פסח. פעם לא ידעתי, אבל יש מיליוני בתים שהמשמעות של המילה הזו אצלם זהה למילה חתונה. בבתים האלה, מיד ביום שאחרי פורים, מתחילים להתכונן. בדיוק כמו שנערכים לחתונה, יש דיונים אינסופיים איפה ייערך הסדר, מי יוזמן (מי באמת יבוא), מה יבושל, על ידי מי ואיפה, מה נלבש, עם אילו נעליים, מה מביאים מתנה ואיך נעצב את השולחן.
ויש עוד דבר לא פחות גדול וחשוב: במקום הפקת וידיאו יצירתי רב משתתפים של החבר'ה/המשפחה עם שיר פופולרי שמילותיו מותאמות לאירוע, ישנה הפקה רבת משתתפים סביב ניקיונות הבית: מה מנקים, מי, מתי ובעזרת איזה חומר ומי מכין את השלטים 'החדר הזה נקי לפסח'.
לפני שעמית חזר בתשובה, אני הייתי זו האחראית על הניקיונות של פסח. לא מסיבות שוביניסטיות פטריארכליות, אלא מטבע היותי אדם מסודר ונקי ועמית, ובכן, לא. הייחוד של הניקיונות לפסח מבחינתי הסתכם בלהוציא את הכל מארונות המטבח, לנקות, למיין ולהחזיר.
ואז עמית חזר בתשובה, ופתאום מאוד אכפת לו מניקיון. לפחות בשבוע שלפני פסח. פייר? אחלה שדרוג. סוף סוף בעלי הופך לשותף באחריות על ניקיון הבית, לא עוד קרצוף בבדידות, מעתה נקרצף בצוותא! אמנם מאוד הצטערתי לגלות שעדיין אין הלכות שנוגעות לסידור הבית, אבל אישה צריכה לדעת להעריך שמחות קטנות. בשמחה של שותפות גורל, קבענו באילו ערבים בשבוע שלפני הסדר מנקים איזה חדר.
בערב הראשון, כולי נרגשת מכך שהמטלות שמצפות לי הן לא רק שלי ועכשיו יחולקו לביצוע של שנינו, ניגשתי מלאת מרץ למטבח.
- 'אני מתלבש על התנור', הודיע בעלי האמיץ. אמיץ, כי התנור הזה מנוקה בערך פעם בשנה - בפסח.
- 'יאללה, בהצלחה!' אני שולחת לכיוונו וכבר באמצע לרוקן את הארון הראשון.
כעבור שעה וחצי בהן הספקתי לרוקן את כל הארונות, לנקות מבפנים ומבחוץ וגם את הדלתות, למיין את התכולה, לזרוק, לסדר בחזרה, אני ניגשת מיוזעת עם כוס סודה בכל יד אל בעלי האמיץ, רק כדי לראות שהתנור נראה לי ממש באותו המצב כמו שהיה כשהוא קיבל אותו לידיו.
- 'תודה', הוא ממלמל בהיסח הדעת, בעודו מוחה את הזיעה ממצחו, וממשיך להתעסק עם מברג במשהו עמוק בתוך התנור.
- 'בכיף', אני ממלמלת, בזמן שגלגלי המח שלי מנסים להבין;
מה לעזאזל הוא עשה עכשיו שעה וחצי בזמן שתקתקתי את כל הארונות?! ואז אני כמובן לא מתאפקת ושואלת בדיוק את זה. 'מה עשיתי?!' הוא מסתכל עלי במבט תמה. 'כבר שעה אני מפרק כאן את כל הברגים של הזכוכית, תראי כמה לכלוך נכנס במסגרת שלה...'
יכולתי לריב איתו ולהציב לו אולטימטום
הרגשתי את העצבים עולים לי לראש, את הנאומים מתנסחים לי בפה ואת העיניים מחממות את הגיצים.יכולתי לריב אתו, ברור. להיכנס בו חזק על סדרי עדיפויות, לוחות זמנים וחלוקת הנטל. לתת לו הוראות, להעמיד דרישות ולהציב אולטימטום. ואם הייתי עושה את זה, אתם יודעים שהייתי צודקת.
רציתי לצעוק עליו שיפסיק עם הטרחנות והקטנוניות, שיש דרך יעילה לנקות ולסדר בלי להשתגע, שאין סיכוי שאליהו הנביא בודק לו את המסגרת של הזכוכית של התנור, אבל את כל הג'יפה שמרוחה על הדלת של המקרר לא צריך נר בשביל לראות ולהיגעל. ושאם הוא באמת רוצה בית נקי, אז הגיע הזמן שיתחיל להזיז את עצמו ולנקות, ושיפסיק להתעסק בשטויות! כבר דמיינתי את עצמי עושה הכל לבד, מזיעה וממורמרת, צועקת עליו ועל הילדים, ואחר כך גם שונאת את עצמי על זה. דמיינתי לחץ, מתח ואקונומיקה. כבר היה לי קשה לנשום.
אבל אז, במקום זה, בחרתי לצאת לחופשי. מהניקיונות, ומהכעס. 'ממוש, אני אוהבת אותך מאוד', פתחתי בהצהרת החירות שלי, 'אבל אני את שלי עשיתי. מבחינתי, מה שהיה חשוב, שזה הארונות, נקי. שיהיה בהצלחה עם שאר הניקיונות. מאמינה בך!'
את המקרר אגב הוא סיים להרכיב בחזרה (והפעם בכיוון הנכון) ממש רגע לפני בדיקת חמץ. מאז, כבר 6 שנים, עמית מנקה את הבית לפסח, מוציא ברגים, ומפרק ומרכיב, מקרצף, משרה ומצפה באלומיניום כל מה שגורם לו לשמחה, ואני מנקה את הארונות, ובשאר הזמן - נשארת שמחה ומעסיקה את הילדים (שזה אגב כבר חתיכת נושא לטור אחר). איך שלא יהיה, ככה מצאנו את הנוסחה שלנו לשמחה רבה שמחה רבה, אביב הגיע פסח בא - הוא בניקיונות ואני משתדלת לא לפזר לו חמץ בחדרים הנקיים. בורקס, מישהו?
*דנה כץ היא חילונית הנשואה לחוזר בתשובה חרדי ופסיכולוגית ארגונית ומנחת קבוצות בעמותת "התקשרות – מחברים קצוות בבית".
>> לטור הקודם של דנה: "הוא לקח ממני את החגים"