פתאום אני במקום שמחבק אותי

"הייתי בת 11 כשהגעתי לפנימייה עם אחי. כל המשפחה שלי ברווחה, פנימיות זה משהו מוכר אצלנו. אחי הגדול היה פה וביקרתי אותו הרבה כשהייתי קטנה, יש כאן מדריכים שזוכרים אותי מאז, אבל לא ידעתי בדיוק מה זה המקום הזה. ידעתי רק שהוא יפה נורא ושהאנשים כאן מדברים ומתייחסים אחד לשני אחרת ממה שהכרתי מהבית. לפני ארבע שנים נפתחה האפשרות להגיע לכאן, ומאוד שמחתי שזה קרה.

"תמיד ידעתי שמשהו לא עובד בבית. ידעתי שלא טוב לי, אבל לא ידעתי למה. היו לי קשיים התנהגותיים ובעיות של שליטה עצמית, אבל חשבתי שאלימות ועצבים זה דבר נורמלי. לאט-לאט הבנתי שזה מזיק לי ורציתי להשתנות, אבל המקום הזה היה שוק תרבותי בשבילי. אני באה מהפריפריה, ממשפחה דתית. לא ידעתי למשל שיש משבר אקלים, ופתאום מכריחים אותי למחזר, כולם אוכלים אוכל אורגני, עושים קומפוסט, עושים יוגה. אני נהייתי צמחונית. אבא שלי רצה להרוג אותי כשהוא שמע על זה.

"הגעתי מבית בלי גבולות. נשרתי מכל מסגרת חינוכית, לא האמנתי שאצליח להישאר באחת כזאת. פתאום אני במקום שאומר לי, 'את הולכת לבית הספר'. אני לומדת ב'ולדורף', בית הספר בהרדוף, עם ילדי היישוב. לא חשבתי שאעמוד בקריטריונים של המקום הזה, אבל בפנימייה אמרו לי, 'ברור שתלמדי בו'. הרגשתי כמו שחקנית בהוליווד שקיבלה תפקיד מטורף. התרגלתי למורים שלא אכפת להם, ופתאום אני במקום שמחבק אותי, שהעבודה של האנשים בו היא לחשוב על טובת הילדים שעברו זוועות.

בית טוביה הוא חלק מקהילה מרפאת שכוללת עוד שלושה מוסדות. הקהילה לא הגיעה לכאן במקרה: הרדוף הוא הקיבוץ הראשון והיחיד בארץ שהוקם ברוח האנתרופוסופיה

"בשנה הראשונה שלך כאן מאפסים אותך כדי לתקשר עם הבית בצורה בריאה. בשנה השנייה עזרו לי עם הקשר לאמא ולמשפחה, לימדו אותי לתעל את הבית לטובתי. בפגישות עם המטפלת התרכזנו בכל הטראומות והזוועות שקרו, אבל לפעמים היא גם הייתה מכריחה אותי לחשוב על דברים טובים שהיו, משהו שלא הייתי מסוגלת לעשות לבד בגלל הכעס. 

"אני חיה עם 23 ילדים, וכל אחד מהם הוא כמו אח שלי. זה לא שאנחנו לא רבים או שאין פיצוצים: יש המון. זה בלתי נמנע כשכמות כזאת של ילדים פגועים חולקת מרחב כל הזמן. יש לנו טראומות, סיפורים קשים וכל כך הרבה חסכים בחיים שאנחנו מנסים להשלים כאן. מצד שני, כולם מבינים אותך ויש בינינו סלחנות ושותפות גורל. החברות שלי כאן יודעות בדיוק מה עובר עליי, ואלה חלקים בי שחברות מחוץ לפנימייה לעולם לא יבינו.

"אנחנו ילדים מכל המגזרים. יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, מזרחים, אשכנזים, רוסים, אתיופים. אנחנו חוגגים חנוכה וכריסמס, ואני מאוד אוהבת את הגיוון הזה. באתי מבועה דתית-מזרחית ופתאום אני חיה עם אנשים שהם כביכול ההפך המוחלט ממני, אבל בעצם הם לא.

"יש פה טקס של קבלת ילדים חדשים שנותנים בו פרח לכל אחד. את הפרח שקיבלתי קרעתי, כי הייתי עצבנית וכעסתי. אחרי הטקס ניגשה אליי המדריכה שלי שעדיין לא הכירה אותי, הסתכלה עליי ועל הפרח הקרוע. הייתי בטוחה שהיא תכעס וכבר הייתי דרוכה להגן על עצמי, לצעוק שלא עשיתי כלום, כי זה מה שהכרתי. אבל היא רק הסתכלה לי בעיניים והניחה יד על הכתף שלי. אז התחלתי להבין שאין צורך לצעוק ולהתגונן, שיש פה משהו שונה, שמה שנולדתי לתוכו הוא לא האפשרות היחידה. זה נתן לי תקווה לחיים.

"אני עוד לא יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, אבל אני מקווה בעתיד היותר רחוק להיות אמא טובה".

ענת (שם בדוי), בת 15

מה זה "אשתי"

זו שעת ערב בפנימייה הטיפולית "בית טוביה" שבקיבוץ הרדוף. 70 ילדים בני 7 עד 18 חיים כאן עכשיו בשישה בתים משותפים, מחולקים לפי גילם. בבית שאני מוזמנת אליו לארוחת הערב גרים 12 בני ובנות 7–12. הגדולים עוזרים עכשיו במטבח לאב הבית ולמדריך נוסף בהכנת הארוחה. הקטנים משחקים בסלון.

בפנימייה יש גינת ירק שבה עובדים הילדים וגם מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, וכן לול תרנגולות ואורווה; הילדים רוכבים על הסוסים כתרפיה. מה שאין בבית טוביה בכלל זה גדרות

ילדה בת 8 נעמדת מולי מיד כשאני נכנסת. היא מציפה אותי בשאלות – מי אני, איך קוראים לאמא שלי, איזה מזל אני. על כל תשובה שלי היא נותנת את שלה. היא בוחנת את שיער ראשי ושואלת למה הוא כסוף, מספרת שלאמא שלה יש שיער חום אבל גם מרגיעה אותי שאני עוד לא צריכה לצבוע. לרגע היא מלטפת את שערי.

בסלון, על הספה, רוכנת ילדונת בחולצה ורודה עם הכיתוב Flowers never die ("פרחים לעולם לא מתים") מעל המוני ניירות מקופלים. ברצינות ובסבלנות היא מסבירה לי איך לשזור אותם זה בזה ולהרכיב צורות גיאומטריות. היא כל כך קטנה ועדינה, אבל מעיניה מביטה אליי ילדה שכבר אינה ילדה. זה דיסוננס שחוזר כאן על עצמו.

זמן קצר קודם לכן פגשתי באחד השבילים ילד שהוליך סוס ברצועה. הוא סיפר שנערים הבהילו את הסוס כי צחקו ודיברו בקול רם, ובלי ששאלתי סיפר גם על מסע שעשה פעם לארץ רחוקה. הוא דיבר כאילו תיאר משהו שקרה לאדם אחר.

ילדים וילדות מגיעים לפנימייה מכל הארץ. חלקם הוצאו מהבתים בצו בית משפט בגלל הזנחה או פגיעות רגשיות, פיזיות ומיניות; אחרים הגיעו לכאן ביוזמת ההורים, פגועי נפש או נרקומנים, שלא מסוגלים לטפל בהם ולהעניק להם דברים בסיסיים כמו אוכל או קורת גג. נסיבות וסיבות יש משלל סוגים, אבל כל הילדים שחיים כאן ראו דברים שאסור שילדים יראו.

 בני הזוג הילה ואבינועם עובדים עם בני 7-12. "בכל לילה אנחנו קמים", אומרת הילה, "לפעמים פשוט כי ילד מתעורר בלילה ומפחד מהחושך, והוא רק רוצה שאניח עליו יד והוא יירדם"

אנחנו מתיישבים לאכול. הגדולים מגישים פוקצ'ות שנאפו במטבח, סלט, קוטג', ירקות וממרחים שנשארו ממסיבת פרידה של אחת העובדות הוותיקות. אבינועם בניהו, אב הבית, יושב בראש השולחן ומבקש מכולם להיות בשקט. הם אומרים ברכת מזון וניגשים לאכילה שקטה ויסודית. מישהו מבקש מדי פעם שיעבירו לו איזה מאכל, וידיים קטנות מעבירות לו מיד את מבוקשו. זה עניין בולט מאוד, הנדיבות שבה הם נוהגים אחד בשני. אף אחד גם לא מלין על האוכל, שרבים היו מגדירים כתפל.

אחרי הארוחה מפנים כולם את הכלים והגדולים יותר שוטפים אותם. שני ילדים בוגרים הולכים עם הילה – אם הבית ובת זוגו של אבינועם ("כבר 14 שנה, מאז ששנינו היינו בני 14") - לזרוק את האשפה לקומפוסט בחצר. אחר כך כולם הולכים לצחצח שיניים.

לפני השינה אנחנו משחקים ביחד בסלון במשחק זיכרון, וכולם במתח. הילדים צוחקים ולפעמים כועסים כשלא מצליח להם, אבל כל הזמן מוחאים כפיים ומעודדים אחד את השני. הטלפונים הניידים שלהם נמצאים אצל המדריכים, והם יקבלו אותם רק בסוף השבוע.

בשעת ההשכבה מתפזרים הילדים בין החדרים, והמדריכים הולכים אחריהם עם גיטרות וספרים. מאוחר יותר תגיד לי הילה שהקריאה סיפור שבו אחת הדמויות אומרת "אשתי", ואחת הילדות הקטנות שאלה, "מה זה אשתי?". ילדה אחרת ענתה לה, "זה כמו אבינועם והילה, שהם ביחד והם אוהבים אחד את השנייה. זה אשתי".

"זאת אחת המטרות החשובות שלנו: לתת להם מודל שהם לא מכירים", אומרת הילה, ואבינועם מוסיף: "מה שהכי חסר להם זה ביטחון ויציבות, כי איך ילד ישיג ביטחון בעצמו אם לא היה לו ביטחון מבחוץ. הוא צריך מישהו שהוא סומך עליו, מישהו שיודע, גם אם אני לא תמיד יודע".

"לפני עשר שנים, כשהייתי בת 18, עשיתי שנת שירות בפנימייה כאילו דומה לזאת, אבל לא דומה לה בכלל", מספרת הילה. "אחרי שלושה חודשים שם אמרתי לאבינועם שכשנהיה גדולים נקים פנימייה. לא אהבתי את מה שראיתי, היה שם משהו לא הרמוני והרגשתי שדברים יכולים להיראות אחרת. אחרי השירות הצבאי והטיול הגענו להרדוף".

לא יכול להיות קל לעבוד כאן.
אבינועם: "אנחנו עובדים כל הזמן, אני אחראי על הילדים גם כשהם אצל ההורים. למשל, יש לנו ילדה שצריכה לקבל טיפול מסוים באופן קבוע והייתה אצל אמא שלה בסוף השבוע. נסענו אליה לוודא שהיא קיבלה את הטיפול, והיא לא, אז אנחנו עשינו את זה. מעבר לזה, יש עניין של מחסור בתקציב. בכל כך הרבה דברים יש לנו חוסר שצריך להחליט אם לקנות מצרכים מסוימים בסופר או לא. זה מתבטא גם בכוח אדם מצומצם: אם מדריך אחד חולה, אין מי שיחליף אותו. אם לא נהיה שם, אף אחד לא יהיה עם הילדים האלה".

הילה: "בזמנו החלטנו שאנחנו לא באים רק לעבוד, אלא לחיות את החיים האלה. יש דלת שמפרידה בין הבית שלנו לבית של הילדים, ובכל לילה אנחנו קמים כמה פעמים. לפעמים פשוט כי ילד בן 8 מתעורר בלילה ומפחד מהחושך, והוא רק רוצה שאניח עליו יד והוא יירדם".

ילדים מעולם תת-קרקעי

בית טוביה הוקמה ב-1993 כחלק מעמותת קמ"ה (קהילה מרפאת בהרדוף), שכוללת מלבד הפנימייה עוד שלושה מוסדות עבור אנשים עם צרכים שונים. הקהילה לא הגיעה לכאן במקרה: הרדוף הוא הקיבוץ הראשון והיחיד בארץ שהוקם ברוח האנתרופוסופיה, תורה ודרך חיים שנוסדה על ידי רודולף שטיינר בסוף המאה ה-19. אפשר לקבל או לדחות את התפיסה ההוליסטית שרואה באדם, ברוחו ובעולם שמסביבו חלק משלם אחד, אבל מעטים יתווכחו עם הטענה שהרדוף הוא אחד המקומות היפים בארץ – בגלל הטבע שלו, בגלל הנוף של עמק יזרעאל ובגלל הצניעות טובת הטעם של התושבים.

דניאל עוז, אב בית: "כשבאנו לכאן כמשפחה כדי לבחון הצטרפות לפנימייה, היה יום הולדת לחניך וכולם שרו ביחד ובירכו אותו, גם אמא שלו. היה בזה משהו כל כך אוהב, רצינו להיות חלק מזה"

"מה שמיוחד בהרדוף הוא השילוב החריג בתוך החברה", אומר מנהל בית טוביה, איתי לוי. "אני גדלתי פה מגיל 3, התחנכתי בחינוך האנתרופוסופי, והאנשים סביבי היו ילדי פנימיות ומבוגרים עם צרכים מיוחדים. בתור ילד זה לא היה מוזר שאדם עם פיגור משחק איתי כדורגל. בהרדוף זה חלק מהחיים, הוא הוקם ככה. יש בקיבוץ מקום טיפולי לנפגעי נפש ופוסט-טראומה ומרכז להתמודדות עם מחלת הסרטן, מדרשה יהודית בדואית שהיא מכינה קדם-צבאית, ואת הפנימייה שלנו – עם הילדים שבאים מעולם תת-קרקעי, מהשכונות הכי קשות, מהאוכלוסיות שלמדינה פחות אכפת מהן. המשימה הכי גדולה שלנו היא לעזור להם לצאת מהמעגל שהם גדלו לתוכו. הצלחה מבחינתי היא אם ילד שיוצא מכאן לא חוזר למעגל התלות ברווחה".

בפנימייה יש גינת ירק שבה עובדים הילדים וגם מבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, וכן לול תרנגולות ואורווה; חלק מהילדים רוכבים על הסוסים כתרפיה. מה שאין בבית טוביה בכלל זה גדרות. "לפני שבוע התנדבו פה 60 חיילים מקורס מפקדים של חיל החינוך", מספר איתי, "והם שאלו אותנו למה אין גדר. אבינועם אמר לו, 'כשאני שם גדר, אני אומר לילד שהעולם בחוץ מפחיד. כשאין גדר, אני מלמד אותו לאט-לאט שאפשר לסמוך על העולם, וילד עם יכולת לסמוך על העולם יהיה בן אדם מתפקד יותר, שמח יותר'. הוא צודק, ואני מוסיף שאנחנו רוצים גם לפתח את היכולת של הילד לשים גבולות פנימיים".

צוות הפנימייה כולל מדריכים, אבות בית, עובדות סוציאליות ואחות. תשעה מהחבר'ה עושים כאן שנת שירות, ותשעה עושים שירות לאומי. חייהם כרוכים לחלוטין בחיי הפנימייה ורבים מהם עובדים סביב השעון, זמינים לילדים בסופי השבוע ובלילות.

ענת (שם בדוי), 15: "אני חיה עם 23 ילדים, וכל אחד מהם הוא כמו אח שלי. החברות שלי כאן יודעות בדיוק מה עובר עליי, ואלה חלקים בי שחברות מחוץ לפנימייה לעולם לא יבינו" 

אחד מהם הוא דניאל עוז, שעובד כאן שבע שנים וחצי. בשנתיים האחרונות הוא אב הבית של הטרום-מתבגרות – נערות מגיל 12 עד 15. "אני נשוי עם שתי בנות, כל המשפחה עברה לכאן מפתח פתח תקווה", מספר דניאל. "מהיום הראשון בטוביה חניכות יכולות לדפוק בדלת 24/7, בכל רגע אני שם בשבילן, וזה לא פשוט למשפחה".

איך החלטתם על הצעד הזה?
"באנו לכאן כמשפחה כדי לבחון את ההצטרפות, ובאחת הפעמים היה יום הולדת בגן הירק לאחד החניכים. עשו מדורה, צלו מרשמלו וכולם ישבו מסביב ושרו. כל אחד בתורו בירך את הילד, גם אמא שלו. היה בזה משהו כל כך ביתי וחם ואוהב, הרגשתי שהילד עטוף בכל כך הרבה חום ואהבה. רצינו להיות חלק מזה".

איך הבנות שלך מסתדרות כאן?
"יש קטעים לא פשוטים, כי אין פרטיות ויש רעש מהקיר שמפריד בין המגורים שלנו למשפחתון. היו פעמים שהן אמרו שהיו רוצות בית רגיל, ואני הסברתי להן שזאת הבחירה שלנו, ושהיא מביאה אומנם הרבה קשיים, אבל יש בה גם יתרונות".

אבינועם: "יש הרבה שמחה בעבודה שלנו. גם בסוף של יום קשה ומשברי, כשמגיעה שעת ההשכבה, הילדים מקלפים את הקליפות שלהם, את החסמים הרגשיים ואת כל הדברים הקשים. אולי לפני עשר דקות הם צרחו וקיללו, אבל עכשיו הם פשוט צריכים אותך, את החום שלך, שתספר להם סיפור או תנגן".

איתי לוי, מנהל הפנימייה: "גדלתי פה מגיל 3, והאנשים סביבי היו ילדי פנימיות ומבוגרים עם צרכים מיוחדים. בתור ילד זה לא היה מוזר שאדם עם פיגור משחק איתי כדורגל"

אבינועם מנגן בכלי המיתר לירה, מעין נבל קטן. "זה כלי מאוד עדין והרמוני, וזה הפוך מהחיים של הילדים", הוא אומר. "יש כאן ילד שבימים הראשונים היה לו קשה לשמוע שירים, כל דבר עם הרמוניה היה גורם לו לאטום את האוזניים. לא אמרנו לו כלום, פשוט המשכנו. אחרי שבועיים הוא התחיל לשיר איתנו, והיום הוא מבקש שננגן לו לפני השינה".

לא בורח כי אין לי לאן

"זה הבית שלי כבר תשע שנים. הגעתי לכאן כשהייתי בן 8, ובהתחלה היה לי קשה. פתאום מקום זר, רחוק מאמא. הייתי מלא כעס, עצבני מאוד. בשנה הראשונה עשיתי המון בעיות ולכן כמעט לא יצאתי הביתה, אבל ממילא לא היה באמת לאן לחזור, ופה היה לי כל מה שצריך מבחינת אוכל ובגדים, מה שלאמא היה קשה לספק לנו.

ענת: "אחי היה בבית טוביה וביקרתי אותו כשהייתי קטנה, אבל ידעתי רק שהמקום הזה יפה נורא ושהאנשים כאן מתייחסים אחד לשני אחרת ממה שהכרתי מהבית"

"לאורך השנים ברחתי הרבה. הייתי עושה את זה כשלא קיבלתי מה שרציתי, וזה היה מכעיס אותי. הפסקתי לברוח כשהבנתי שזה לא מועיל בשום דבר ושזה המקום שלי. אני זוכר את הרגע הזה: הייתי בכיתה ו' והלכתי בשביל בחזרה מבית הספר עם חבר. הוא שאל לאן אני הולך, ופתאום אמרתי 'הביתה'. הוא חשב שאני נוסע לאמא שלי, ואמרתי 'לא, אני הולך לפנימייה'. הוא שאל למה אני קורא לזה בית, ואמרתי לו 'כי זה הבית שלי'. אחרי שנפרדנו הלכתי עם המחשבות האלה הביתה, כלומר לפנימייה.

"עדיין יש לי חשק לברוח מדי פעם. בשנה שעברה, אחרי שהגעתי לבית של המתבגרים, ברחתי פעמיים. אב הבית אמר לי, 'בוא נעבוד על זה, תגיד לעצמך שבפעם הבאה אתה מתמודד ומדבר איתנו במקום לברוח'. היום עדיין קורה שאני אומר לעצמי 'למה אתה לא קם והולך?', אבל אני לא עושה את זה, כי אין לי לאן. אני לא אלך לאמא, כי אין לי מה ללכת לשם, והחיים שלי פה. כל בוקר אני קם לבית ספר ולחברים שלי, ואני נהנה לא לקום ולברוח, לא להתעצבן, לא לקחת אישית. זה היה האתגר שלי כל החיים, ואני מרגיש הרבה יותר טוב ורגוע עכשיו.

"הייתי רוצה להתגייס לצבא ולהיות איש קבע, אני מרגיש שזה יכול לתת לי עמוד שדרה. אולי המשיכה שלי לזה היא בגלל שזה הפוך מכל מה שקורה לי בחיים".

יוסף (שם בדוי), בן 17

הנערות קמו כמו עוף החול

המטבח של בית הבוגרים רוחש חיים בשעה שש בבוקר. אמיתי יואל, מדריך שעושה כאן שנת שירות, מבשל דייסת שיבולת שועל. המדריכות חותכות ירקות, מכינות כריכים.

אני עולה עם אחת מהן להעיר את הילדים.

"אני אוהבת להעיר אותם, הם חמודים בבוקר", היא אומרת. "הם אוהבים שאנחנו עושים סיבוב בין החדרים וחוזרים אליהם להעיר שוב, כמו 'סנוז' של שעון מעורר".

מי מתעורר טוב יותר?
"הבנות קמות מהר יותר, אבל לוקח להן יותר זמן להתארגן. הבנים מחכים לרגע האחרון".

אבל במטבח כבר יושב עמית (שם בדוי). הוא אחרי מקלחת, אוכל קורנפלקס בתיאבון גדול. עמית מספר לי שמדי בוקר הוא מתעורר בשעה חמש ומתאמן ברכיבה על חד-אופן; מתברר שמדריך שעבד כאן לימד את הילדים לרכוב וגם השאיר חד-אופן אחד או שניים כשעזב.

עמית ואחד מחבריו רצים עכשיו החוצה לקראת תושב הרדוף שראו דרך החלון. הם עומדים שם איתו מחובקים במשך כמה דקות, מספרים לי שהוא היה המדריך שלהם ושהם אוהבים אותו.

אבינועם: "יש כאן ילד שבהתחלה היה לו קשה לשמוע שירים, הוא היה אוטם את האוזניים. אחרי שבועיים הוא התחיל לשיר איתנו, והיום הוא מבקש שננגן לו לפני השינה"

איתי מספר לי על ילדה שנקלטה לאחרונה בפנימייה אחרי שמונה חודשים ב"מרכז חירום", מקלט לילדים שהוצאו מהבית בגלל אלימות, הזנחה או פגיעה מינית. "אחרי חודש בפנימייה היא ביקרה מישהו מהמשפחה, התקשרה משם וביקשה שנבוא לקחת אותה", אומר איתי. "זה אומר שהיא מקבלת כאן תחושת ביטחון".

דניאל: "כשאתה מלווה ילדים ויודע מאיזה סיפורים קשים הם מגיעים, אתה מגלה איזה כוחות מדהימים יש בהם. נערות שלוויתי לאורך השנים עברו מסעות שגורמים לי להשתאות, הן קמו כמו עוף החול. זה גורם לי להבין שבן אדם הוא לא בהכרח תוצר של הסיפור שלו. לא אם אתה נותן לו את התנאים הנכונים, את הסביבה התומכת, את הטיפול המדויק ואת המילים הטובות".

"אותי משמחות ההצלחות הקטנות של הילדים שקשה להם", אומרת אפרת דניאל, תשע שנים מדריכה בטוביה. "יש ביניהם כאלה שלא מצליחים בהתחלה לקום מהמיטה, אבל לאט-לאט משהו בהם מתעורר. הם מוצאים בשביל מה לקום, בשביל מה ללכת לבית הספר, מוצאים חברים. זה נותן תקווה ופרספקטיבה, כי את יודעת שאפשר קצת לנצח את הכובד של החיים. יש ילדים שבאים לפה עם פוסט-טראומה קשה, בעיה פיזית או איזו תסמונת. דברים שגורמים לך להתרחק מהעולם, כי העולם פגע בך, אז למה שתיתן בו אמון. אצלנו מתחיל תהליך של הבנה שיש לך זכות להיות ולהתקיים, יש לך את הקול והמחשבות שלך, והן בסדר. מדהים לראות ילדים שעוברים תהליך כזה".

לא לכל הסיפורים יש סוף טוב. במשרד של איתי, לצד תמונות של כל המחזורים, תלויות תמונות של בוגר שהתאבד ושל ספיר נחום, שנרצחה בחודש יוני. נגד בן זוגה לשעבר הוגש כתב אישום על עבירות של חטיפה ורצח; הוא טוען שאין לו כל קשר לרצח.

בית טוביה היה ביתה של נחום מגיל 8 עד 17. גם אחיה הבכור ואחותה התחנכו כאן.  הידיעה על מותה טלטלה את הפנימייה; להלווייתה הגיעו בוגרי מחזורים שונים, והם נשארו שם זמן רב לאחר שכולם הלכו. "ספיר ואחותה היו בנות חזקות מבחינת כוחות נפשיים, בנות שהגיעו מהסחלה והצליחו להרים את עצמן", אומרת חיה מילר, מנכ"לית בית טוביה ומי שעד לפני חצי שנה הייתה מנהלת המקום. "היינו בקשר עם ספיר עד שקרה מה שקרה".

מה זה עשה לכם?
"זה עורר בנו רצון להקים מסגרת לנשים צעירות ללא גב, הוסטל לבוגרות פנימיות שכמו ספיר נכנסו להיריון והן יחידניות, בלי דוגמה של אימהות בריאה, שהן עצמן עדיין ילדות. יש בישראל אימהות שחיות מכלום, ואם הן יוצאות לעבוד, נשללת מהן קצבה. זה יוצר דורות של ילדי פנימיות, וגם לנו יש בוגרות שהילדים שלהן בפנימיות".

בשביל זה אתם צריכים תקציב, אבל גם מצבכם לא מזהיר. אתם זקוקים לתרומות.
חיה: "חסר לנו חצי מיליון שקל לפחות".

איתי: "אנחנו מקבלים כסף ממשרד הרווחה, שמספיק לצרכים בסיסיים כמו ביטחון, אוכל, בית לחיות בו, בריאות. אבל בשביל לתת את הטיפול הטוב ביותר – למשל חוגי רכיבה וטיפול עם בעלי חיים, אומנות ונגינה – אנחנו צריכים יותר. השכר כאן לא מתגמל, וקשה מאוד לצוות לא להישחק ולהישאר לאורך זמן. אנחנו חייבים לתת גם לו תחושה של התפתחות, אבל השמיכה קצרה מדי ואנחנו כל הזמן בדילמה איפה אפשר לחסוך. בינתיים אנחנו נותנים הרבה מעבר לצרכים הבסיסיים, יש לנו למשל נערה שמאוד מצליחה ברכיבה על סוסים והשגנו תרומה כדי להוציא אותה לקורס מדריכי רכיבה. היא תסיים את הפנימייה עם מקצוע, ויש לה תחושת משמעות".

במה מתבטא גירעון של חצי מיליון שקל? מה זה אומר ביום-יום?
איתי: "המצב הוא כזה שאם יש משבר עם אחד הילדים וזאת שבת, אני בדילמה. למדריך שיגיע לשם אני צריך לשלם, אבל אין לי, ואני גם לא יכול להגיד לו לא להגיע, כי זה לא אנושי כלפי הילד".

פעם בשבועיים יוצאים כל ילדי הפנימייה הביתה או לקרובי משפחה, אבל איתי מספר שבאופן קבוע נשארים בבית טוביה בין שמונה לעשרה ילדים שאין להם לאן ללכת, כי הם יתומים או כי הוריהם לא מתפקדים. "הצוות נשאר איתם וכואב איתם", הוא אומר. "מה יש לעשות חוץ מלגרום להם להרגיש שהם לא לבד?".