הבן הגדול שלי בן ארבע, ורק עכשיו התחלתי ליהנות. עד עכשיו זה לא היה כיף, להיפך: לרוב זה היה בסדר, לעיתים רע, לעיתים רחוקות רע מאוד. ארבע שנים אני מסתובבת עם רעש רקע מציק שלא נעלם אף פעם; הזמן שלי הוא כבר ארבע שנים לא שלי. אבל בזמן האחרון עלתה תחושה חדשה: פתאם שמתי לב שנעים לי להעביר איתם זמן, עם שתי הקרציות. הבנים הפכו לבני אדם קטנים ומצחיקים שדי מעניין לדבר איתם, וכשהם רוקדים בסלון הלב שלי פיזית נוגע בשמים. זה מוזר: אני ארבע שנים אמא, ורק לאחרונה התחלתי להבין על מה כולם מדברים כשהם מתלהבים מההורות. איך זה יכול להיות שאת כל מה שהרגשתי קודם כמעט לא שומעים?
הספר "הורות ללא מסכות" מאת האנתרופולוגית ד"ר דריה מעוז ודבש ניב (הוצאת מטר), מנסה להאיר את הצדדים החשוכים של ההורות - ולפרוץ את קשר השתיקה סביב הסיפור הזה של הורים וילדים. נו באמת, אתם בטח אומרים, איזה קשר שתיקה? היום כבר אומרים הכל, להיפך, הורים היום מקטרים כל הזמן על כמה ילדים זה קשה. זה הדבר האופנתי לעשות. אילו דברים כבר אסור להגיד?
אבל לגדל ילדים זה הרבה יותר מסתם קשה. זה לא כיף, זה משעמם, זה מעיק, זה מטריד, זה בלתי נסבל לפעמים, וככל שאני אמשיך ואבחר מלים קשות יותר – ככה אקבל יותר טוקבקי "לנשים כמוך לא מגיע להיות אמא".
מותר לנו לקטר, לטנף ולהביע קשת של רגשות, חמים לצד קשים, כשמדובר בהורים שלנו – אבל הבעה זהה של אמביוולנטיות כלפי הילדים שלנו נחשבת עדיין לטאבו. כך פותחת דריה מעוז את ספרה, ומסבירה שבימינו אין לגיטימציה לחוש רגשות שליליים כלפי ילדינו, כיוון שהם נהנים ממעמד של מעין פרה קדושה. כל רגש הורי שלא כולל אושר, אהבה, סיפוק וחיבור – מוקצה.
המעמד של הילדים, על גבול הסגידה לפעמים, הוא לא עובדה ביולוגית, וכפי שהספר מדגים, הוא תלוי תרבות ותקופה והוא תולדה של המבנה החברתי והכלכלי של המאות האחרונות. גם מיתוס האם המושלמת, שהתיאורטיקנית אדריאן ריץ' תיארה כ"אישה שאין לה זהות נוספת מלבד האימהות שלה, שמכווננת לצרכים של אחרים ומוצאת את סיפוקה העמוק משהייה עם ילדיה הקטנים שאותם היא אוהבת ללא תנאי", הוא אידיאל חדש יחסית של הזמן המודרני ולא נטייה "טבעית". ולמרות שבשנים האחרונות בהחלט אפשר לשמוע בתקשורת, באמנות וגם בגינה השכונתית קולות אחרים, "ילדים זה שמחה" הוא עדיין הקונצנזוס, המיינסטרים. זה מה שמצפים ממך להרגיש. וזה נפלא כשזה קורה; אבל החיים לפעמים קצת יותר מסובכים מזה. אז בואו נדבר רגע על הפינות האפלות של ההורות, על הדברים שעדיין כמעט בלתי אפשרי להגיד היום. אז הנה אני אומרת.
לא התאהבתי מיד בתינוק שלי
רגע הלידה של בני הבכור מתועד בסרטון שבעלי צילם בסמארטפון. לא נראים בו איברים מוצנעים אבל נראית בו אישה שהיא אני, גועה כמו פרה המובלת לשחיטה, ונראה בו תינוק סגול שנשלף ממנה ומונח על בטנה. אני לא צופה בסרטון הזה אף פעם וגם לא הראיתי אותו מעולם לשום איש. העיניים שלי לא דומעות בהתרגשות ברגע הזה, אני לא אוחזת בתינוק ברכות ונושמת אל קרבי את ריחו, לא. בתמונה הראשונה שלי עם הבן הראשון שלי אני עוטה הבעת בעתה, דחייה וחוסר אונים, ואני בקושי נוגעת בו עם קצות האצבעות. מוציאים לך מהבטן יצור זר ומרוח במיצי הגוף שלך – ומצפים שתתרפקי עליו בדמעות? מזל שאת השני ילדתי בקיסרי, אז לא הייתה שום בטן להניח אותו עליה.
ברגע שאחרי הלידה לא עניין אותי שום דבר חוץ מאשר הגוף שלי, הכאב שלי, משככי הכאבים שלי. התאהבות? בקושי היכרות של שלום-שלום הייתה שם. בספרה של מעוז היא מסבירה ש"קיים פער שמקורו באשליה, ולפיה הדבר הטבעי הוא שאם תתחבר לתינוק שיצא מרחמה מיד, שהרי זהו אינסטינקט ביולוגי. בסרטים, בפרסומות הטלוויזיה ובפנטזיה של כל אחת מאיתנו, האם מחזיקה את תינוקה לאחר הלידה ואז נוצר הקסם, ניצוץ של התאהבות בפלא הקטן הזה. בפועל, רבים המקרים שבהם זה לא קורה".
ואכן, לי זה לא קרה מיד, יותר משהו כמו שנה וחצי עד שנימי נפשי נקשרו באלה של בני. גם עם התינוק השני זה לקח בערך את אותו הזמן. הוא היה חמודי-מתוקי-למעוך אותו, אבל את זה גם אחותי הרגישה כלפיו; אהבה לילד זה רגש הרבה יותר עמוק מזה, ולפעמים לוקח לו זמן להיבנות. בכל פעם שאני פוגשת אישה אחרי לידה אני מתה להגיד לה "זה בסדר אם את עוד לא מרגישה שאת אוהבת אותו. זה בסדר. זה יגיע, סבלנות".
תינוק חדש זה לא רק משמח
הלידות שלי עברו ללא תקלות, ובכל זאת הן היו זעזוע גדול לגוף ולנפש, ולקח לי זמן להחלים. השנתיים הראשונות של ההורות שלי היו השנתיים הקשות בחיים שלי. לא הייתי בדיכאון אחרי לידה אלא סתם אישה אחרי לידה, ולהיות אישה אחרי לידה היה בשבילי דבר מדכא.
הבן הבכור שלי היה תינוק נוראי בעל מזג רע שלא הפסיק לבכות אף פעם במשך חודשים ארוכים, והוא לא אפשר לי לשתות כוס קפה או להחליף מילה עם מבוגר אחר כמעט שנה. מה משמח בזה? הטיפול בו כלל החלפה, הלבשה, האכלה והרדמה, בדרך כלל תוך כדי מאבק, ובגלל שלסעוד חסרי ישע מעולם לא עניין אותי, מצאתי שאני או חסרת סבלנות, או מתוסכלת או משועממת.
לכן זה לא היה מפתיע שבהתחלה די שנאתי להיות אמא. זה היה כמובן רגש אסור, שאפילו בעלי הליברלי והנאור התקשה להכיל. היום הוא אומר שאם היה יודע שאושר אחרי לידה הוא מיתוס, הוא היה מגיב אחרת לגמרי ומסוגל לקבל את הקושי שלי. "לא האמביוולנטיות היא הבעיה, אלא העובדה שהאם אינה שלמה איתה ומתקשה לקבל את עצם קיומם של רגשות מעורבים וסותרים בקרבה. דווקא היכולת לבטא אמביוולנטיות אימהית נמצאה קשורה לרווחה נפשית", מסבירה ד"ר מעוז.
למזלי, גם לפני שקראתי את הספר ידעתי בפנים כל הזמן שזה בסדר להרגיש כמו שאני מרגישה. לא הסתרתי את הרגשות השליליים שלי רק כי לחברה מסביב היה קשה לשמוע. הבנתי שאני נמצאת בסיטואציה קשה באופן אובייקטיבי, ושאין שום סיבה שאני אחוש רק שמחה, וידעתי גם שזה יעבור, ושלחסום את זה יהיה לא נכון מצדי, לא בריא.
הילדים לא הכי חשובים. גם אני די חשובה
כשילדתי בפעם הראשונה, אנשים מסביבי כל הזמן הזכירו לי שעכשיו אני אצטרך לשנות את סדר העדיפויות, לשים את הצרכים של הילד לפני שלי. מעוז מסבירה מאיפה הגישה הזו מגיעה: "כתבים, מחקרים ויצירות ספרותיות שעסקו באימהות מפרויד ואילך לרוב לא התייחסו אליהן כאל סובייקט. האם הייתה האובייקט, המיכל הפסיבי של דחפי ילדיה ומחשבותיהם. רצונותיה, צרכיה, שאיפותיה וגם מקומה האישי ביחסיה עם ילדיה נותרו בצל".
אני לא מיכל פסיבי, אלוהים, גם אני בנאדם. ברור שאני שמה את הצרכים של הילדים לפני שלי, כל הזמן; אם הייתי שמה את הצרכים שלי במרכז, הייתי מעבירה את אחר הצהריים בשתיית קפה או בנמנום על הספה.
אני מאוד מחויבת לילדים, אבל אני חייבת להיות מחויבת גם לעצמי – אחרת יהיה רע לכולם. ולכן אני מקשיבה לעצמי כשאני צריכה ספייס, מרשה לעצמי להגיד לילד שאני לא פנויה אליו כרגע, אני לא מתבטלת מפניו. אם אני רעבה מאוד, אני אסיים לאכול גם אם יש תינוק שמקטר ברקע. נכון שבסרטוני הבטיחות של המטוס אומרים קודם כל לשים את מסיכת החמצן עליך, ורק אז לעזור למי שזקוק לעזרה? אז ככה זה בהורות, יום יום ושעה שעה.
אני לא "קודם כל אמא"
הרבה נשים מגדירות את עצמן קודם כל כאימהות. אני לא. "התפיסה האידיאלית של האם המושלמת מתעלמת מכך שהיא אינה רק אם, אלא גם אישה עובדת המעורבת בפעילויות שמחוץ למשפחתה", מסבירה מעוז. יש כל מיני מרכיבים שמגדירים את הזהות שלי, ורבים מהם היו קיימים גם לפני שהילדים שלי נולדו.
הבנים שלי בני 3 ו-4 ואני כבר מזמן לא כל עולמם, וכך גם הם לא כל עולמי. הם באמת תופסים חלק עצום ממנו, אבל אני מתקיימת גם בספירות בהן הם לא לוקחים חלק: כשאני מזדמנת לחברה חדשה וצריכה להציג את עצמי, אני לא חושבת שהדבר הראשון שאומר על עצמי הוא שאני אמא. כשאני נוסעת לחופשה בלעדיהם אני מגלה שאחרי כמה שעות אני קצת שוכחת שהם קיימים. יש לי חברים שלא מכירים אותם בכלל, כי לא הזדמן או לא מספיק מעניין. בגילאים הצעירים סירבתי לקחת אותם איתנו לחתונות, גם אם אלה היו חתונות של מעגל ראשון, כדי שהם לא יפריעו לי להתמסר לשמחה כחברה, כאחות, כגיסה, כבת דוד.
קורה לי שאני מאבדת שליטה
כשהבנים שלי היו תינוקות הם היו בוכים ובוכים ולא נרדמים ואני הייתי עצבנית ומותשת, ואז בפעם הראשונה בחיים הרגשתי בגוף איך זעם מתרגם לכמעט אלימות פיזית, לרצון של השרירים לנער ולצרוח, 'תישן כבר, תישן'.
וגם היום, לפעמים אני שומעת את עצמי מתפוצצת בלי שהתכוונתי. זה קורה ברגע – שניה לפני אני סתם מתבאסת שגליל נייר הטואלט מפוזר בכל הבית, ואז כשאני מבקשת מהם לאסוף והם מסתכלים עליי בעיניים עזות ועונים לי בחוצפה וביהירות "את תאספי", איזה קפיץ במוח פשוט מתפקע וקול שאגה חייתי ובלתי נשלט בוקע מתוכי ואני מזעזעת לשמוע אותו.
וגם אז, סולחת לעצמי. מזכירה לעצמי את הגבול שאסור לעבור ויודעת שזה בדיוק מה שישאיר אותי לנצח בתוך גבולות הגזרה: שכל עוד אתן לעצמי מקום להתפרץ מדי פעם אני לעולם לא אחצה את הקווים.
ילדים לא מביאים אושר
זה לא אני אמרתי! אני דווקא אישה מאושרת, עם ילדים, בלי ילדים; אבל בספר מסבירים איך "הורים שבויים בתודעה כוזבת שהיא פרי הבניה חברתית המועילה למין האנושי, ולפיה הורות מביאה בהכרח איתה אושר". בהמשך מובא מחקר מדהים שהפתיע אפילו אותי. בגלל שהחוקרים ידעו כי "רוב האנשים אינם נוטים להודות שאינם מאושרים מהטיפול בילדיהם, וכי קושי, מרמור ותסכול מתפקיד ההורות נמחק ומודחק", הם לא שאלו את הנשאלים האם הם אוהבים או לא אוהבים לטפל בילדיהם - אלא ביקשו מהם לדרג אילו מפעולות היומיום מסבות להם יותר אושר. וכעת היכונו לתדהמה: במקום הראשון דרגו הנשאלים יחסים אינטימיים, ולאחר מכן פגישות חברתיות והתרגעות. הטיפול בילדים לא התברג אפילו בחמישייה הראשונה; הוא הגיע למקום ה-16 מתוך 19 פעולות יומיומיות. אנשים טענו שצפייה בטלוויזיה, בישול ואפילו קניות מביאים להם יותר אושר מטיפול בילדיהם. למעשה, שלושת הפעולות מהן אנשים נהנים פחות מאשר מלרדוף אחרי הילדים שלהם בחניון היו הנסיעה מהעבודה הביתה בערב, העבודה עצמה ובמקום האחרון הנסיעה מהבית לעבודה בבוקר.
אז למה כולם משקרים? הספר מציע אחלה הסבר. הורים לא מוכנים להודות שילדים לא בהכרח מביאים אושר, מפני שההשקעה שלהם בהם היא גדולה כל כך, כספית, פיזית ונפשית. הזיכרון הסלקטיבי שלנו עובד: "הנטייה שלנו לזכור את המשפט 'אני אוהב אותך' שאמר לנו ילדנו הקטן, ולא את שמונה השעות מורטות העצבים שקדמו לו", מסביר הספר.
קשה למדוד אושר, אבל מחקרים מוכיחים שוב ושוב שילדים לא מביאים אותו. מה שכן - הספר מציין שהורים לילדים דיווחו על תחושת סיפוק ומשמעות לחיים גבוהה יותר משל אנשים שאינם הורים. האם אנשים ללא ילדים חווים תחושת ריקנות בהיעדר צאצאים שיתנו לחייהם משמעות? לעולם כבר לא אדע. לפני שנולדו לי ילדיי היה לי עולם מלא ועשיר, ולא הבאתי אותם כדי למלא איזה ריק. אבל ייתכן שככל שמתבגרים נפער בך חלל אותו יכול למלא רק דור המשך. אולי בשלב כלשהו בחיים ילדים אכן הופכים למקור ראשי של סיפוק ומשמעות. יש לי למה לחכות.
ההנאה הגדולה בחיים היא לא להיות איתם
לא מצאתי ניגוד גדול יותר בטבע מאשר הסתירה בין כמה שאני אוהבת את הבנים שלי לבין כמה שאני לא רוצה להיות איתם. אפשר לומר שכשאני עם הבנים שלי אני כמעט תמיד נמצאת במצב של סבל חלקי או מלא, ואעדיף לעשות כמעט הכל מאשר להעביר איתם עוד אחר צהריים. כמובן שקל לי להגיד את זה מתוך מציאות בה אני מבלה איתם כל יום, וכנראה שכן הייתי רוצה להיות איתם מדי פעם אם הזכות הזו הייתה נלקחת ממני.
אני יודעת שזמן איכות בקריאת סיפורים זה דבר נפלא ורצוי, אבל בלב אני מתפללת שרק הקטן לא יבקש ממני עכשיו לקרוא לו מהספר המשעמם הזה עוד פעם. להשתולל איתם במיטה כאילו אני אמא דובת גריזלי והם הגורים זה כיף, זה באמת כיף, ובכל זאת אחרי דקה וחצי אני מתעייפת ומתחננת אליהם שיניחו לי עכשיו לקפל כביסה ויהיו אבא דוב ואח דוב לבד. ומחוץ לבית זה בכלל תענוג מפוקפק, כי להלביש-במעיל-לפתוח-את-הדלת-עם-כל-השקיות-ביד-השניה-לצאת-מהבית-לתת-יד-במעבר-חציה-להניף למושב-להפשיט-מהמעיל-לחגור-לנהוג-תוך-כדי-לשלוח-יד-אחורה-לתת מים/מוצץ/עוגיה זה ליהטוט שאחרי כמה שעות ברציפות יכול די לעייף. וכשהם עייפים או עצבניים זו משימה שרק אישה עם עצבי ברזל יכולה לעמוד בה; ברגעים האלה זה לא רק לא מהנה, זה ממש סיוט.
וכמובן שיש איתם גם רגעי התעלות של ממש, כאלה שכמעט חונקים לי את הגרון מבכי של אושר (אמרתי כמעט). אבל פייר? אני מגיעה לקטרזיס כזה בדיוק גם ממחזמר בברודווי. נשבעת.
לפני כמה שנים ראיינתי את אסתר סגל, אם חד הורית לחמישייה. היא אמא הרבה יותר טוטאלית ממני: היא סירבה לדלל את העוברים במהלך ההיריון, שכבה שלושה חודשים על הצד כדי לא להפיל, הניקה את כולם הנקה מלאה חצי שנה ואחרי כמה שנים ילדה עוד תינוק. כששאלתי אותה אם היא נהנית מהזמן שלה אחר הצהריים עם הילדים, ענתה לי תשובה מפתיעה: "אני אוהבת להיות לבד ולכתוב ספרים".
אז דווקא עלייך נפלה חמישייה? שאלתי אותה. התשובה שלה היא מופת של השראה בשבילי. "זה ניסיון מהשמיים", אמרה לי. "אני אוהבת אותם מאוד, אבל זה הטבע שלי. ביני לבין עצמי תמיד אודה שאני מעדיפה להיות לבד. גם בן אדם כזה יכול להוליד ילדים ולהיות הורה טוב".
המשפט השנוא עליי בעולם: "זה שווה את הכל"
אנשים מצפים מאיתנו להיאנח, ולסכם שבסופו של דבר – החיוך של הילד שווה את כל הקושי. אני בכלל לא חושבת במונחים כאלה, זו לא עסקה, אני לא עושה את זה כי זה שווה לי או משתלם. החיוך של הבנים שלי מרחיב את הלב שלי מדי ערב, אבל מה זה קשור? אני עושה את זה מאהבה ומחובה ומאחריות, כי בחרתי בהם ובחרתי לתת להם את כל מה שאני יכולה ואת כל מה שיש לי, לנצח. זה לא אומר שאסור לי לסבול תוך כדי, וזה בטח שלא אומר שאסור לי לספר לכולם כמה אני סובלת.
רוב התמונות בכתבה לקוחות מתחרות צילומים בה התבקשו הורים בבריטניה להעלות תמונות של המעשים הכי חוליגניים שעשו ילדיהם, במטרה לזכות ביום כיף משפחתי. התמונות שהגיעו לאתר 'זמן לישון' מצחיקות וחמודות.