום התהליך הכואב אותו היא עומדת לעבור עם בן זוגה, רונן. רק כמה ימים אחרי כן, כשפתחה שוב את המכשיר, היא נחשפה למבול הודעות התמיכה מהקהילה שלה - אבל גם לכמה תגובות ששלחו אותה למסע של שאלות וספקות שלא מניחים לה מאז.
"קראתי הודעות כמו 'אונור, אל תעשי את זה עדיין, קחי חוות דעת שנייה', 'גם לי אמרו שאני צריכה לעשות הפסקת הריון ויש לי ילד בריא היום'. לא האמנתי שאני קוראת את זה. אמרתי לעצמי 'אלוהים, אלה נשים שהיו במצב שלי והצילו את הילד שלהן, הוא יצא תקין לחלוטין'. אני לא סולחת לעצמי שלא קיבלתי חוות דעת שנייה. אי אפשר להסביר את החיים עם הידיעה שלקחת את החיים של הילדה שלך".
מה קרה בדיוק?
"זה התחיל בסקירה שלישית שעשיתי בחודש תשיעי. משהו שאפילו לא תכננתי לעשות, אני הכי לא חרדתית, אבל עשיתי סקירה שנייה באיחור באופן פרטי והרופא הציע לעשות לי שלישית באותו מחיר. אמרתי, למה לא. בבדיקה הרופא זרק לי משהו על העיניים שלה והציע שאלך לבית חולים ועוד מישהו יראה. עברנו משם לשבוע של בדיקות, שם גילו את המום, כלי דם שהקרין דם לעדשות והיה צריך להתמוסס כבר. אמרו לנו דברים שונים במהלך השבוע הזה. בהתחלה אמרו שזה קטרקט, שאפשר לנתח את זה, שאולי יהיו לילדה משקפיים. חזרנו הביתה, ואז קיבלתי טלפון שאני חייבת לחזור לדבר עם הרופא, פרופסור, אני אפילו לא זוכרת את שמו. מישהו ממחלקת האולטרסאונד".
ומה היה בפגישה?
"הוא אמר שהבנו לא נכון, ושהעוברית תיוולד עיוורת. הוא אמר, 'אם את שואלת אותי - תפסיקי את ההריון'. שעה אחר כך כבר הייתה לי ועדה רפואית לאישור הפלה. הכל קרה כל כך מהר. אמרו לי שאני חייבת ללכת לוועדה מיד, כי הפעם הבאה שהיא מתכנסת תהיה שבוע אחר כך ואני עלולה ללדת עד אז. הייתי בטוחה שאין פה משהו אחר ומה שהרופא אומר לי זו המציאות".
וזו לא?
"הבעיה היא שהוא לא הציע שנתייעץ, שנדבר עם עוד מישהו. שמטו לנו את הקרקע מתחת לרגליים ונאחזנו במה שאמרו לנו, לא שאלנו במה אנחנו נאחזים. היינו רובוטים, ואין חרטה גדולה מזאת. הייתי רוצה לצעוק לנשים שלא משנה מה אומרים לך, קחי חוות דעת שנייה. כי אני לא ישנה בלילה היום. הרופא אמר שזה לא רק עיוורון, שאולי יש לה עוד תסמונות, דברים שאני לא אדע עד שאלד - אבל למה לא שאלתי איזה תסמונת, איזו בדיקה הראתה את התסמונות? עכשיו יש לי המון שאלות אבל זה מאוחר מדי. הרופא פשוט אמר כמה משפטים וזהו. בדיעבד, הייתי רוצה כאמא לדעת שהייתי מספיק אחראית לחיי הבת שלי ולא חרצתי גורל ברגע. שבדקתי, כדי לחיות עם עצמי. אני לא מבינה איך לא כל רופא אומר את זה. אומר לך לכי תבדקי בעוד מקום. זה צריך להיות בחוק".
יכול להיות שדווקא המהירות הזו הצילה ילדה מחיים של סבל?
"אני לא אומרת 'בואו נביא ילדים לסבול'. אבל צריך לבדוק לעומק. הם אמרו לי שאני לא צריכה חוות דעת שנייה, שזה ודאי. ואז אחרי התהליך הם שאלו אם אני רוצה לדעת מה ממצאי הנתיחה הפתולוגית, אם באמת היה לה את זה. חתמנו על כל כך הרבה טפסים לפני, לא ידענו על מה אנחנו חותמים ומתברר שאישרנו לנתח את הגופה. לא רציתי לדעת את התשובה. מה זה יעזור לי? פתאום האדם שקודם אמר לי שבטוח יש לה את זה, אומר בוא נראה אם היה או לא היה? זה אבסורד".
לקחת על עצמך עול ואשמה בלתי אפשריים. אי אפשר לשחרר אותך מהעול הזה?
"לא. אי אפשר", היא מחייכת בעצב, "אבל בגלל זה חשוב לי לדבר על זה היום. הייתי שמחה להגיע לנשים שנמצאות בצומת כזה ולדבר איתן. חבל שאני לא דיברתי עם אף אחת לפני כן".
זו ילדה, תינוקת. לא עובר
העיניים הענקיות של אונור ("הן השתנו מאז שזה קרה"), חודרות וכואבות, מעוררות השתאות אל מול הכנות שבה היא מספרת מה שעובר עליה. היא לא רוצה להישאב לתהיות פילוסופיות על מה היה קורה אילו, להאשים או לזכות את עצמה. היא רק רוצה לדבר על תהליך. תהליך של פרידה, שאישה צריכה לעבור ממה שרופאים מכנים בקליניות "עובר" או "הריון" - תהליך שנשלל ממנה, לתחושתה, במהירות החותכת שבה הכל קרה.
"אנשים חושבים שלידה שקטה זו הפלה, אבל כשאת מחזיקה אותה ביד זו ילדה, זו תינוקת, לא עובר. זו לא הפלה. זה לקחת חיים. יש נשים שהדופק של התינוק שלהן מפסיק והן מאבדות אותו אבל אני קיבלתי החלטה, אני גרמתי לזה, זו התמודדות אחרת".
ואיך התמודדת?
"אחרי הוועדה קיבלתי את הזריקה שלמעשה הפסיקה את החיים שלה, את דפיקות הלב, ואז את מחכה ללידה. בזריקה הרגשתי שאיבדתי את הילדה שלי ואין לי מה לאבד יותר. שאני לא רוצה שום קשר לזה, לא לראות אותה אחרי הלידה, לא כלום. אבל היה לי מזל ולקח לי יומיים ללדת. היינו בבית החולים יומיים, שמענו מוזיקה, דיברנו הרבה ופתאום הבנתי, אני לא יכולה לתת לה ללכת בלי לראות את הפנים שלה. היא כבר לא הייתה בחיים, אבל התחלתי לעבד משהו. החלטתי שאני רוצה להיפרד ממנה".
ועשית את זה?
"כן. נתנו לי אותה אחרי הלידה, השאירו אותנו לבד איתה. בכינו בטירוף. את מחבקת תינוקת שלא נראית מתה. היא נראית חיה, ישנה, לא עובר. אלא כמו הבנים שלי אחרי שהם נולדו. מהעוברית היא הפכה לילדה שלי, שאיבדתי".
הרגעים האחרונים עם תינוק שלא יזכה לחיות, גם הם לדעת אונור מחייבים הכנה יסודית יותר מזו שהיא קיבלה. "לא ידעתי שיש אנשים שמצלמים את הרגע הזה, שתהיה להם מזכרת. רונן שאל אותי אם לצלם אותה ואמרתי לו 'לא' ועכשיו אני מתחרטת. הגעגוע כל כך עמוק, אני יודעת בזכרון איך היא נראית אבל אני רוצה עוד שנייה להיזכר. הרי מה את עושה כשאת מאבדת מישהו? מסתכלת על תמונות. ואין לי. יש גם אנשים שלוקחים טביעת אצבע. אם הייתי קוראת על זה יותר או מדברת עם מישהי שעברה את זה, אולי הייתי יותר מוכנה".
לא היה לך ליווי רגשי לתהליך?
"הייתה עובדת סוציאלית והיא הייתה מאוד רגישה, אבל זה לא כמו אישה שעברה את מה שאת עברת".
החלטה אחת שאונור כן הספיקה לקבל היא לקבור את בתה. רק שבוע לפני פגישתנו, נערכה ההלוויה לתינוקת, המכונה במשפחה "שוקו", בפורום מצומצם שכלל את אונור, רונן והוריהם. "מי שלא מבקש לקבור את הילד שלו, שמים אותו בקבר אחים, זה נורא. עוד מהטפסים שאתה חותם עליהם בלי לשים לב. אבל אנחנו תפסנו את עצמנו בזמן ואמרנו שאנחנו רוצים לדאוג לקבורה בעצמנו ונשלם כמה שצריך.מתוך כל החברות קדישא, צריך למצוא את אלה שמסכימות לקבור עובר. לקח לנו כמה שבועות למצוא, עברת את הדבר הכי קשה בעולם ועכשיו את צריכה לחפש מקום לקבור? אבא שלי עשה את כל הבירורים, הוא כמעט נשבר מזה אבל התעקשתי. בסוף מצאנו מקום, במושב שתולים. מתברר שיש הורים שלא נותנים להם להיות בקבורה, אין דבר אחד מקובל ומוסדר. אנחנו היינו שם, נפרדנו ממנה, השמענו שיר".
איזה שיר?
"Fix You של קולדפליי. בימים שלפני הלידה, מישהו ניגן בפסנתר במבואה באיכילוב וזה נהיה השיר שלה. זה השאיר אותי עם המחשבה שלא ניסיתי לתקן אותה, משהו שאני אסחוב איתי לנצח. אבל היום אני מבינה שהיא שרה את זה לי. היא תיקנה הרבה".
באיזה מובן?
"הבית שלנו השתנה. היא שינתה את מערכת היחסים ביני לבין בעלי. ונתנה לי להעריך מאוד את הילדים שלי. זה מוזר, אבל דווקא היום אני מרגישה יותר אמא מאי פעם. ואני מתכוננת להריון הבא בכל הכוח. זה כאילו קטעו לי את הבטן, אני מרגישה איבר שלא נמצא ואני צריכה לסיים את זה".
אדם של ג'אנק
"אמא חוזרת לג'ינס" קיימת ארבע שנים, מאז שאונור ילדה את בנה הראשון ולטשה עיניים לבגדים של "לפני", מסרבת למסור אותם לחברות. היום אונור ושותפתה, התזונאית רונה אבן, חולשות על שיטה שבמסגרתה, כפי שאונור מדווחת, עשרות אלפי אמהות עשו "שינוי" - חלילה לא דיאטה. "השיטה שלנו לא מבוססת על מה שאסור", אומרת אונור. "אל תגידי מה את לא מסוגלת לעשות. מה את כן? לעשות הליכה קטנה? להוסיף ירקות לאוכל? עזבי את התפריט, בוא נתחיל לשנות את הראש ואת הדיבור שלנו על עצמנו ואז יקרה משהו. בעיני זה הסוד שלנו".
הכל קורה בפייסבוק; לצד הקבוצה הגדולה והחינמית, קיימות סדנאות בתשלום בשם "עושות שינוי", שגם הן מתרחשות ברשת החברתית. מי שנרשמת לסדנה בעלות של בין 160 ל-210 שקל לחודש אוחזת בכרטיס כניסה לקבוצה סודית וסגורה במסגרתה היא מקבלת תפריטים, מתכונים וסרטונים של תרגילי ספורט בכיכובה של אונור. כמשתתפת, את מתבקשת לתרום תוכן, לייעץ לאחרות, ולהשתתף בריטואל "דו"ח האכילה היומי" - צילום כל האוכל שאכלת היום ושרשורו ללייקים ותגובות של אחיותייך לתהליך. "את לא חייבת לצלם אבל כן מבקשות לרשם מה אכלת", מדייקת אונור, "לפעמים לא שמים לב למה שאוכלים אבל כשאת מדווחת על זה - את תצליחי יותר. וזה גם חלק מהשיתוף. הביחדנס הזה הוא מאוד נשי".
אונור ("זה רימון בפרסית, אמא שלי נולדה שם. יש לי עוד שמות, בגיל 20 בחרתי בשם הזה"), ילידת הרצליה, בכלל התחילה כמעצבת אופנה שסולדת מספורט. "הייתי אדם של ג'אנק שלא רץ ולא קופץ ולא מסכים להתאמן. היה לי עסק, 'אונור פאשן', עשיתי בגדים לחו"ל, הצלחתי אבל הלב שלי לא היה בזה. יום אחד אמא שלי עשתה לי מנוי לחדר כושר, היא הכניסה אותי לעניין. היא עשתה לאחרונה הסבה מאשת עסקים למדריכת יוגה, וגם אני עם הזמן לקחתי קורס להדרכת כושר, זה עניין אותי".
את רונן אונור פגשה בקבוצת ריצה, לפני שגם הוא החל בהסבה מקצועית, מסוכן ביטוח למאמן כושר. היום הם גרים ברמת אביב עם מילאן בן ה-4 וליסאן בן השנה ו-8 חודשים - אבל ההתברגנות הזו קרתה די במקרה. "יצאנו רק חודשיים כשגיליתי שאני בהריון", היא מספרת, "לא תכננתי את זה בכלל. מילאן בנה לנו את החיים יחד ועד היום זה מצחיק, אף פעם לא היינו שנינו לבד בחו"ל".
תאונה טובה.
"לגמרי תאונה טובה. אבל רונן היה יותר מוכן אליה ממני. הוא הניע אותי לזה. לא ידעתי מה זה אמהות בכלל, הייתי עמוק ברווקות אבל תמיד האמנתי שדברים לא קורים סתם, שהיקום הביא לי את כל אחד מההריונות שלי. פשוט הלכנו על זה".
המעבר החד לאמהות התגלה כמאתגר. "הייתי מאוהבת בילד שלי אבל האמהות הייתה לי קשה. אני קרייריסטית, רגילה לחיים שלי, כל החברות שלי בגיל 32 לא היו אמהות, ככה זה בתל אביב. חיפשתי קבוצות פייסבוק לתמיכה, אבל כולן היו על איך להניק ואיך לגדל ואיך לחנך אבל לא על מה איתך. לא מדברות על איך את מרגישה, האם קשה לך והאם טוב לך. אז פתחתי אחת בעצמי".
אבל לא פתחת קבוצה לשיח רגשי. ההצהרה הייתה מפורשת, לחזור לג'ינס.
"נכון, אבל זה סמל יותר מהכל. הג'ינס סימל לי את הלחזור לעצמי, לאונור שהיא לא בפיג'מה עם פליטות כל היום. להיות אדם שיוצא ועושה ונפגש עם חברים. זה סימל לי את היציאה החוצה ולחזור לחיות בשביל עצמי".
המשקל העסיק אותך אז מאוד?
"עליתי 17 קילו בהריון ואני שוקלת 45, זה כמעט חצי מהמשקל שלי. חשבתי שהכל ירד בלידה וזה לא קרה כל כך מהר".
ועדיין, את לא יודעת מה זה להיות שמנה.
"כל החיים הייתי רזה, אבל בראש אני אדם שמן, תאמיני לי. לפני הלידות הייתי אוכלת שוקולד בלי חשבון, היום אני לא מתקרבת לזה".
מה רע בלקנות ג'ינס חדש?
"אני לא אומרת לרדת במשקל אלא לעשות משהו בשביל עצמך. הרבה אמהות אומרות שאין להן זמן לעשות כושר, אבל איך זה שיש להן זמן לקחת את הילדים לחוג ולנקות את הבית ולבשל לבעל? יש את הזמן לעשות את אלה. זה מה שלא הבנתי כשילדתי את הבן שלי, כי אני תמיד הייתי אחת ששמה את עצמה במרכז, לא הבנתי למה מצופה מאיתנו לאבד את עצמנו. מה, בגלל שאני אמא אני כבר לא בן אדם? הקונספט של החברה הוא שהגבר פטור, כשילד של עובדת שלי חולה, היא זו שהולכת ולא האבא. אנחנו מכווינים את הגברים לכך שזה לא התפקיד שלהם".
ואצלכם זה תמיד מאוזן?
"כן. זה פיפטי פיפטי, מהרגע הראשון".
דיבור אימהי
"אמא חוזרת" גדלה בשנה הראשונה של חייה באופן אורגני, לדברי אונור, ובלי מודל עסקי מוגדר. "זה לא התפוצץ ביום אחד, אין נקודה בזמן. עבדתי קשה בניהול הקבוצה הזו ונשאבתי לזה יותר ויותר. חיפשתי למתאמנות שלי דיאטנית, היה חסר לי הדבר המקצועי הזה. ואז רונה פנתה אלי, נפגשנו, הקליק היה מיידי והחלטנו לפתוח את הסדנאות בפייסבוק. הבנו שלא היה משהו שמחבר כושר ותזונה עם התמיכה הנשית הזו. ככה גדלנו, בלי פרסום ויח"צ, בקצב מסחרר".
מישהי שהיא לא אמא יכולה להיות לקוחה שלכן?
"ברור. אני לא סגורה בפני לא-אמהות, אבל חשוב שלקוחה תדע שהדיבור אצלנו מאוד אימהי. אני לא בטוחה שזה דיבור שיתאים למישהי בת 20, או לנערה".
אונור מדווחת על 10 סדנאות בתשלום שנפתחות בכל חודש, כ-400 נשים בכל סדנה. "סדנה היא בין חודש לשלושה חודשים ויש הרבה שחוזרת לעוד סדנאות. זה שהכל אונליין זה מאוד מתאים לאמהות, היום כולם יודעים שאפשר להתאמן בבית ולא צריך חדר כושר. בעצם חזינו את הקורונה". את קבוצות הפייסבוק הסגורות מנהלות ה"מנטוריות" - בוגרות סדנאות קודמות שאונור מכשירה לקחת פיקוד. "בזמן שהן בסדנאות אנחנו מסתכלות איך הן בתור משתתפות, כמה ראית את הסביבה ועזרת ונתת השראה. יש נשים שכותבות בקבוצות על עצמן אבל לא רואות את מי שצריכה עזרה. המנטוריות הן נשים שהיו קשובות ועוזרות עוד לפני שהן ידעו ששמנו עליהן עין".
בקצה הפירמידה הזו נמצאת אונור, שלמרות גנטיקת הפטיט שלה - משוכנעת כי היא מבינה ללב כל אוהדותיה. "השילוש הקדוש הוא ספורט, תזונה ותמיכה רגשית. מה שחשוב זה לתת השראה. מישהי יכולה להגיד לי שהיא רצתה לפתוח שקית במבה ועצרה את עצמה בגללי".
את מרגישה שהפכת לגורו?
"אני לא יכולה להגיד כזה דבר. אני לא אדם מושלם, אז אני לא יכולה להיות גורו, יש את הגורואויות האלה שנראות תמיד שמחות ואז הולכות הביתה ורבות עם הבעל והחיים שלהן בעצם הפוכים ממה שכולם חושבים אבל אנחנו אמיתיות. אני מספרת לך על הנפילות שלי. אם את דוגמנית מהממת והכל טוב, את לא תתני השראה ואנשים ירגישו רע עם עצמם ולא יבינו למה להם לא פשוט. אם אנשים מבינים שגם לך קשה ואת מצליחה למרות זאת, זה יעזור להם. וזה לא שכולם אוהבים אותי, כן? יש גם תגובות רעות".
כמו מה?
"יש נשים שכותבות שהאימונים שלי גרועים, שאני ממוסחרת ומדברת שטויות. מישהי אפילו כתבה לי שלידה שקטה זה לא ביטוי למישהי כמוני שרצתה עובר מושלם".
נורא.
"תיארתי לעצמי שבין כל כך הרבה תגובות אוהדות שנותנות כוח, תהיה אחת לא טובה. ועם כמה שהכנתי את עצמי לזה, בסוף זה כמו אגרוף בבטן. נשארתי עם ההודעה יומיים ועניתי לה בסבלנות מאוד ובסוף חסמתי. זה שלה. הפסקת הריון גם ככה מביאה המון ביקורת וייסורים, ובכל מקרה שום דבר מגעיל שאומרים לי לא יהיה יותר גרוע ממה שאני אומרת לעצמי".
סייעה בהכנת הכתבה: מירב דוסטר
צילום: עופר חן | איפור ושיער: ניב דהאן