ניכוי שליש

יוקר המחייה בישראל בלתי נסבל, זה ברור. אבל עכשיו נראה שהוא מתחיל לכרסם גם בקודש הקודשים של החברה הישראלית: הילדים. מדינת ישראל, שמעודדת ילודה ומאפשרת לנשים לעבור טיפולי פוריות עד גיל 54, לא מקלה, בלשון המעטה, על חיי ההורים. חוק חינוך חינם חל אמנם מגיל שלוש, אבל ילדים – מה אתם יודעים – לא נולדים בגיל הזה, וההורים מוצאים את עצמם משלמים בשנות חייהם הראשונות אלפי שקלים בחודש על מטפלות, משפחתונים וגנים פרטיים. תוסיפו לכך את מחירי החיתולים, מזון התינוקות והביגוד – ותקבלו מעמסה כלכלית עצומה, משנת-חיים.

בתנאים כאלה, לא פלא ששלושה מתוך כל חמישה זוגות הורים חילונים, כמו מחצית מההורים המסורתיים, דיווחו בשנה שעברה, במסגרת מחקר של מכון הסקרים סמית עבור מכון אדלר, שהמצב הכלכלי מרתיע אותם מלהביא ילד נוסף לעולם. פוסט שעלה השבוע במאמאזון, ובו שאלה אמא אם גם אחרות מוותרות על עוד ילד בגלל קשיים כלכליים קיבל תוך כמה שעות מאות תגובות, רובן חיוביות. אולי לא הכי נעים לומר, אבל יותר ויותר זוגות ששוקלים להיכנס להריון כבר לא רואים לנגד עיניהם רק תינוק חמוד, אלא סעיף הוצאות חודשי של אלפי שקלים. משכנתא שנייה שגם מתעוררת בלילה.

הדילמה האם להיכנס להרפתקה כלכלית כזאת מתחדדת במיוחד במשפחות שבהן השאלה על הפרק היא האם להביא את הילד השלישי. וכאן אנחנו נכנסים לנושא רגיש שאיננו נידון כמעט, אבל ההשפעה שלו על החברה הישראלית מורגשת. אז בואו נדבר על זה: אחרי שנים ארוכות שבהן "3" הייתה סיפרת קסם בכל הקשור לדפוסי ילודה, והמושג "פלוס שלושה" נתפש בקרב חלקים גדולים מהציבור הישראלי כשם נרדף למשפחה – ילד שלישי הפך בשנים האחרונות למותרות. סמל סטטוס, קצת כמו צמוד-קרקע עם חצר. 

מדוע, אם ככה, הבלבול חל דווקא במספר 3? ד״ר דריה מעוז, סוציולוגית ואנתרופולוגית ממכללת הדסה, מסבירה ש״אם בחברה הישראלית ילדים זה הדבר הכי חשוב שיש, ולכן הילד הראשון הוא מובן מאליו – הוא 'מאסט' – אז את הילד השני מביאים לעולם כדי שהראשון לא יהיה לבד. אם תשאלי הורים 'למה הם עושים יותר מילד אחד', הם יגידו לך שהם מפחדים שהילד היחיד ימות במלחמה, אז הם רוצים שיישאר להם עוד ילד. זו מחשבה נוראית, אבל זה נכון.

"לכן, השיקול הכלכלי, שפחות חזק בילד הראשון והשני, מתעורר בהקשר של השלישי. עד כדי כך, שאצל המעמד הבינוני החילוני, ילד שלישי הפך לסממן מעמדי, לסמל סטטוס. אם יש לך מספיק כסף אתה מבטא את זה בילד נוסף, שהמשמעות שלו היא שאתה מספיק מבוסס כדי להרשות לעצמך להביא ילד״.

מירית, טכנאית רנטגן בת 37, ואיציק, משווק מוצרים רפואיים בן 36 (השמות בדויים), מחיפה, הורים לשני ילדים, בן 4 ובן שנה ושמונה חודשים, מספרים שהם מתים להביא ילד נוסף, רגע לפני שחלון ההזדמנויות הביולוגי עומד להיסגר. ליתר דיוק, מירית מספרת שהיא זו שרוצה ילד נוסף, "מאוד רוצה, אבל בן הזוג שלי חושב על זה ומתחלחל, בגלל הנושא הכספי. לא נצליח להחזיק עוד ילד מבחינה כלכלית, אין לנו מצב לעשות את זה. כרגע אנחנו עוד מצליחים לעמוד במשכנתא, אבל מפחדים שעוד ילד ישנה את המצב: ההוצאה הראשונית לפעוטון היא 2,600 שקל, וזו הוצאה של שלוש שנים – זה משמעותי״.

בני הזוג מספרים שנכון לעכשיו הם מצליחים להחזיק את הראש מעל המים בזכות התנהלות סוּפּר קפדנית ומחושבת, שלא לומר מבאסת. ״אנחנו לא הולכים למסעדות, לא היינו בסרט שנים ואין בכלל מה לדבר על הצגות או על טיסה לחו״ל – לא עשינו את זה כבר ארבע שנים לפחות. אנחנו אנשים שקולים שלא מבזבזים: אני קונה רק בגדים יד שנייה או במבצעים, לילדים רק 1+1 ודברים מהשנה שעברה שבמבצע. אין אצלנו מוצרי פאר ואין בזבוזים.

"בנסיבות האלה, אני מרגישה שילד שלישי הפך למותרות, שהמשכורת שלי לא מספיקה כדי להביא אותו לעולם. אני בת למשפחה עם הרבה ילדים ופתאום מבינה שאני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אני בת 38 עוד רגע ואני חוששת לאבד את המומנטום – עד מתי נחכה? אני לא אוכל להביא ילד לעולם עוד הרבה שנים״.

כמו שאתם רואים, אי אפשר לנתק את שאלת הילד השלישי ומחירו הכלכלי, משאלת יוקר המחייה הכללי. אז כדי לסבר את האוזן, בואו נבין לרגע על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על יוקר המחייה. דו״ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שבחן את יוקר המחירים בישראל בהשוואה למדינות מפותחות, והוגש לוועדת הכספים רק בתחילת החודש, גילה את הממצא המדהים הבא: בעוד שבשנת 2005 רמת המחירים בישראל הייתה נמוכה ב-18 אחוז מרמת המחירים הממוצעת במדינות ה-OECD (הארגון הבינלאומי הכלכלי של המדינות המפותחות), בשנת 2013 היא כבר הייתה גבוהה מאותו הממוצע ב-10 אחוזים. קפיצה ענקית שמורגשת היטב בכיס של כולנו.

אלא שבניגוד ללא מעט מדינות מפותחות אחרות, שבהן עליית המחירים מתרחשת בדרך כלל במקביל לעלייה בהכנסה, בישראל זה ממש לא המצב. על פי מדדי ה-OECD, רמת המחירים בישראל הייתה אמורה לעמוד על 96.9 נקודות כדי להתאים לרמת ההכנסה במדינה (מעט יותר זול מהממוצע במדינות הארגון, העומד על 100). בפועל, רמת המחירים היא 110 נקודות. המחירים של הרבה מאוד מוצרים ושירותים בישראל גבוהים מהממוצע בכלל מדינות ה-OECD: בין היתר, של שירותי תקשורת, תחבורה, מזון ומשקאות, בידור, הנעלה, ריהוט ועוד. כלומר לא רק שאנחנו מרווחים פחות מהממוצע במדינות הללו, אנחנו גם מוציאים הרבה יותר ממנו.

עכשיו בואו נעשה זום-אין על משפחות שהחליטו להגשים את חלום הילד השלישי, ונבין מה זה דורש מהן ומדוע מרבית העשירונים אינם מסוגלים לעמוד בכך. אז ככה: דו״ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ״ס), המבוסס על נתונים מ-2011, מראה שלעומת ההוצאה הממוצעת של משפחה בישראל, שעמדה אז על 13,967 ש״ח (מאז ממוצע המחירים לצרכן עלה ב-3.5 אחוז), ההוצאה הממוצעת של משפחות שיש להן שלושה ילדים עמדה על 17,952 שקל. ככה שבין אם משפחה החליטה להביא ילד שלישי כי היא אמידה מלכתחילה, ובין אם היא הלכה על המהלך מבלי שיהיו לה אמצעים לממן אותו – ברור שהוא כרוך בעלייה דרמטית ברמת ההוצאות.

"העסק מסתבך ברגע שמוסיפים למשכנתא את גן הילדים הפרטי של הילד – כי עד גיל 3 אין הרי גן ציבורי, ואם יש לך שני ילדים בגיל הזה, אז בכלל, את מגיעה ל-10,000 שקל עדיין בלי שהתחלת לזוז", מסביר ד״ר איציק ספורטא מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב. "ככה ששני ילדים קטנים זו הוצאה עצומה.

"באופן כללי יותר, השירותים התייקרו, ההשתתפות של האנשים הפרטיים בשירותים כמו בריאות וחינוך עלתה, וכל זה בזמן שהשכר לא השתפר, כשבעיה נוספת היא חוסר הביטחון לגבי העתיד: את יכולה אולי לתכנן הלאה, כשאת יודעת שתמיד תרוויחי 15,000 שקל ושהשכר צפוי לעלות. אבל היום אין יותר ביטחון תעסוקתי. אנשים מפחדים שמחר לא יהיה להם את הכסף הזה וזה מצמית, מכניס אותם לחשש הישרדותי״. את התחושה המצמיתה, מוסיף ספורטא, מגבה נתון מטריד ביותר: לראשונה מזה תקופה ארוכה, המצב הכלכלי של דור הצעירים הנוכחי מתפתח להיות גרוע יותר מזה של הוריהם. "יש חוסר יציבות כלכלית אמיתי", הוא מסכם.

ובהקשר כזה, של חוסר יציבות כלכלית, ההחלטה להביא ילד שלישי – היא זו שמתחילה להיראות פתאום חסרת היגיון. ״אני מאוד רוצה ילד שלישי אבל עשינו חישוב וראינו שאם אנחנו נכנסים להריון אנחנו פושטים את הרגל, מתמוטטים כלכלית". עונה דנה (שם בדוי), עצמאית בת 33 מתל אביב, אם לבת 4.5 ובן שנתיים, ואשתו של ליאור (35), עצמאי גם. "הרי לא נוכל לשלם עוד 3,000 שקל בחודש לפעוטון, וגם אחר כך, כשהוא ייכנס לגן עירייה, הוא ישהה שם רק עד 14:00– ומי במדינה הזו עובד עד 13:00 כדי לאסוף את הילד? אז משלמים צהרון שהוא עוד 1,200 שקל. ויחד עם שכר דירה – עוד לפני שהוצאת שקל על אוכל – כבר המשכורת שלך הלכה".

את דנה זה מדכדך: "מכרו לנו פנטזיה שאם נלך לצבא, נלמד, נעשה הכל לפי הספר – יהיה לנו בית ונצליח בחיים. אבל בפועל זה לא קורה. המציאות נושכת וכבר אין פה מעמד ביניים – יש עשירים ויש עניים. אם מסתכלים על הרווחים שלנו – אנחנו עשירון עליון. אבל בפועל, סל הקניות מאוד יקר – ואנחנו לא קונים חטיפים של אסם, אנחנו קונים בולי! אנחנו אנשים מאוד רציונליים, שלא עובדים מאמוציות, כך שלמרות שבא לנו עוד ילד, אם בטעות אכנס להיריון, אני אעשה הפלה. זה בלתי אפשרי עכשיו". 

ההחלטה האם להביא את הילד השלישי או לא, מסביר פרופסור איל קמחי, סגן מנהל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, תלויה קודם כל בשאלה: איזו איכות חיים אתה מסוגל להעניק לו. ״במרבית המדינות", הוא מסביר, "ככל שאנשים מתקדמים במעמד החברתי והכלכלי, יש להם נטייה להביא פחות ילדים, כדי להגדיל את ההוצאות שלהם על כל ילד, במחשבה שההוצאות הללו מאפשרות להוציא ילד ב'איכות' גבוה יותר: לקנות לו יותר ספרים, לשלוח אותו ליותר חוגים, לקחת אותו לחו״ל ולאפשר לו חינוך טוב יותר, שיאפשר לו הצלחה בחיים.

"העניין הוא, שברגע שהורים רוצים לספק לילד רמת חיים מסוימת אבל המשמעות של יוקר המחייה היא שכדי להגיע אליה הם צריכים להוציא יותר כסף – מתחילה ההתלבטות. אנשים לא רוצים להקטין את הסכום שמשקיעים בכל ילד כשלעצמו, ומגיבים בירידה במספר הילדים. חשוב לומר שנראה שההתלבטות הכלכלית קיימת בעיקר בקרב מי שיש להן: על משפחות שמלכתחילה אין להן, העניין הכספי משפיע פחות״.

זה פחות או יותר המצב אצל יבגני (41), בעלים של חברת קייטרינג, ואילנית (36), סמנכ"לית תפעול, מחיפה. כפי שאפשר לראות, בני הזוג עובדים בעבודות מכניסות, אבל למרות שהדילמה שלהם מגיעה בתצורה מעט אחרת – זו עדיין אותה דילמה. ״לפני שנה וחצי עזבתי מקום עבודה עם הכנסה של עשירון עליון״, מספר יבגני, ״הרווחתי ים של כסף במשך חמש שנים, אבל הייתי כל הזמן על מטוסים וכשהבן השני נולד, התחלתי להרגיש כאב חד. אז החלטתי לעזוב ולא לחזור לעבודה שזאת רמת האינטנסיביות שלה, תוך ידיעה שהשכר שלי הולך להיפגע משמעותית. במקביל, אנחנו עוזרים לבן משפחה שפוטר אז החסכונות שהיו לי מהעבודה המכניסה הולכים לשם.

"תראי, אני לא חוסך ונותן הכל לילדים: חוגים, עזרה לבן שיש לו קשיי למידה, מנוי לקאנטרי קלאב – ואני יודע שאם בשלב הזה אני מביא לעולם ילד שלישי, זה או על חשבון חסכונות או שאצטרך לפגוע בדברים שהם בסיסיים מבחינתי. אם אני רוצה לתת לילד הגדול שלי את הכלים הכי טובים בשביל העתיד שלו – אני לא רוצה לצמצם לו חוג או עזרה בלימודים. ילד שלישי יאלץ אותי לעשות את זה. במידה שילד שלישי יבוא לעולם – יהיה לזה מחיר. אני לא אגיע לקריסה כלכלית, אבל זו תהיה פגיעה משמעותית, כי זה בקלות 4,000 שקל לחודש על גן, טיטולים, מזון תינוקות – זה 20% מההכנסה שלי. השיקול העיקרי שלי הוא לא הכלכלי, אבל יש פה מחיר שאנחנו יודעים שנצטרך לשלם אם זה יקרה, מחיר משמעותי. תהיה פשרה ונצטרך להצטמצם״.

רות ונמרוד, מודיעין

הכנסה: 18,500 נטו

הוצאות: חשמל: 500 | ארנונה: 450 | מים: 150 | טלפונים  + אינטרנט: 500 | ביטוח משלים קופ"ח: 300 | הוראה מתקנת לבת עם לקות הלמידה: 1,200 | ריטלין: 500 | טיפול רגשי דרך קופ"ח: 400 | אוכל לבית, כולל נטול גלוטן שנקנה באינטרנט ברובו: 3,000 | ביטוח דירה: 100 | תחזוקת שני רכבים כולל ביטוח: 1,500 אין רכב מהעבודה, אחד קנינו מליסינג – מכונית שנת 2011 ויש לנו סוזוקי שנת 2011) | דלק: 2,000 | חוגים: 1,000 בילויים, אוכל בחוץ (פינוקים לילדים וקפה לכולם בשישי): 500 | קניות לבית ותשלומים: 400 | כלב: 100 | בגדים והנעלה: 150 | צהרון של הקטנה: 1,150 | נערה המשמשת כמורה פרטית, שעושה שיעורים ולומדת למבחנים עם הבת עם לקות הלמידה: 300 | הוצאות לא צפויות (רופא שיניים, קייטנה, מתנות לימי הולדת וחגים): 900 לחודש | ימי הולדת בבתי הספר: 250 | תשלום על שיפוץ המטבח בדירה: 1,000 | חסכון לבנות: 1,000

נשאר בסוף החודש: 1,300 ("תמיד צץ משהו ומתאזנים סביב האפס")

מינוס: "פלוס שקרי: פתחנו חסכון לא מזמן, ועוד רגע תיכנס לתוקף הלוואה על 30,000". 

 ברקע דבריהם של המרואיינים, מעליהם ומתחתיהם, מבצבצת כל העת המוסכמה שמשפחה בישראל, ראוי שתכלול שלושה ילדים. "3" היא סיפרת קסם בהקשר הזה, מספר טיפולוגי. גדלנו על זה, זה בתרבות שלנו. באופן מעט מפתיע, מתברר כעת, זה גם די ייחודי לנו. בזמן שמספר הילדים בישראל עומד בממוצע על 3.3, בשאר המדינות המפותחות בעולם נרשמת ירידה חדה בילודה. ״מיעוט הילדים במדינות המתפתחות הוא בגדר הבון טון", אומרת ד"ר מעוז. "באירופה זה פחות בגלל הסיבה הכלכלית ויותר המימוש העצמי שילדים יכולים להפריע לו או לדחות אותו. אז עושים ילד אחד שקל להסתדר איתו ואפשר לקחת אותו איתך״.

בתוך הקלחת הכלכלית המעיקה, יש כמובן גם מספיק סיבות טובות לרצות ילד שלישי. ״את הילד השלישי מביאים מאוחר יותר וזה תורם לתחושה שאת עדיין צעירה: את בהריון, קבוצת ההתייחסות שלך היא של הורים לילדים צעירים, וזו הארכה נוספת של הפאזה שלנו כצעירים", אומרת מעוז. "יש תחושה שזה או עכשיו או אף פעם – ולא פעם זה אכן המקרה, כי השעון הביולוגי מתקתק. יש רצון לממש את עצמנו כי כבר לא נוכל לעשות זאת בעתיד, ויש תחושה שנצטער על זה אם לא נביא עוד ילד. שלא לדבר על זה, שהורים רבים מדווחים שכל ילד נוסף מגדיל את תחושת המשמעות שהם חשים בחייהם".

כמה, אם ככה, עולה לממש את הרצון הזה? קשה כמובן לענות על זה בצורה מדויקת. זה משתנה בין מעמדות, אזורי מגורים, הרגלים, דפוסי צריכה, צרכים משתנים ועוד. אמיתי כהן, מנהל צוות מתנדבים ויועץ ב״עמותת פעמונים״ המייעצת למשפחות בהתנהלות כלכלית, מעריך שזו הוצאה שנעה "בין 2,000 ל-4,000 שקל בחודש, בשנים הראשונות בהן משלמים על בייביסיטר, צהרון ומוצרים. אחר כך ההוצאות הולכות וגדלות. ההוצאה משתנה עם הגיל, וצריך לקחת בחשבון שלהרבה ילדים יש כיום אבחונים, לקויות וטיפולים שמצריכים לממן להם פסיכולוג או מטפל".

רות ורדי (40), אם לשתי בנות (10 ו-6) ממודיעין, מתנדבת להדגים איך האפשרות ההיפותטית שאמיתי כהן מדבר עליה נראית במציאות: "לבת הגדולה שלי יש לקות למידה, ADHD, ואחרי שהתגברנו על ההוצאות בעקבות הלקות והתחלנו לנשום כלכלית – התברר לי שלבת הקטנה שלי יש צליאק וזה מייקר את האוכל. כל מוצר נטול גלוטן עולה פי ארבעה מהמקבילה הגלוטנית שלו. כך שלמרות שאני מאוד רוצה עוד ילד, חישבנו שהמשמעות של מהלך כזה היא מינימום 3,000 ש״ח בחודש בשנים הראשונות לחיים שלו – וזה עוד לפני שקניתי לו בגד, מטרנה וחיתולים וחישבתי את שעות העבודה שאני מפסידה. זו פגיעה כלכלית לא פשוטה וזה מבאס. לפני שנה סגרתי כל חודש עם מינוס של 2,000 שקל אז להוסיף לזה עוד 3,000 שקל על ילד זה להיכנס לחוב של 5,000 ש״ח לחודש. כפול 12 חודשים – מדובר בגירעון של 60,000 שקל בשנה ואני לא יכולה לעשות לעצמי את זה״.

רות היא מנהלת משרד בחברת סטרט-אפ ונשואה לנמרוד, גם הוא איש מחשבים. כפי שאפשר להבין, היא מתחילה לחוש כיצד הרכבת אוטוטו עוזבת את התחנה, ומסכמת בצער: ״נראה שעם הילד השלישי כבר אחכה לעד. היו לי מחשבות עליו אבל ויתרתי, פחות או יותר. אני לא אביא ילד למקום בו לא אוכל לתת לו את המקסימום, ואני לא מתכוונת להגיע למקומות רעים בגלל זה. חום ואהבה יש לי תמיד להעניק, אבל אין לי כוונה להגיע למקומות לא טובים. ככה שנראה שהמומנטום מתפספס״.

לכל כתבות המגזין

• יוקר המחיה
• מעמד הביניים