בנובמבר 2011 התכנסו מיטב מומחי הפוריות בישראל לכנס חירום בהול כדי להתמודד עם שאלה בוערת במיוחד: כיצד קרה שהאישה הישראלית חיה תחת הרושם – המוטעה מאוד, לתפיסתם – שהיא יכולה ללדת ילדים עד גיל 50, וכיצד מתקנים אותו, כמה שיותר מהר.
הסטטיסטיקות מדברות בעד עצמן: אם בשנת 2000 מספר הנשים שילדו מעל גיל 40 בפעם הראשונה עמד על 477, הרי שבשנת 2013, הנתון הזה יותר מהכפיל את עצמו: 1019 אימהות מעל גיל 40 ילדו לראשונה. עבור נשים רבות, המספר זה הוא עדות להצלחה מסחררת: הנה עוד הוכחה שאפשר לעשות הכל – גם קריירה, גם ילדים, וגם לא להתפשר על זוגיות בינונית.
אין ספק שמדובר במהפך ברור: יותר ויותר נשים בישראל מחליטות להפוך לאימהות בגיל מבוגר, מבלי להתנצל ומבלי להיכנע ללחץ החברתי הנפוץ. "יש כמה קבוצות של נשים מעל גיל 40 שאני פוגש", מפרט פרופ' דניאל זיידמן, מומחה בכיר לפריון ומחבר הספר "המדריך המלא לפריון". "נשים שעשו שניים שלושה ילדים בגילאי 30 המוקדמים ועכשיו רוצות ילד נוסף – מה שנקרא, תופעת 'הקן המתרוקן', שהיא ייחודית בהיקפה לישראל. קבוצה אחרת היא נשים בסיבוב שני, גרושות שמתחתנות שוב ורוצות ילד מבן הזוג החדש. והקבוצה השלישית היא נשים בסביבות גיל 40, שמבינות שזה עכשיו או לעולם לא. חלקן מקפיאות ביציות, וחלקן הולכות ישר לבנק הזרע".
"אם הייתי יולדת בגיל צעיר – זה היה נגמר לא טוב"
נשים ישראליות שחצו זה מכבר את אמצע גיל 30 יודעות לספר על ההתמודדות הבלתי פוסקת עם הלחץ החברתי האלים: על אנשים זרים לחלוטין שמסבירים להן כמה "ילדים זה שמחה"; על תחושת האי נעימות כשהן מבקשות מרופא הנשים עוד מרשם לגלולות, ועל דאגתם האילמת של ההורים, המביטים בהן כעל מקרה אבוד וחסר תקווה, שלעולם לא יניב עבורם נכדים.
אבל בתוך כל הפסטיבל הזה, ישנן גם מי שלא נכנעו, הקשיבו לליבן, והפכו לאימהות רק ברגע שהתאים להן – ולא שנייה אחת לפני. דינה דיאמנט למשל, החליטה להיפגש עם החסידה בגיל 42 וחצי. היום היא בת 48, אמא לשני ילדים קטנים שאותם היא מגדלת עם בן זוגה בזיכרון יעקב. "לא חלמתי על ילד וזה מעולם לא היה חלק מהמימוש העצמי שלי", היא מספרת, "רציתי בן זוג, והיה ברור לי שכשארצה ילד יהיה לי, וגם אם לא אוכל ביולוגית – אימוץ הוא לגיטימי ורצוי", היא מסבירה.
דיאמנט היא בין המאושרות שהצליחו לנצח את הסטטיסטיקה, ולעשות זאת בקלות יתרה, וללא התערבות רפואית. "כמות האנרגיה הפנויה שהייתה לי לילדים בגיל 20 או 35 הייתה אפס", היא מבהירה, "ואם הייתי יולדת לפני שהחלטתי ללדת זה היה נגמר לא טוב. אני בחרתי לעשות את זה ככה, כי זה מה שהתאים לי, אבל אין דרך נכונה. כל דיקטטורת הסטטיסטיקה הזו, אסור לנו לתת לה לקבוע את המציאות ואת החיים שלנו. היו לי חיים מלאים ומצוינים גם לפני הילדים. המימוש האישי שלי כאישה לא היה תלוי בילדים, וכשעשיתי אותם זה היה מתוך רצון כנה והבנה שזה יביא גם לשינויים שליליים בחיים שלי. קרה ששאלו אותי אם אני המטפלת, או שהעירו לי שיש לי נכד מאוד חמוד, ואני לא תמיד מתקנת. השורה התחתונה היא שלפני כן לא הייתי מוכנה לילדים, ולהעמיס עליהם את התסכולים של כל מה שלא הספקת בחיים זה לא הוגן כלפי הילד".
גם מורן, היום בת 47, הפכה לאם לראשונה רק בגיל 41 וחצי, ארבע שנים אחרי שנישאה לבן הזוג שלה. "לקח לנו זמן למצוא אחד את השני", היא מסבירה, "ואחר כך לקח לנו זמן להרות, ואני לא מצטערת על כלום. אני חושבת שנישואים וזוגיות זה דבר מאוד מאוד מבולבל היום. אנחנו לומדים רק ממה שאנחנו רואים בסרטים, מתבססים על משהו ילדותי ושטחי, ולכן המון נישואים מתפרקים".
אז את חושבת שקודם צריך להשקיע בזוגיות?
"זוגיות זו עבודה עמוקה של התבגרות ושל הבשלה, של כל אחד בתוך הזוגיות, ולדעת לנהל את המערכת המאוד רגישה והמועדת לפורענות הזאת. רק מהמקום הזה אפשר להמשיך להורות. אני ילדתי מאוחר והתחתנתי מאוחר ואני מברכת על זה. היה לי זמן לחקור ולהגיע למקום בשל ועם פחות פנטזיות. זה לא אומר שאני מצפה לפחות, אני מצפה להרבה מאוד, אבל אני יודעת איך אני רוצה שהמערכת הזוגית שלי תתנהל, והיום אני גם יודעת שזה אפשרי. במקום להיות תלותית בבן הזוג ולהאשים אותו, אני יודעת לקחת את הדברים שאני רוצה. זו עבודת הפרך הכי משתלמת בעולם".
למורן היה ברור שהיא לא נכנעת ללחץ. "אימא שלי אמרה: 'את חייבת להיות אמא, אז אם לא מוצאת בן זוג - תמצאי דרך'. אמרתי לה: 'אני אמצא בן זוג ויהיה בסדר', למרות שבאותו רגע לא היה לי מושג איך זה יקרה. בסוף זה קרה דרך אתר אינטרנט. היום אני יודעת שזה לא יכול היה לקרות קודם לכן. נכון שיש גם הרבה דברים יפים בהורות צעירה, אבל אני עשיתי סיבוב בחיים. מצד אחד הייתי רוצה עוד ילדים, מצד שני אני אומרת תודה, כי ילדתי אחרי שהגעתי למקום מאוד טוב בחיים, ולא התפשרתי לרגע".
אבל דינה ומורן, טוענים הרופאים, הן יוצאות דופן, ורבים מההריונות המאוחרים לא הושגו בקלות, בפשטות או באופן טבעי – אלא בעבודה קשה, בהפריות מלאכותיות כואבות, באמצעות פונדקאות, או בעזרת תרומות ביצית. לפעמים הם פשוט לא הושגו כלל. את המציאות הזו, טוענים הרופאים, איש לא חושף בפני נשים שבוחרות לדחות את ההריונות שלהן לגיל מאוחר, ולרופאים עצמם קצת נמאס, כך נרמז בין השורות, לעמוד מול נשים בגיל 42 ולהסביר להן שצריך קוסם, ולא גניקולוג, בכדי לגרום להן להרות באופן ספונטני.
"מה הסיכוי שאני אהיה שם כשהן יהיו בנות 45?"
אישה בריאה ממוצעת נולדת עם כ-400,000 זקיקים בכל שחלה, אבל רק כמה מאות מהם יגיעו לביוץ, בתקופה שבין גיל ההתבגרות לגיל המעבר. שאר הזקיקים מתנוונים בתוך השחלה, כשבין גיל 35 ל-38 מואצת הירידה במספר הזקיקים עד פי שתיים, ויכולה להגיע עד כדי חוסר ביוץ מוחלט. בגיל הפסקת המחזור, ההרצה בהרס הזקיקים מואצת, ומספרם נמוך מ-25,000.
כאן בדיוק נפערת התהום בין הרצון לבין היכולת: מצד אחד – יותר ויותר נשים מרגישות היום בשלות לאימהות רק בגיל מבוגר. מצד שני – הגוף שלהן מפסיק להיות פורה דווקא בשלב שהן מוכנות יותר מכל לאימהות. לפער הזה, טוענים מומחי פוריות רבים, אין מספיק מודעות בקרב הדור הצעיר.
"בסקרים שאנחנו עורכים בין בני נוער וחיילים גילינו שאפילו ילדים בני 16 חושבים שגיל הפוריות מסתיים רק בגיל 45", אומרת עפרה בלבן, יו"ר עמותת חן לפריון, "בפועל, הפוריות מתחילה את הדעיכה הראשונית שלה כבר בגיל 27. הציבור חושב כך, בגלל שקיימים פתרונות פוריות רבים, ובגלל שבכל שני וחמישי מפורסמת בעיתון כתבה על אישה בת 62 שילדה לראשונה, ואף אחד לא שם לב שמדובר בכלל בתרומת ביצית ושזו הייתה עבודה קשה מנשוא. מה שנשאר בתודעה היא בכלל לא האינפורמציה הנכונה".
תעשיית הפוריות הומצאה בדיוק כדי לגשר על הפער הזה, ומגלגלת מיליארדים כדי להגשים את החלומות של מי שמיצו את שלבי הפוריות ושואפות לסחוט מגופן עוד קצת. האירוניה היא, שיחסי הציבור של התעשייה הזו מוצלחים כל כך, עד שלפעמים אפשר לטעות ולחשוב שמדובר ב-100 אחוזי הצלחה. למעשה, נדמה שמומחי הפוריות כל כך התגאו בהצלחותיהם, עד שיצרו בעצמם בעיה הסברתית. עכשיו הם אלו שצריכים להסביר לנשים שהם לא עד כדי כך מוצלחים, וצריך לתת לאמא טבע קצת יותר כבוד.
את גורמת למציאות להישמע מאוד קודרת.
"ברור שנולדים גם תינוקות בריאים בקרב נשים מעל גיל 40, ועובדה שיש עלייה ברורה במספרי הנשים שהפכו לאימהות בגיל מבוגר, אבל חשוב להבהיר שהשיעור של ההריונות המסוכנים גבוה מאוד. אם אישה מחליטה שהיא רוצה לדחות את ההריונות שלה לגיל מאוחר יותר – זה לגיטימי, אבל היא חייבת להבין את המשמעות, ולא תמיד נשים מבינות, כי לא נוטים להסביר להן".
למה, לדעתך, לא מסבירים?
"כי זה נושא פחות סקסי. נורא סקסי לדבר על מישהי שנכנסה להריון בגיל 37, או על גל הריונות התאומים הנוכחי של נשים בגילאי 48. אבל לא מדברים על זה שההריונות האלה התקיימו בגלל תרומת ביצית. יש מצג שווא של 'הכל אפשרי' ו'הכל פתוח', ללא שום מחיר. אבל יש מחיר, והוא עשוי להיות יקר. אצלי כל אישה בת 35 מקבלת תזכורת".
הילה טויסטר, בת 48, היא נציגה לאותו גל של לידות תאומים שד"ר סמואל מתייחסת אליו. את התאומות הקטנות שלה היא ילדה לפני שלוש שנים, בהיותה בת 45. "אני פשוט נאיבית", היא מצהירה. "חשבתי שלא ייתכן שדווקא אני, גננת במקצועי, שכל כך אוהבת ילדים ומאמינה במשפחתיות, אביא ילדים לעולם ללא בן זוג. אז חיכיתי וחיכיתי, עד שהתעוררתי בגיל 40, בלי זוגיות ובלי ילדים. זה היה לבחור בין להשקיע ולחפש בן זוג לבין להשקיע בהורות. בהתחלה ניסיתי להרות מהביציות שלי – תהליך לא קל, שלא צלח. הרופא אמר לי מההתחלה שהסיכויים נמוכים, והמליץ מיד על תרומת ביצית. זה תהליך יקר, שדורש השלמה נפשית, כי את בעצם מוותרת על הגנים שלך. לטיפולי ivf נכנסתי לקראת גיל 43. היה שלב שעברתי שלוש הפלות מאוד כואבות בזו אחרי זו, בשבועות מתקדמים. זה מאוד כאב, פיזית ונפשית. אמא שלי הציעה שאולי אוותר על כל העסק ואתמקד בזוגיות, אבל אמרתי לה: 'שלא תעזי להגיד את זה, אני אהיה אמא!".
בדיעבד, המאבק להורות מאוחרת השתלם?
"בטח. אני לא מצטערת לרגע. הגעתי לזה כשזה היה צריך לקרות, במקום הבשל והנוח שלי. כשהתברר שיש לי תאומות הרופא המליץ לי לדלל עובר ולא הסכמתי. הוא הזהיר אותי שזה יהיה הריון מאוד קשה. עניתי לו שאם הייתי צעירה יותר, הייתי מביאה עוד ילד. היום אני עוד מעט 45, אני לא אהיה שוב בהריון, ואני רוצה שיהיה להן אחת את השנייה. מה הסבירות שכשהן יהיו בנות 45 אני אהיה שם בשבילן? אז לפחות תהיה להן אחת את השנייהֿ".
את מרגישה שונה בנוף?
"מפריע לי כששואלים אם אני הסבתא, אבל זה לא קורה הרבה. זה מקומם אותי, כי זה כאילו פוגעים באגו שלי. אני אומרת לעצמי: 'ועוד איך אני האימא! סחבתי אותן בבטן שלי, עם סכרת הריון והכל'. לא קל לי, אבל אני כל כך גאה בהן, כשאני הולכת יד ביד איתן ברחוב, שאני מרגישה הכי רזה, יפה, ומרחפת שבעולם".
בישראל כולם מוכרחים להיות הורים
דחיית גיל הלידות היא גם תוצאה של תהליכים חברתיים עמוקים ומורכבים יותר. גייל שיהי, סופרת, חוקרת ועיתונאית אמריקנית נודעת, טענה בספרה המהפכני "מעברים חדשים" כי החברה המודרנית פועלת בעשורים האחרונים לפי "שעון חברתי חדש". לדבריה, בעידן שבו תוחלת החיים עולה תמידית, גם השלבים במעגל החיים מתארכים, וגיל ההתבגרות בעצם מסתיים רק בגיל 30. לפיכך, טענה שיהי, הורות מאוחרת היא חלק בלתי נפרד מאותו שעון חברתי חדש, כי גם מיקומה של ההורות על ציר הזמן משתנה.
הבעיה היא, שהמערכת הביולוגית של האישה לא מסונכרנת עם השעון החברתי החדש. במילים אחרות – היא אולי מרגישה בשלה ללדת רק בגיל 44, אבל הגוף שלה כבר מזמן לא בשל לכך. אז מה עושים? ממציאים שלל שיטות מלאכותיות, שבמסגרתן אפשר יהיה – תמורת תשלום רב, כמובן - לדחוק את הגוף שלה מעבר לקצה ולאלץ אותו ללדת.
אחד הפתרונות המוצעים כיום לנשים שרוצות לדחות את גיל ההיריון הוא הקפאת ביציות. פתרון יעיל ונוח, לכאורה, שמוצע לנשים מתחת לגיל 41, תמורת תשלום נדיב, כמובן. על פי האתר "פוריות המדריך המלא להורים", עלות ההליך היא יותר מ-10,000 שקלים, והוא זהה לטיפולי פוריות - למעט השלב הסופי שבמסגרתו מוחזרת הביצית המופרית לרחם. אבל – וזה "אבל" משמעותי – הפרוצדורה אינה מבטיחה הריון תקין בהמשך הדרך.
"מנסים למכור לנו את הקפאת הביציות כפתרון עתידי לשימור הפריון, אבל גם זו אשליה", מזהירה ד"ר סמואל, "המחקרים שנעשו בתחום בוצעו על נשים צעירות, בתחילת שנות העשרים שלהן. זה אומר שאם לוקחים אישה בת 38 ומקפיאים את הביציות שלה, הסיכויים שלאחר ההפשרה היא תיכנס להריון מהביציות האלו נמוכים מאוד, ולא הייתי משתמשת בזה כתעודת ביטוח. בסופו של דבר, הקפאת ביציות היא רק כלי להרגעה אמוציונלית עבור אישה ופתרון כלכלי מצויין עבור הצוות הרפואי, אבל הסיכוי שילד ייצא מזה - נמוך".
עוד תופעה שפורחת, כפי שמעיד פרופ' זיידמן, היא ייבוא זרע יהודי זר מחו"ל. "נשים רבות שנעזרות בתרומת זרע פוחדות ממצב שבו יהיה תורם אחד, עם הרבה ילדים", הוא מסביר, "הבעיה היא שזרע מחו"ל הוא מאוד יקר ואז השיקול המרכזי בטיפול הופך להיות המחיר, ולא מה נכון לעשות בטיפול. עוד תופעה היא שנשים שפעם היו עושות הזרעות, היום אחרי פעמיים שההזרעה נכשלת – פונות מיד לטיפולי פריון, ואז יש מגפה של תאומים. במקביל, בתי החולים הממשלתיים מאוד ייקרו את הזרע. המדינה מרוויחה עוד 500 שקל, כי המטופלים עוברים להפריה, אבל מבזבזת כסף על הטיפולים עצמם".
מדוע הנשים הישראליות כל כך מתעקשות להרות בגיל מאוחר – אפילו יותר ממקבילותיהן בארצות הברית ובאירופה? אם מניחים בצד לרגע את הקהילה החרדית, האם יש סיבות ספציפיות שגרמו לאישה הישראלית לשנות את ההעדפות שלה? האינטרנט? התפרקות המשפחה הגרעינית המסורתית? האפשרויות לאמץ בחו"ל? פריחתן של המשפחות החד הוריות?
"בישראל אישה לא יכולה להרגיש אישה אם היא לא אמא ביולוגית", מנתחת פרופסור סילביה ביז'אוי, סוציולוגית מומחית לענייני מגדר ומשפחה במכללה למנהל, "אין כאן הפרדה בין נשיות לאימהות. אימהות באימוץ הן כאילו אימהות סוג ב', למשל. הקידוש של החברה בנושא הילודה מביא גם את הזוגות החד מיניים להביא ילדים – מה שלא קורה באירופה בפרופורציות הללו. אם לפני 30 שנה להיות אמא בת 25 היה נחשב מאוחר, היום, להיות אימא אחרי גיל 40 נחשב מאוחר. המילה הזו, 'מאוחר', היא בעצמה חברתית".
פרופ' ביז'אווי דוחה על הסף את הטיעון שאימהות דוחות את הלידה בגלל הקריירה, וגם כאן מציינת ייחודיות לאימהות הישראלית: "רוב הנשים בישראל בכלל לא עושות קריירה", היא מודיעה, "קרוב ל-70% מהנשים העובדות מרוויחות שכר מינימום, כך שהמושג 'קריירה' הוא עוד חלק מהמיתולוגיה, לפיה 'הכל פתוח' ונשים יכולות לעשות 'הכל'. המושג קריירה מאפיין יותר את החברה האמריקאית, שבה הקרייריסטיות הן שכבה קטנה של נשים, שיולדות מאוחר ויש להן בדרך כלל ילד אחד. בישראל, נשים שרוצות לעבוד וגם ללדת צריכות גם מערך תמיכה כלכלי ומעמדי, וזה אומר שהן נשים ממעמד בינוני גבוה. זה משקף את אי השוויון החברתי ומחזק אותו. שימי לב שבארץ, לנשים קרייריסטיות יש בדרך כלל יותר ילדים ממה שיש לנשים מקבילות באירופה, עם אותה השכלה ומעמד".
מיכל מזרחי, בת 46, מתנסה בגיהינום הזה על בשרה מדי יום. כבר יותר מעשור שהיא מנסה להרות בכל דרך. "התחתנתי בגיל 36, נכנסתי להריון, והפלתי בחודש הרביעי", היא משתפת, "מכאן התחילו הבעיות. היום אני אחרי 17 הפריות, 17 טיפולי הפרייה ו-17 תשובות שליליות עם תרומת ביצית מחו”ל – אבל אני לא מתייאשת".
איך את עושה את זה?
"הכמיהה להיות אמא גוברת על הכל. אני מאוד אופטימית באופיי, ולשמחתי אני חיה עם גבר מדהים, שמאוד מבין, עוזר ותומך. למשימה כזאת צריך להיות צוות זוגי מנצח, כי בלעדיו אני לא יודעת אם הייתי ממשיכה. בכל פעם אני אוספת את עצמי מחדש ואומרת: 'הפעם זה יצליח'. אני לא נותנת לעצמי הרבה זמן להישבר. יומיים וזהו. היום אני אומרת לכולם לא לחכות. להקפיא ביציות בגיל צעיר בלי לחשוב פעמיים. אם היו מסבירים לי את מה שאני מסבירה לבנות אחרות עכשיו, הייתי מקפיאה ביציות בשמחה".
"לבן שלי לא מפריע שילדתי אותו מאוחר"
עבור נאוה פרנס, 55, נטורופטית ומורה ליוגה, ואמא של יהונתן בן ה- 18, החוויות האלו הן כבר היסטוריה מחויכת. פרנס הייתה מהנשים הראשונות בישראל שהחליטו לעבור הפרייה דרך בנק הזרע ולהפוך לאם בגיל יחסית מבוגר. את יונתן ילדה בספטמבר 95, בגיל 38. "ללדת ילד זו אחריות והייתי צריכה להיות מוכנה כדי לעשות את זה", היא מסבירה מדוע לקחה את הזמן. "בזמנו בנק הזרע לא היה פתוח לרווקות, וכשפתחו אותו ניגשתי ורכשתי תרומה, ועוד הייתי זקוקה לחותמת של עובדת סוציאלית כדי לקבל אותה".
גם אז וגם היום פרנס מודעת ליתרונות והחסרונות בבחירה. "הרבה נשים חד הוריות עדיין מייחלות לזוגיות. חסר להן לצאת לבילויים. אני הייתי אחרי כל זה. בשנות ה-20 שלי הייתי חיית מסיבות – עשיתי המון דברים. אני לא רואה בעייתיות עם הורות בגיל מאוחר כי תוחלת החיים שלנו השתנתה. יש ילדים שהאמהות שלהם צעירות ממני והן נפטרו כבר, אבל אני מתכננת להיות פה עוד הרבה זמן. היום גם אישה שיולדת בגיל 40 יכולה להיות עם הילד שלה עד שהוא בן 40".
לדבריה, בנה לא היה מוטרד בשל העובדה שאמו מבוגרת יחסית: "העסיק אותו יותר שאני שמנה מאשר הגיל שלי", היא מגחכת, "חברים שלו אוהבים אותי מאוד. אני לא אמא רגילה, אני אמא שרוקדת באמצע הרחוב, שצריך להשתיק אותה כי היא מפדחת, חפרנית. מבחינתי, לא הייתה דרך אחרת. אנשים אמרו לי להתחתן, ללדת ולהתגרש במקום. בגיל 30 שמתי מודעה בעיתון וחיפשתי גברים שרוצים להיות אבות ולא בזוגיות – וגם זה לא עבד. חשבתי על לעשות ילד עם בחור הומו, אבל אז בדיוק התחיל גל האיידס, ולא היה הרבה מידע, ולא רציתי לתת לילד חוויה של אבא שמת מאיידס".
איך החברה הגיבה?
"לאורך כל ההיריון אנשים אמרו לי כל הכבוד, למעט בחורות צעירות, דווקא, מהסוג שבלי זוגיות לא מרגישות שהן שוות משהו, שכעסו עליי שאני מביאה ילד לבד. החלק השני שלא פרגן הוא גברים שמגרדים את ה-40 ולחוצים שהם צריכים להקים כבר משפחה. אבל ברגע שנכנסתי להריון, רוב העולם קיבל את זה בזרועות פתוחות, ויצא ילד לתפארת".