תמיד חלמתי לקלוט ילד אומנה. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי הרבה ילדים, אבל החיים הובילו לכך שהיו לי רק שניים ובלב כל הזמן רציתי גם ילד אומנה. היה לי חלום לתת בית טוב לילד שלא זכה לכזה.
עברו הרבה שנים עד שהגיע הזמן המתאים. אני נשואה 24 שנים ויש לנו שני ילדים בוגרים, בן 20 ובת 22 שכבר לא חיה בבית. אני די צעירה, בגלל שהתחלנו להביא ילדים יחסית מוקדם. כשהילדים היו קטנים היינו עסוקים בגידול שלהם ובעבודות שלנו, אבל עכשיו הילדים גדולים ויש יציבות, ולפני ארבע שנים הרגשנו שזה הזמן.
תמיד דיברנו על הרעיון הזה בבית. בעלי, הילדים והמשפחה גיבו אותי. בעלי לא חש את הדחף כמוני, אבל לגמרי תמך ושמח, והתחלנו את התהליך מול הרווחה. זה תהליך מאוד בירוקרטי, המון ניירת, אישורים מהמשטרה, ביקורים של עובדות סוציאליות. רק אחרי כל זה תקבלו אישור שנמצאתם מתאימים להיות משפחת אומנה, ואז ינסו להתאים לכם ילד. כבר התחלנו את התהליך עם שני ילדים שונים, בלי שפגשנו אותם, ושניהם נפלו. ואז קיבלנו את אביב.
"הכינו אותי שיהיו קשיים, אבל לא אמרו הכל. חשבתי שאני אוכל להתמודד, עבדתי בעבר עם ילדים עם צרכים מיוחדים. אני חושבת שהסתירו ממני שיש לו תסמונת האלכוהול העוברית"
אני הייתי האומנה השנייה שלו. אביב בא מבית של שני הורים מכורים לאלכוהול ולסמים, ולאמא גם רקע של סכיזופרניה. כשאביב היה בן 4 ואחיו הקטן בן פחות משנה, הם הוצאו מהבית בלילה של אלימות בצו חירום. קרובי משפחה לקחו אותם אליהם בלית ברירה, אבל לא הייתה להם אפשרות ממשית לגדל שני ילדים. לא היה חדר לילדים והם ישנו בסלון, והיו לא מעט קשיים כלכליים. אחרי שנה וחצי שם, הרווחה התערבה ואביב ואחיו הוצאו משם. אביב הגיע אליי ואחיו, שכבר היה בן שנתיים וחצי, עבר למשפחה אחרת. אני והאמא השנייה היינו בקשר מצוין כל הזמן, היה לנו חשוב לשמור על הקשר בין שני האחים. אנחנו חברות טובות עד היום. כשאביב הגיע אלינו הוא כבר היה בסוף כיתה א'.
לא הייתה שם אהבה ממבט ראשון. היו המון אמפתיה ותחושה שהחלום שלי יתגשם. הוא בהחלט נראה חמוד מאוד. רזה מאוד, קצת מוזנח, קצת בעיות שיניים. חיבקתי אותו חזק. בהתחלה הוא נראה שמח. שיחקנו בפאזל, הראינו לו את החדר שיהיה שלו. הוא התלהב, מעולם לא היה לו חדר משלו. הוא בא עם הצעצועים שלו, סידרנו את הבגדים בארון והייתה התרגשות גדולה. יצאנו איתו כולנו לפארק, ושמעתי את הבן שלי אומר לחבר בטלפון, "אני בפארק עם אח שלי הקטן". התמוטטתי מהתרגשות.
הוא נהיה הסנטר שלנו, כולנו עטפנו אותו. חיכינו לרגע הזה מאוד. רצינו לעשות איתו הכל. לקחתי חופשת אומנה, שזה כמו חופשת לידה. עד גיל 6 מקבלים שלושה חודשים, ומעל 6 – חודש וחצי. הייתי אמא מאוד פעילה, כמו שהייתי עם הילדים שלי. פגישות עם המורים, עם מפעילת הצהרון. עד אחת הוא היה במסגרת ומאחת הייתי איתו – פארקים, הופעות, טיולים. הייתי סביבו כל הזמן. זה האיר לי את החיים מחדש.
התכנון שלי היה לגדל את אביב עד גיל 18, ואז שיבחר מי ההורים שלו מבחינתו. האמא שלקחה את אחיו הקטן פתחה תיק אימוץ כדי שהאבא הביולוגי לא יוכל לדרוש אותו, אבל אני לא רציתי. בניגוד לאחיו, שלא זוכר את ההורים הביולוגיים, אביב כן הכיר אותם ורציתי שיהיה לו החופש לבחור את חייו.
הבעיות התחילו מהר מאוד. גיליתי שהוא מאוד אינטליגנט, הוא ידע לבדוק גבולות בלי סוף. בהתחלה הערצתי אותו על זה, אבל די מהר זה נמאס. יישרנו קו עם המחנכת לגבי הגבולות, אבל עם כל מורה מחליפה הוא ישר בדק כמה רחוק הוא יכול ללכת. הוא היה בועט בילדים, אם המורה הייתה אומרת לו לצאת מהכיתה, הוא היה זורק עליה כיסאות, מנבל את הפה. זה קרה כמעט בכל שיעור, כמעט עם כל מורה. הייתי בודקת שיש לו כל הציוד לשיעורים, אבל בבית הספר הוא היה מחביא את הציוד בשביל שיוציאו אותו מהכיתה, ואז כשהוציאו אותו היה מתפרע ומפריע לכיתות האחרות. כולם הכירו אותו די מהר בבית הספר, ולא לטובה. בכל יום הייתי מקבלת טלפונים, כל הזמן היינו יושבים ומדברים על גבולות ועל דרכי טיפול. איכשהו אצלנו בבית הוא שמר על הגבולות האלה, לא קילל ולא הרביץ. כשהוא ניסה הוא נענש, אז הוא די שמר על עצמו בבית. אולי בגלל זה הרגשתי שאני יכולה להתמודד עם כל הבלגן.
בית הספר היה מקסים. הייתה לו מחנכת מדהימה, יועצת נהדרת. הייתי בקשר אישי עם כל אחת מהן. כולם עטפו אותו, ניסו להבין אותו. נתנו לו סייעת, נתנו לו חוג צ'ופר של אילוף כלבים, כדי שהמגע עם בעלי חיים אולי ירגיע אותו. ניסו להתמודד עם הכל, כשהוא באמת היה טרוריסט.
"התחושה הייתה שבכל רגע ביום שלו הוא סובל. כשהיינו קונים ארטיק, הוא היה מתלבט שעה איזה ארטיק לקחת, בסוף בוחר אחד ובוכה על זה שהוא לא בחר. בוכה ממש, וככה כל היום"
בבית התגלו בעיות אחרות שלא סיפרו לנו עליהן. היו לו הפרעות אכילה, קושי להתקלח כי הוא פחד שהמים במקלחת ייגעו לו בפנים, הרטבות בלילה. את כל אלו למדנו תוך כדי תנועה, ועם לא מעט מהן הצלחנו להתמודד. עם הזמן הוא הסכים להתקלח, הסכים להרחיב את מנעד הדברים שהוא אוכל. הכינו אותי שיהיו קשיים, אבל בהחלט לא אמרו הכל. אמרו לי שהוא ילד עם בעיית גבולות, פתחו בפניי שהוא עלול להרביץ ולקלל. חשבתי שאני אוכל להתמודד עם זה, עבדתי בעבר עם ילדים עם צרכים מיוחדים. אני חושבת שהסתירו ממני שיש לו תסמונת האלכוהול העוברית. כשהעברתי אותו אבחון של קשב וריכוז אמרו לי שהוא צריך כדורים פסיכיאטריים, ואני יודעת שמאז שהוא עזב אותנו הוא התחיל לקחת. אבל כל הדברים האלו לא היו הקש ששבר את גב הגמל.
התחושה הייתה שבכל רגע ביום שלו הוא סובל. היינו הולכים לפארק, עוצרים לקנות ארטיק. הוא יכול היה לעמוד שעה ולא להחליט איזה ארטיק לקחת, ובסוף לבחור אחד ולבכות כל הדרך הביתה על הארטיק שהוא לא בחר. לבכות ממש, וככה כל היום. הוא היה בחרדות כל הזמן. כשהיה יושב לראות טלוויזיה החרדה לא נתנה לו לראות משחק בלי לבוא אליי, לבדוק מה אני עושה. הראש שלו כל הזמן היה במשהו אחר. מה יאכל אחר כך, מה יעשה אחר כך, מי יהיה איתו אחר כך.
יצרנו שגרה ברורה מאוד כדי שהכל יהיה לו ברור. כשהיינו נוסעים הייתי צריכה לעדכן כל הזמן מתי נגיע, מה השעה. בשלב מסוים הסתרתי את השעונים בבית, ואחר כך גם קנינו לו שעון, כדי שיידע כל הזמן מה השעה. זה לא שינה. החרדות נשארו, השאלות לא נפסקו. החרדות הובילו אותו להגיד דברים מפחידים. היו ימים שהיה מדבר על התאבדות. שיזרוק את עצמו מהגג, שיקפוץ מול משאית. אם הוא ידע שהמורה עומדת להתקשר אליי, הוא לא היה מצליח להרגיע את עצמו. היה מתחיל בדיבורים על רצון למות, "הלוואי שלא הייתי נולד". דברים שמעולם לא שמעתי ילד בן 7 אומר.
מרגע שהיה קם הוא לא הפסיק לקרוא לי. הוא לא היה צריך כלום, פשוט קרא לי. הוא היה קם בשש בוקר, הולך לשירותים ובכל זאת חוזר למיטה, עושה צרכים על המיטה ומורח על כל המיטה והקיר. אם הייתי מכינה לו כריך שהוא לא אוהב, הוא היה זורק אותו מהחלון. בארוחות המשפחתיות רק התלונן, חיפש איך לקום מהשולחן, לא נתן לאף אחד לדבר. זה היה מתיש לתכנן טיול לסוף השבוע ולדעת שבשום רגע לא יהיה כיף לאף אחד. אביב יהרוס לכולם, וגם לו לא יהיה לו כיף.
"להחליט לעזוב היה הדבר הכי קשה שעשיתי. איך אפשר לקחת ילד ולעזוב אותו? והנה, גם אני עושה את זה. כעסתי על עצמי כל כך, הכישלון הזה חרוט בי"
מולי הוא היה בסדר, אפילו הייתה לו אובססיה אליי. אני האמא הכי טובה בעולם, תופס לי את היד ולא עוזב. אפילו כתב לי מכתבים על זה. מול שאר האנשים האינטראקציה הייתה הרבה פחות טובה. בעלי היה לוקח אותו לראות משחק כדורגל, ואביב היה מוציא לו את המיץ. אביב לא היה מצליח ליהנות לרגע, למרות שזה היה משחק של קבוצה שהוא אוהב.
מהר מאוד הילדים שלנו התרחקו. הילדה שלי ממש נמנעה מלהגיע הביתה. בהתחלה היא הייתה לוקחת אותו לפארק, וזה היה סוחט נפשית. אביב היה כל הזמן מתלונן, הכל לא טוב לו. הם היו במתקנים, היה רוצה לנינג'ה. היו הולכים לנינג'ה, היה רוצה לאכול. הולכים לאכול, הוא לא מצליח לבחור. בסוף בוחר משהו, לוקח ביס ורוצה משהו אחר. בפארק הוא לא היה מוכן לעלות על כלום, אבל כן ניסה להעיף ילדים אחרים מהמתקנים. הוא היה מפחד לעלות למגלשות הגבוהות ואז חווה התקף זעם ותסכול, או חווה כישלון בכדורגל ומוציא את התסכול על הילדים האחרים, בועט עליהם את הכדור.
הייתי מוכנה להתמודד עם כל הבלגנים והמכות אם הייתי רואה רגעים קטנים שבהם כן כיף לו. בסופו של דבר מה ששבר אותי היה העובדה שהוא אף פעם לא היה מאושר.
הוא היה אצלנו שנה וחודשיים, אבל כבר אחרי חצי שנה נכנסתי לייאוש. הבנתי שלא טוב לי ולא טוב לו. הרגשתי שלא משנה מה אני עושה, הילד לא יהיה מאושר. הרגשתי שהחינוך שלי לא עובד. שלא משנה מה, הגבולות, השגרה, כלום לא ישנה ובסוף הוא יהיה עבריין. הרגשתי שאני לא יכולה להציל את הילד הזה, ובכל זאת משכתי חודשים אחרי שהבנתי. משכתי בשיניים. אמרתי שאין סיכוי שאני נוטשת את הילד שלי.
אחרי חצי שנה העובדת הסוציאלית התחילה לשים לב שקשה לי. קיבלתי ממנה המון תמיכה, אבל שום דבר, לא אצלי ולא אצלו, לא השתנה. חיברו אותי לשיחות עם משפחות אומנה אחרות. פתאום הבנתי שיש עוד הרבה משפחות ששוחות במיץ הזה, ולכל אחת יש חבילה אחרת. שמעתי סיפורים אפילו יותר גרועים, אבל צרת הרבים לא נתנה לי אפילו חצי נחמה.
המחשבה להיפרד התבשלה הרבה זמן, אבל ההחלטה קרתה פתאום. אביב הלך לישון, דווקא ביום שישי שהיה בסדר. ישבתי לבד בסלון והרגשתי שאני לא יכולה יותר. התקשרתי לעובדת הסוציאלית ואמרתי לה שזהו זה, שאני לא יכולה יותר. היא שאלה אותי אם זה חירום, אם צריך לבוא להוציא אותו עכשיו, ואמרתי שלא, רק למצוא פתרון הכי מהר שאפשר. לא יכולתי יותר. אפילו כשהוא היה בא ומחבק אותי לא יכולתי יותר. הרגשתי מכל הלב ועם כל הכאב שאני לא מצליחה לעזור לו, שלא אוכל לגרום לו להיות מאושר.
"הייתי מוכנה להתמודד עם כל הבלגנים והמכות אם הייתי רואה רגעים קטנים שבהם כיף לו. בסופו של דבר מה ששבר אותי הייתה העובדה שהוא אף פעם לא היה מאושר"
להחליט לעזוב היה הדבר הכי קשה שעשיתי. אני זוכרת שלפני שהכרתי אותו חשבתי על קרובי המשפחה שלו שעזבו אותו, שזה הדבר הכי נמוך שיכול להיות, איך אפשר לקחת ילד ולעזוב אותו? והנה, גם אני עושה את זה. כעסתי על עצמי כל כך, הכישלון הזה חרוט בי. הגשמתי את החלום שלי והוא התפוצץ לי בפנים.
גיליתי שהגוף שלי הושפע מכל זה. התפתחו לי תופעות פיזיות שגיליתי שיש לי רק כי הן עברו אחרי שקיבלתי את ההחלטה להיפרד. היו לי שתי בליטות בצוואר שלא ידעתי מה הן, ושתיהן נעלמו ביום שקיבלתי את ההחלטה. היו לי כאבים בלסת שחשבתי שהם מגיעים מהחניכיים, וגם הם נעלמו ברגע שקיבלתי את ההחלטה.
בשלב כלשהו עלתה התוכנית לחבר את אביב למשפחה שהייתה אומנת לאחיו. האמא שם הכירה את הקשיים שהיו עם אביב כי סיפרתי לה, ובכל זאת היא הסכימה לחבר אותו לאח שלו, ואני הייתי מאושרת. סיפרנו לאביב ביום של מסיבת הסיום של בית הספר, יחד עם המטפלת הרגשית שלו. סיפרנו לו שהוא עובר לגור עם אח שלו. הוא ישב עליי ובכה את חייו. אמרתי לו שאני לא נעלמת לו מהחיים, שאנחנו תמיד נהיה בקשר. היינו במסיבת הסיום וניסינו להפוך את זה לכיף, וגם האמא השנייה דיברה איתו. סיפרנו לו שהאח שלו מתרגש לגור איתו, ואביב שמח.
אחרי חודשיים גם היא נשברה. כשאביב עבר אליהם הוא לא הפסיק להפריע לבנות שלה, נכנס להן לחדרים, הרס להן חפצים. אלו בנות שמתנדבות עם ילדים עם קשיי חיים, וגם הן אחרי חודש שאלו את אמא שלהן איך אני הצלחתי לשרוד איתו. כשעברו חודשיים האמא הרגישה שהיא לא יכולה יותר. גם לה הוא לא הפסיק לקרוא מהרגע שהוא קם, גם איתה הוא לא הפסיק להתלונן ולסבול כל הזמן. אצלה נוסף גם הקושי שהוא הוסיף לאחיו הקטן – הוא התחרה איתו על תשומת הלב שלה והציק לו. זו אישה שעברה אובדן, גירושים וחיים קשים, והיא סיפרה לי שהחודשיים שבהם אביב היה אצלה היו הקשים בחייה. אפילו אחיו הקטן לא רצה אותו יותר בבית.
"הלוואי שמחר אני אוכל לחזור ולקחת חלק בחיים שלו. אני דואגת לו ואוהבת אותו והייתי רוצה שהוא יידע את זה, אבל אסור לי ליצור איתו שום קשר"
כשהיא סיפרה לי שהיא מעבירה אותו לפנימייה, הייתי ברגשות מעורבים. מצד אחד נשבר לי הלב על אביב, ומצד שני הבנתי שזו לא רק אני, שזה לא כישלון שלי, שלא אני הייתי הבעיה פה. כשאביב עזב את הבית של האמא השנייה, לא נפרדתי ממנו. ברווחה העדיפו שלא יהיה בינינו קשר.
אני מאוד חרדה למה שקורה לו עכשיו בפנימייה. לגדל אותו לא היה המסגרת הנכונה לאף אחד מאיתנו, אבל הלוואי שהייתי יכולה לתת לו את כל נשמתי במסגרת אחרת. הרווחה מתירה לו ביקורים קבועים מדמות אחת כדי שתהיה לו דמות יציבה, ובחרו עבורו את אבא שלו. אילו היו מאפשרים לי להמשיך לבוא לביקורים זה היה לדעתי יציב יותר, אבל אני, כמי שנטשה אותו, לא זכאית לראות אותו או לדעת עליו הרבה. אני מתארת לעצמי איך הוא חווה את אבא שלו מבקר אותו וחוזר למשפחה החדשה שהקים, או את האח שלו מבקר אותו וחוזר למשפחה שלו, ואני יודעת שזה שובר אותו. אני כל כך מקווה שהוא ימצא איזה מדריך שיהיה לו אבא יציב.
הלוואי שמחר אני אוכל לראות אותו. הלוואי שמחר אני אוכל לחזור ולהיות חלק בחיים שלו. אני דואגת לו ואוהבת אותו והייתי רוצה שהוא יידע את זה, אבל אסור לי ליצור איתו שום קשר.
אני מספרת את הסיפור הזה כי כשאני שמעתי על משפחות אומנה שנכשלו לא הצלחתי להבין את זה. איך מישהו שעבר את כל המבדקים ובחר לקחת ילד מעז לנטוש אותו? אני זוכרת שבמבדקים אמרתי, "תנו לי מקרה קשה, אני אעמוד בזה", ולא עמדתי בזה.
התחושה של הכישלון לא עוזבת אותי, למרות שאני יודעת שעשיתי הכל. אני יודעת שיכולתי לנסות ולהמשיך עד אין-סוף, אבל זה לא היה עושה אף אחד מאיתנו מאושר. חשוב לדבר על תחושת הכישלון, חשוב שהורי אומנה יידעו שמה שהם בטוחים כל כך שלא יקרה, יכול לקרות להם. זה קרה לי. זו הטרגדיה שלי.
סייע בהכנת הכתבה: אסי גל