בקיץ שעבר נכנסה דורינה וינטה לחדר ההלבשה באחד מחופי תל אביב. בפנים ניגשה אליה אישה שזיהתה מיד את וינטה כאמה של יסמין, הפעוטה שהסייעת אׅינה סקיבנקו הורשעה בחניקתה למוות. "דבר ראשון היא שאלה בקולי קולות למה אנחנו לא מערערים על העונש, כי 17 שנות מאסר זה לא מספיק", מספרת השבוע וינטה. "ואז היא אמרה שהיא בעצמה השתחררה מנווה תרצה ושלפה פנקס כמו של נשים בהיריון, עם כל הבדיקות, רק של כלא. והיא מראה לי את סדר היום, את שעות הארוחות והפעילויות, ואומרת לי, 'אני ישבתי עם הסייעת שהרגה את הבת שלך. היא מסתובבת בכלא בגאווה ומכחישה את מה שעשתה. אחת כמוה תעביר את ה-17 שנה בכיף ואף אחד לא ירים עליה יד, היא תאכל, תרכוש השכלה גבוהה'. היא פשוט עמדה שם ודפדפה מולי בפנקס כהוכחה לחיים הטובים שמצפים למי שהרסה את שלנו. זה הכאיב לי כל כך, אמרתי לה שתפסיק. היא התנצלה ואז שוב צעקה שנערער".
כחודש לפני המפגש הצורם בחוף הים הורשעה סקיבנקו בהריגה. אולי אותה אישה זיהתה את וינטה מדיווח על אחד הדיונים בבית המשפט, שם רעדה בכל גופה בכל פעם שסקיבנקו נכנסה לאולם. ואולי היא זיהתה אותה בגלל העניין התקשורתי שנוצר ממש באותו חודש, יולי 2019, בבקשת נשיא המדינה ראובן ריבלין להאריך את אשרת השהייה של וינטה ושל ולדימיר בוטוק, אביה של יסמין. ריבלין ביקש את ההארכה משר הפנים אריה דרעי כמחווה הומניטרית למי שעברו ועוברים טרגדיה שהדעת אינה סובלת; דרעי נענה בחיוב לבקשה, אם כי משרד הפנים לא טרח לעדכן את עורך הדין של ההורים אלא הודיע על כך לעיתונות.
"אנחנו מסתכלים בסרטונים עם יסמין ואני לא יודעת מתי כל דבר היה. זה כאילו לא היה בכלל, כמו חלום שנגמר. ושום דבר לא השתנה מאז שהיא איננה"
בפברואר השנה הגישו ההורים בקשה להארכה נוספת של אשרת השהייה. לפני שבועיים – ב-17 במאי, שנתיים ויום למותה של בתם - נדחתה בקשתם ללא כל נימוק על ידי מנכ"ל רשות האוכלוסין, פרופ' שלמה מור יוסף. בתגובה שהועברה לכלי התקשורת נטען שמדובר בשני אזרחים זרים המבקשים לעבוד כאן כמו רבים אחרים, וכי מכיוון שבתם אינה קבורה בישראל והשניים כבר אינם נשואים, אין מקום לאשר את המשך שהייתם בארץ. עוד הובהר כי "לא מדובר בגירוש כי אם בסיום אשרה שבסופה עליהם לכבד את החוקים בישראל ולשוב לביתם".
בצירוף מקרים וזמנים, בפברואר השנה הוגש גם כתב אישום נגד ילנה סטרובינסקי, סייעת נוספת בגן "מאשה והדב" בפתח תקווה שנעצרה עם סקיבנקו. היא מואשמת בשלושה סעיפים של תקיפת קטין ופגיעה בחמישה תינוקות. סטרובינסקי, הנשואה לישראלי, קיבלה באחרונה אזרחות ישראלית. האישה שלפי כתב האישום נגדה הטיחה תינוקות אל הרצפה, הרימה אותם באוויר ברגליהם, הפילה והרביצה, זכאית לאזרחות ישראלית על פי החוק. הוריה של יסמין וינטה? הם עומדים בפני גירוש, לא משנה איך יכבסו את לשון ההחלטה שלא להאריך את אשרת השהייה.
"לא מזמן היינו במשרד הפנים בענייני הוויזה שלנו וראינו שם את ילנה סטרובינסקי", מספרת וינטה. "אולי באותו יום היא קיבלה את האזרחות שלה".
"אנחנו לא מבקשים אזרחות, רק ויזה. האנשים שקיבלו את ההחלטה הזאת אין להם לב", אומר בוטוק. "אני רוצה לשאול את שר הפנים דרעי, איזה אדם מאמין הוא? איך בדיוק הוא אוהב את אלוהים? גם אני אוהב את אלוהים ויודע שהוא לידנו, אבל אני לא יכול גם לאהוב את אלוהים וגם לעשות רע למישהו אחר, אפילו אם הוא האויב שלי. אני יודע שאם אעשה רע, אלוהים לא יאהב אותי. אדם מאמין מפיץ את הטוב שבו לאחרים. איפה דרעי והאמונה שלו?".
המדינה זרקה אותם ברגע שהמשפט הסתיים
למרות שכתב האישום נגד סטרובינסקי אינו מייחס לה קשר ישיר למותה של יסמין, וינטה ובוטוק עומדים להגיש באמצעות עורך דינם ערער המבקש לראות בה אחראית גם למותה של בתם. במקרה כזה יהפכו שניהם לעדי תביעה. "היא הייתה שם, הייתה עדה למה שקרה", אומרת וינטה. "אנחנו רוצים לראות אותה נענשת. היא מסתובבת ברחובות, חיה את חייה".
"יסמין התחילה ללכת שבועיים לפני שהיא מתה. קנינו לה נעליים, והיא קמה על הרגליים ולא רצתה לשבת יותר. אלה היו הנעליים הראשונות והאחרונות שלה"
בוטוק: "מבחינתי היא כמו אדם שראה פצוע על הכביש והמשיך לנסוע בלי להגיש או לקרוא לעזרה".
וינטה: "לפני שהיא ואינה נעצרו ולא ידעתי עוד כלום, חזרתי לגן לקחת את הדברים של יסמין והיא אפילו לא ניגשה אליי לומר שלום, התחמקה ממני. שאלתי את עצמי איך זה ייתכן, הרי ברמה האנושית האלמנטרית זה מוזר לא לומר דבר לאם שאיבדה תינוקת בגן שבו את עובדת. אחר כך הבנתי שאין בינה לבין אנושיות שום דבר".
עורך הדין יעקב שקלאר, שמייצג את וינטה ובוטוק מול רשויות המדינה, מדבר גם הוא על אנושיות בסיסית. "מה שקורה כאן הוא עוול מתמשך של המדינה וחוצפה ממדרגה ראשונה של שר הפנים האטום אריה דרעי", הוא אומר. "ולדימיר ודורינה נדרשו להיות עדים במשפטה של הסייעת הראשונה, ולכן כל הזמן האריכו להם את וויזת השהייה, אבל לא ויזת עבודה. הם היו צריכים להיות כאן שקופים, נטולי פרנסה, ללא חיים, שזה המעמד המועדף במשרד הפנים שלנו. ברגע שהמשפט הזה הסתיים, המדינה זרקה אותם".
המדינה טוענת שהם אינם שונים מאנשים אחרים שאשרת השהייה שלהם פגה. איזה אינטרס יש לה למנוע את המשך שהותם כאן?
"המשפט הפלילי נגד הסייעת הסתיים, אבל לא התביעות האזרחיות שתבענו את המדינה, את העירייה, את חברת הביטוח, בעלת הגן ועוד גופים שנושאים באחריות למה שקרה עם יסמין, והם מטילים אותה אחד על השני. נוח לכולם שהם יסתלקו. השימוש בטיעונים כמו מיקום הקבר של יסמין, הפרידה של השניים - זה שימוש ציני מטורף. קודם כל, שתי העובדות היו ידועות גם קודם וזה לא הפריע להם לתת ויזה. שנית, החוק ממילא קובע שזה שקברת פה מישהו לא נותן לך את הזכות לחיות כאן. גם היותם זוג או לא זוג אינה רלוונטית מבחינת החוק".
"ביום שיסמין נקברה עצמתי עיניים כדי להירדם, וברגע שהן נעצמו ראיתי אותה מולי בת חמש, יושבת במקום מוגבה ומביטה למטה. היו לה כנפיים לבנות וגדולות"
וינטה: "כואב לי מאד שהם משתמשים נגדנו בזה שהילדה שלנו קבורה במולדובה ובזה שאנחנו לא ביחד. מה הקשר? איך אפשר שאנחנו נקבור אותה כאן? שם זה הבית שלנו, אבל כל הזיכרונות היפים שלנו ממנה הם כאן".
השבוע פנינו לרשות האוכלוסין וההגירה ושאלנו מדוע בתגובה לעיתונות עלו הטיעונים של מיקום הקבר במולדובה ומצבם הזוגי של השניים כנימוקים לגירוש. שאלנו מדוע לקח שמונה חודשים לתת תשובה לשניים, ומדוע בסירוב הרשמי להאריך את אשרת השהייה לא הוזכר כל נימוק להחלטה. ביקשנו גם לשוחח עם פרופ' מור יוסף, מנכ"ל המשרד העומד מאחורי ההחלטה. בתשובה קיבלנו שוב, מילה במילה, את התגובה שנמסרה לעיתונות לפני שבועיים.
כשביקשנו שוב מענה לשאלות, הוסבר לנו שוב שהילדה קבורה בחו"ל, שבני הזוג אינם תא משפחתי עוד, ושהם קיבלו אשרות שהייה במהלך המשפט הפלילי של סקיבנקו מתוך התחשבות גרידא. עוד טענה רשות האוכלוסין כי הוריה של יסמין וינטה מבקשים לשהות ולעבוד בישראל והדגישה כי "בני הזוג אינם מגורשים והצגת הנושא כגירוש היא הטעייה מכוונת של ציבור הקוראים של מאקו. בני הזוג קיבלו אשרת שהייה לתקופה קצובה והאשרה פגה. עליהם לעזוב ולשוב למדינתם".
"אריה דרעי יכול להבין איזה אנשים אנחנו, הוא רק צריך להביט. שיסתכל עלינו - אנחנו נראים לו כל כך מסוכנים ומפחידים?"
דוברת הרשות, סבין חדד, הוסיפה: "כל טיעון שהועלה מוגדר בעינייך כטיעון 'לא ראוי'. אם כן, מה הטיעונים להישארותם בישראל? מכלול הטיעונים הוא הסיבה לסיום האשרה ולצורך בעזיבתם". היא ציינה שבקשת מאקו לתגובה הועברה גם לדוברו האישי של השר אריה דרעי, שאליו פנינו יום קודם לכן. תחילה שלח אותנו דובר השר לסבין חדד, אך לאחר שהובהר לו כי להוריה של יסמין יש טענות אישיות כלפי השר, הסכים לקבל את השאלות. תשובות עדיין לא קיבלנו (ר' מסגרת בסוף הכתבה).
ולדימיר, דורינה, בואו נבהיר אחת ולתמיד - רשות האוכלוסין טוענת שאתם רוצים הארכה של אשרת השהייה כדי להישאר בישראל ולעבוד. זה באמת הסיפור?
וינטה: "כל מה שאנחנו מבקשים הוא להישאר כאן עד סוף ההליכים המשפטיים, מול הסייעת השנייה ומול המדינה. אנחנו מרגישים שאכזבנו את הבת שלנו, שלא עמדנו בהתחייבות ההורית שלנו כלפיה. אני לא מסוגלת לדמיין לעצמי להיות רחוקה מכאן כשהמשפט הזה מתנהל. בשבילי זה לא נגמר עם אינה סקיבנקו, ואני רוצה לראות את זה נגמר. אני רוצה לדעת שעשיתי הכל כדי שייעשה פה צדק".
בוטוק: "אריה דרעי יכול להבין איזה אנשים אנחנו, הוא רק צריך להביט. אנחנו לא אלימים, אנחנו משכילים אפילו".
וינטה: "שיסתכל עלינו - אנחנו נראים לו כל כך מסוכנים ומפחידים?".
היא תיוולד שוב ותחזור אלינו
ב-16 במאי 2018 נמצאה הפעוטה יסמין וינטה ללא רוח חיים בגן הילדים מאשה והדב והיא רק בת שנה וחודשיים במותה. "השכבתי אותה לישון", אמרה בעדותה במשטרה אינה סקיבנקו לפני שהפכה לחשודה, "כיסיתי אותה בשמיכה וזהו. אחר כך ראיתי שהיא לא מגיבה, הזעקתי את הגננות, ניסינו להנשים אותה, אבל זה היה מאוחר".
"אנחנו מבקשים רק להישאר כאן עד סוף ההליכים המשפטיים. אנחנו מרגישים שאכזבנו את הבת שלנו, שלא עמדנו בהתחייבות ההורית שלנו כלפיה"
האמת לגבי מה שהתרחש בגן נחשפה לאחר שהוריה של יסמין התעקשו שלא מדובר במוות בעריסה כפי שנטען תחילה. השוטרים איתרו מצלמת אבטחה שבעלת המעון טענה שאינה פעילה, אלא שהיא תיעדה את מעשיהן של סטרובינסקי וסקיבנקו ואת רגעיה האחרונים של יסמין. שבוע לאחר מותה של יסמין, שעה בלבד לפני שהוריה עלו למטוס שלקח את הגופה לקבורה במולדתם, מולדובה, הטלפון צלצל. אחד החוקרים, בלי לפרט, הודיע שיש ממש בחשדות שלהם. עם הידיעה הזו הם טסו לקבור את בתם.
התיעוד של הסייעת הנשכבת על הפעוטה עד שמתה לא נתן מנוח לישראלים, והסיפור לא ירד מהכותרות הראשיות. הפגנות של הורים שטפו את כל הארץ בדרישה להסדרת ההכשרה והפיקוח בגני הילדים והמעונות; פניה עטורי הפרחים של יסמין נישאו על שלטים שדרשו צדק עבורה בשם כל חסרי הישע האחרים. זמן קצר לאחר מכן נחשפו מקרים אחרים של התעללות בגני ילדים שהציתו סבבי מחאה נוספים. הוריה של יסמין היו לנוכחים קבועים בהפגנות הללו והפכו לסמל; עד היום יש מי שרואים אותם כמובילי המאבק שהביא לחוק הפיקוח על המעונות. לראיה הועלו לרשת מספר עצומות הקוראות להשאיר אותם בישראל, מופנות למענים שונים.
האסון שפקד את המשפחה הצעירה והקטנה שבר את הזוגיות של וינטה ובוטוק בני ה-27. הם נותרו שקועים עמוק בצערם, הולכים ומאבדים ממשקל גופם. "שתי רוחות רפאים", הם מתארים את עצמם בתמונות שלהם מאותה עת. מחוסרי כוחות לתמוך זה בזו, הם נפרדו. כיום שניהם אינם עובדים בהיעדר אשרה, חיים מתרומות של אנשים שהטרגדיה שלהם נגע בהם. "יש אנשים רעים בכל מקום, אבל למזלנו כאן פגשנו רק את הטובים", אומרת וינטה.
"הרעים יושבים בבן גוריון", מוסיף בוטוק ומתייחס לנציגי רשות ההגירה בשדה התעופה.
אנחנו נפגשים בדירה שחולק בוטוק עם שותף בפתח תקווה, בבניין מכוסה בפיגומים שכולו רעשי קידוח והלמות פטיש. הוא עובר תמ"א 38. "אנחנו חיים איפה שזול יותר", מתנצל בוטוק על התנאים. וינטה מספרת שהיא מתגוררת בדירת שותפים, עשר דקות הליכה מכאן, עם זוג עובדים זרים ממולדובה.
לאחר שהוקרא גזר הדין קיבלה סקיבנקו זכות דיבור. היא נעמדה בלי להרים את עיניה ואמרה שהיא מתנצלת. "תישרפי בגיהינום", ענה לה בוטוק
הם הכירו כשהיו סטודנטים למשפטים בקישינב. שניהם גדלו כמעט לבד - ההורים, כמו רבים אחרים במדינה ענייה זו, נאלצו לעבוד בחו"ל או במוסקבה כדי לפרנס את משפחותיהם. כשהיו ילדים גידלו הסבתות אותם ואת אחיהם. כמתבגרים חיו לבד עם אחיהם הקטנים והיו להם להורים. "ככה נהוג אצלנו, כי אין ברירה", הם מסבירים.
לישראל הגיעו לפני ארבע שנים. היא כבר הייתה בהיריון והם ארגנו לעצמם חופשה בירושלים עם ביקור בציוני הדרך בחייו של ישו, מסע היטהרות דתי לקראת החתונה שתכננו. זמן קצר לאחר הגעתם לכאן החלה וינטה לדמם. התכניות השתנו וחזרתם למולדובה נדחתה.
בוטוק מספר שחודש לפני הלידה חלם על הבת שתהיה לו. "ראיתי את כל הלידה ואת יסמין. היו לה עיניים גדולות כמו של אמא שלה, צבע עור כמו שלי ורעמת שיער גדולה. בדיוק כמו שדורינה רצתה שהיא תהיה. כשיסמין נולדה הכל קרה בדיוק כמו בחלום: הייתי שם לידה, והיא הניחה יד על הראש של הבת שלנו ואמרה 'וואו, כמה שיער'".
בוטוק חלם עליה שוב ביום שנקברה במולדובה. "נשכבתי במיטה ועצמתי עיניים כדי להירדם, אבל ברגע שהן נעצמו ראיתי אותה מולי בת חמש, יושבת במקום מוגבה ומביטה למטה. היו לה כנפיים לבנות וגדולות. האמנתי באלוהים לפני זה, אבל לא חזק כמו עכשיו. אני יכול לומר שקרתה לנו טרגדיה ושאלוהים הכאיב לנו, אבל הבנתי גם שהוא שלח את יסמין לא בשבילנו, אלא כדי שהיא תפקח את העיניים של האנשים למה שנעשה לילדיהם. אני מאמין שהיא תיוולד שוב ותחזור אלינו".
אינה צילמה את הצעדים הראשונים של יסמין
כשהזוג הצעיר הגיע ארצה ניתנה להם אשרת תייר לשלושה חודשים, לאחר תשאול ובדיקה שאין חשד לכך שישתקעו כאן או יעבדו שלא כחוק. לאחר הדימום שחוותה וינטה בחודש השלישי להריונה המליץ לה גינקולוג לא לטוס שוב עד ללידה בגלל הסיכון להפלה; בלית ברירה הם נשארו בישראל כשוהים לא חוקיים, ונשארו כאלה גם לאחר שיסמין נולדה.
"בבית המשפט ירדתי במעלית עם הבעל של סקיבנקו. הוא עומד שם מכווץ כולו, מביט ברצפה ואומר לי 'סלח לי, סלח לי'"
אשרת התייר שלהם חודשה כשהחל ההליך המשפטי. בחודש יולי 2019, בעקבות פנייתו של עו"ד שקלאר לנשיא המדינה ושל זה לדרעי, היא שודרגה לאשרת עבודה לחצי שנה. השניים כבר חשו שנותנים לה להשתקע, לעמוד על הרגליים ולא לחיות מנדבות; בוטוק מצא עבודה בבניין, אלא שהוא לא יכול לעבוד שם מאז שפג תוקף האשרה. בהינתן שאין להם כעת אשרת עבודה או אשרת שהייה, וינטה ובוטוק הם שוב חסרי מעמד.
כשרק השתקעו בארץ, שניהם מצאו עבודה בניקיון. את יסמין שלחו לגן בעלות נמוכה יחסית, לא הרחק מביתם. הרושם הראשוני שלהם מגן מאשה והדב היה של צפיפות רבה, מקום שבו ילדים להורים קשי יום בילו את רוב שעותיהם, תנאים אופייניים לגנים שמשרתים מהגרים לא חוקיים. לא "מחסן ילדים", אבל גם לא מסגרת ראויה. וכפי שהתברר, גם לא צוות ראוי.
"אינה סקיבנקו תמיד הייתה מאוד נחמדה אליי, אבל בצורה מזויפת. שמרתי ממנה מרחק. היא הייתה שולחת לי תמונות של יסמין עם הבן שלה, שקטן ממנה בחודש", אומרת וינטה וגוללת תמונה של שני תינוקות בלול, אחד מול השני.
"תראי את הווידאו הזה, אלה הצעדים הראשונים של יסמין. אינה צילמה את זה ושלחה לדורינה", אומר בוטוק ומראה את הסרטון. ברקע שומעים את סקיבנקו אומרת ברוסית, "תראי איך היא הולכת".
וינטה מזיזה את המסך מעל פניה. היא מחזיקה את עצמה.
"יסמין התחילה ללכת שבועיים לפני שהיא מתה", ממשיך בוטוק. "הלכנו לקניון לקנות לה נעליים, וברגע שנעלנו לה אותן היא מיד קמה על הרגליים ולא רצתה לשבת יותר. אלה היו הנעליים הראשונות והאחרונות שלה".
הרגשתם אינטואיטיבית שזה לא היה מוות בעריסה. היו לכם חשדות קונקרטיים בסקיבנקו?
וינטה: "לא בה חשדנו כשיסמין מתה, אלא בסייעת השנייה, סטרובינסקי. היא תמיד הייתה חסרת סבלנות אליי ולשאלות שלי במהלך היום - אם יסמין אכלה, אם היא בסדר, מה היא עושה. יום אחד היא אמרה לי 'דורינה, אצל יסמין הכל בסדר. כשמשהו יקרה, אני אודיע לך', כאילו אני מפריעה לה עם השאלות שלי. אינה דיברה יותר, היא אפילו הביעה בפניי תסכול על המגורים המשותפים עם ההורים של בעלה. אני יודעת שהיו ביניהם יחסים לא טובים, אבל הם לא התנתקו ממנה. בעלה היה שם בכל הדיונים וגם חמותה".
בוטוק: "יום אחד בבית המשפט ירדתי איתו במעלית. רק שנינו, הוא גדול כזה ואני קטן. והוא עומד שם מכווץ כולו, מביט ברצפה ואומר לי 'סלח לי, סלח לי'. אמרתי לו, 'אחי, אני לא מאשים אותך בכלום. רק עצה אחת אתן לך: תברח ממנה כמה שיותר רחוק'. הוא שתק. אני מאחל לו ולילדים שלה אושר - אם היא לא תחזור אליהם. אם הוא יחכה לה, אחשוב עליו אחרת".
כבר אין לי דמעות
לפני שהקורונה הפכה את זה לבלתי אפשרי, בוטוק היה טס מדי כמה חודשים למולדובה ועולה לקברה של בתו. השביל המוביל מהכנסייה אל מצבתה של יסמין דומה בעיניו למסע ייסורים שכל צעד בו מכאיב. "שביל הזיכרונות הרעים" הוא מכנה אותו. "אני יוצא החוצה וכל אבן, כל ספסל, כל דרך וכל עץ מזכירים לי אותה. איך הייתה מאושרת תמיד, קוטפת פרחים בידיים הקטנות שלה, מביטה לשמיים. הכל נשאר כאן, שם זה רק הגוף שלה".
וינטה: "אנחנו מסתכלים בסרטונים עם יסמין ואני לא יודעת לומר מתי כל דבר היה. זה כאילו לא היה בכלל, כמו חלום שנגמר מהר, ושום דבר לא השתנה מאז שהיא איננה. אנחנו באותו המקום ואין לנו כלום. אנחנו אף אחד, בדיוק כמו שהיינו כשהגענו לפה. ועכשיו רוצים לגרש אותנו. אנחנו לא יכולים לעבוד, ולדימיר לא יכול אפילו לפתוח חשבון בנק כי אין ויזה. אנחנו חיים בחוסר וודאות מוחלט. אני רוצה שכל זה ייגמר כי כבר אין לי דמעות, בכיתי כל כך הרבה. ואני רוצה שיהיה לה טוב איפה שהיא נמצאת. אני יודעת שטוב לה, אני חולמת עליה והיא תמיד מחייכת, מוקפת אור וצעצועים, מביטה בי. אני רוצה להיות בריאה ולהקים משפחה, אחים ואחיות ליסמין. אני לא רוצה שירחמו עליי, אני רוצה שיתנו לי לחיות שוב את חיי".
בדיון האחרון שבו הוקרא גזר הדין של אינה סקיבנקו ניתנה לנאשמת זכות דיבור. היא נעמדה בלי להרים את עיניה ואמרה שהיא מתנצלת ושלא התכוונה. "תישרפי בגיהינום", ענה לה בוטוק, אבל לא היה לו שום זיכרון של זה עד עכשיו. הוא מניד בראשו כשווינטה מדברת על זה. "לא מצאתי מילים לומר לאינה באותו הרגע", היא מספרת. "היה לי כל כך הרבה בראש ולא ידעתי מה לומר. רציתי לחנוק אותה, להרביץ לה, אבל לא רציתי שהיא תשמע כמה אני סובלת בכל פעם שאני רואה אותה. עד היום, כל מחשבה עליה מכאיבה לי. לא רציתי שהיא תרגיש אלא שתמות. אבל רק לאלוהים יש את הכוח לעשות את זה".
*עורך הדין של ילנה סטרובינסקי בחר שלא להגיב לדברים
4 שאלות שאנחנו עדיין מקווים לקבל עליהן תשובות משר הפנים אריה דרעי
אמש (רביעי) שלחנו אל שר הפנים אריה דרעי, דרך דוברו האישי, מספר שאלות הנוגעות למצבם של ולדימיר בוטוק ודורינה וינטה. בהינתן שנכון לשעה זו לא קיבלנו תשובות, אנחנו נאלצים להסתפק כרגע בפרסום השאלות.
1) בפעם האחרונה שהשר אישר את שהותם כאן, הדבר נעשה בהתערבות נשיא המדינה ריבלין. טוען עורך הדין יעקב שקלאר כי השר מעולם לא חזר אליו עם תשובות, אלא הדברים נודעו לו מפי עיתונאים. הוא טוען כי השר נהג בזלזול מחפיר כלפי שני ההורים במצבם הקשה. מהי תגובתו לכך? מדוע הידיעה על קבלת האישור הגיעה לעיתונאים ולא להורים עצמם?
2) בפברואר הוגשה שוב בקשה על ידי עורך הדין שקלאר, בין היתר לשר הפנים דרעי, אך שוב - אין מענה. מדוע?
3) ההורים רוצים לשאול את כבוד השר היכן הלב שלו ומדוע אינו מתערב, לא מסייע ומתעלם מהם באסונם הגדול. עו"ד שקלאר טוען שהשר הוא אדם אטום לב בהתעלמותו מהשניים לאחר שקרה להם הנורא מכל במסגרת שעליה אחראית מדינת ישראל - גן ילדים. האם השר ישיב על כך?
4) ולדימיר ודורינה רוצים למלא את חובתם ההורית, להיות כאן במהלך המשפט של הסייעת השנייה ולהצטרף לתביעה נגדה, כי הם רואים בה אחראית ישירה למותה של בתם. מדוע לא לאפשר להם? ומדוע לא לתת להם ויזת עבודה זמנית, כדי שלא יהיו תלויים בנדבות אלא יעמדו על רגליהם? הם שואלים, מהי הסכנה הגדולה שכבוד השר דרעי רואה בהם?