אירועים קשים של אלימות מינית עמדו בראש סדר היום הציבורי בשבועיים האחרונים. נערים בני 12 חשודים באונס ילדה בת 11 באיומי סכין. צעירים ישראלים ביצעו על פי החשד אונס קבוצתי בצעירה בריטית בקפריסין. נערה בת 13 סוממה וככל הנראה הותקפה במסיבה.
המקרים הללו, כמו רבים אחרים, לא מתרחשים בתוך ואקום. הם תוצר קיצוני מאוד ומצמרר מאוד של תפיסת הגבריות המקובלת בחברה – אולי ביתר שאת בזו הישראלית - שהופכת את בנינו למוגבלים רגשית. לבני אדם שערכם החברתי נמדד במידת קשיחותם, כוחם ושליטתם באחרים ובאחרות. לא במקרה אמרו קרובי משפחה של הנערים החשודים באונס ש"הילדים שלנו גברים שככה עשו", "אם אתה גבר אתה יודע שלדבר כזה אי אפשר להגיד לא" ו"לא קרה לי מצב שבחורה פתחה בפניי את הרגליים ולא נתתי". אם אנחנו מחנכים בנים לראות בנשים מכשירים או כלים שבאמצעותם מואדרת הגבריות שלהם, אנחנו עלולים ליצור בגירים שדבר לא עומד בפני יצר הכיבוש המיני שלהם. גם לא אמירת "לא".
טיעון מרכזי שעולה בכל דיון על אלימות מינית הוא שבמקום להגיד לבנות שלנו להיזהר מאונס, אנחנו צריכים ללמד את הבנים לא לאנוס. רק שזה פחות פשוט מאיך שזה נשמע: גלוריה סטיינם, מההוגות הפמיניסטיות הבולטות של ימינו, אמרה פעם שיותר קל לנו "להרשות לבנות להיות בנים" מאשר לבנים "להיות בנות". ואכן, בעוד שיותר ויותר הורים מלמדים את בנותיהם שהן יכולות לעשות הכל ומקנים להן תכונות שבעבר נחשבו גבריות, דווקא עולמם של הבנים נותר מוגבל. הם עדיין מודרים מתכונות שנחשבות נשיות, עדיין נאמר להם להיות קשוחים בכל מחיר והם עדיין מקבלים הזדמנויות ולגיטימציה לתעל את אנרגיית הנעורים שלהם לאלימות.
אם נשאיר את כל מלאכת השינוי רק על כתפיהן של הבנות, לעולם לא נצליח לטפל בשורשיה של האלימות המינית. במצב הנוכחי דומה ששני הביטויים המרכזיים של הגבריות כפי שאנחנו מעבירים אותה לילדינו - במכוון או לא - הם הדיכוי הרגשי ("אל תביע רגשות שאינם כעס") וה"אל תהיה אישה". כמעט בלתי נמנע שמשני היסודות הללו עלולה להיווצר גבריות רעילה ואפילו אלימה.
אונס קבוצתי הוא כנראה האקט הקיצוני ביותר על פני הרצף הזה, אבל עצם קיומו ושימורו של הרצף מכשיר את הקרקע גם למעשים קיצוניים אחרים ובכל מקרה מהווה פגיעה קשה בנשים. התפיסה שעליה דיברו בני המשפחה של החשודים באונס נמצאת כל העת בסביבתנו; רק אם נעצור, נחליט באומץ שאנחנו לא במשחק הזה יותר ונעשה מאמץ אמיתי לשנות את האקלים הרעיל והפוגעני הזה יש סיכוי שמשהו ישתנה.
ברור, לא כל הגברים אלימים. לא כל ילד שחונך להיות גבר ימצא את עצמו בסופו של דבר מדכא, משפיל ופוגע בנשים. אבל אחרי שהבנו (פחות או יותר) איך לגדל בנות שיהפכו לנשים מודרניות, הגיע הזמן שנבין איך לחנך את הבנים שלנו, לגדל אותם לכדי בגירים שמתקשרים רגשית ובהגדרה פונים פחות לשימוש בכוח כאמצעי לביטוי עצמי. כבונוס, זו דרך לגדל ילדים מאושרים יותר ומסופקים יותר מהקשרים החברתיים שהם יוצרים.
ביקשנו מאנשי ונשות חינוך ומגדר, מומחיות ומומחים בתחומם, פעילות ופעילים חברתיים וגם סתם הורים מודעים לבנים לחלוק איתנו עצות וטיפים לחינוך בנים במציאות של המאה ה-21, בהסתמך על ניסיונם המקצועי והאישי. הנה העצות הטובות שלהם.
בואו נדבר על זה {ועוד עקרונות שרצוי ליישם לכל גיל}
1) דברו עם הבנים שלכם ושלכן על רגשות. שלהם, של הסביבה - שיח פתוח בנושאים האלה מעניק לילד יכולת להבין מה מרגישים הוא ואחרים סביבו. לכן חשוב לתת לבנים לבטא את הרגשות המגוונים שלהם, בוודאי לא רק רגשות שליליים וכוחניים, כי לילד שמודע לכלל התהליכים האמוציונליים יש סיכוי מצוין להפוך לבגיר שמתקשר רגשית עם האחר/ת. עיקר המשימה מוטל על האבות, שצריכים להוות דוגמה אישית - להביע רגשות, לדבר בפתיחות על קשיים וטעויות, להדגים יכולת התבוננות עצמית. ילדים לומדים הכי טוב מהתבוננות ומחיקוי, ובינינו, גם לגברים בגירים יש רק מה להרוויח מהסידור הזה.
2) לעולם אל תשתיקו רגשות של ילדים רק בגלל שהם בנים. הילד נפל? שיבכה אם זאת התגובה הטבעית שלו. זה בסדר, כואב לו ואולי הוא מאוכזב כי הוא רצה לקפוץ ונפל. אז תנו מקום לאכזבה, לכישלון, למבוכה. הילד כועס מאוד? עזרו לו להכיר בכעס ולתעל אותו - נגיד, להרביץ לכרית או לשק איגרוף. נסו את זה בעצמכם, זה כיף.
3) יותר מזה: עודדו בנים להביע רגשות שנחשבים נשיים. כדי שילד יגדל לגבר רגיש, אמפתי ומודע לסביבה, חשוב לעודד אצלו בדיוק את הצדדים האלה. אחרת זה הרי לא יקרה פתאום אאוט אוף דה בלו בבגרות, נכון?
4) שקפו להם גבולות ורצונות של אחרים ולמדו לכבד אותם. ערן לא רוצה לשחק איתך היום? זה בסדר גמור, אנחנו לא כופים את הרצונות שלנו על אחרים. לא צריך להסכים עם האחר; רק לכבד ולקבל לקבל את הגבולות שלו, אפילו אם הם לא מתאימים לי כי ממש בא לי לשחק איתו פורטנייט עכשיו.
5) והציבו לבנים עצמם גבולות בריאים. החל בהתנהגות בבית וכלה בנושא הגוף (שלהם, של אחרים ושל אחרות), הם צריכים להכיר את צעדי הריקוד החברתי שנקרא יחסים בינאישיים. דברו איתם על מגע כפונקציה של בחירה הדדית ועל תקשורת שנובעת מהסכמה; הבהירו שתשומת לב היא משהו שנותנים מרצון, לא משהו שלוקחים בכוח.
6) הכירו ביצרים אלימים ומאוחר יותר גם מיניים. אל תכחישו אותם. המומחים שלנו תמימי דעים: הדחקה של יצרים ורגשות גרועה כמעט כמו עידוד של רגשות שליליים. חשוב להכיר בצרכים מיניים ובנטיות אלימות כדי ללמד את הילד להתמודד איתם באופן מיטיב ומווסת.
הדגישו את השווה, לא את השונה {ועוד כללים לפעוטות בני 3 עד 6}
1) הקפידו להבהיר שהמין האחר אינו מין זר. בנים בגיל גן מבינים היטב צבעים, משחקים, ספרים, סרטונים. לעולם לא מוקדם מדי להסב את תשומת לבם למסלול ה"כחול-ורוד", לנהל איתם שיח משמעותי על העובדה שאין באמת דבר כזה "של בנים" או "של בנות". עודדו אותם לבחור במשחקים לא מגדריים, להתלבש בבגדים מגוונים ולא להגביל אותם למה שנתפס בעיניכם כתקינות מגדרית - גם אם לכם זה עדיין קצת קשה.
2) הנחילו להם את האידיאל של שוויון. זה נעשה קל כשפונים לרעיון המוסרי הבסיסי של הוגן ולא הוגן; ספרו להם שבעבר אסור היה לנשים לעבוד או להצביע ושהיום אנחנו מתקנים את זה. תפיסה לא שוויונית של בנים ובנות היא לא רק ארכאית ומזיקה: היא גם זו שמהווה בסיס לפערים מגדריים שמביאים בסופו של דבר לאפליה ולאלימות. בנים שיגדלו בתפיסה שבנות הן נחותות יתקשו בעתיד לגשר על הפער הזה ולראות בנשים כשוות.
3) תווכו להם את התכנים שהם צורכים. אנחנו חיים בעידן שבו תכנים מסוימים – סרטים, סדרות, פרסומות – מהדהדים בדיוק את האידיאלים הנ"ל. נתקלתם בסדרה, סרט או פרסומת שאולי הופקו ב-2019 אבל חיים במאה ה-19? פשוט תגידו להם את זה. הרי ממילא יש מבקר תרבות פנימי בכל אחד מאיתנו.
4) עודדו אותם לשלב אחרים במשחקים שלהם. ולא רק את הבנות, אלא גם את הבנים שמתקשים עם הדינמיקה החברתית.
5) הבהירו שמגע פיזי מותנה בהסכמה וברצון. הוא לא רוצה לקבל נשיקה או חיבוק מבני משפחה? זה בסדר. שאלו אותו אם הוא מעוניין, ואם לא - אז לא. במתן של מגע מצדו למדו אותו לשאול ולכבד גבולות. לדוגמה יעילה, אם הוא קיבל סוכרייה מילדה בכיתה, אל תגידו לו לחבק אותה לאות תודה: אמרו לו לשאול אותה אם היא מעוניינת בחיבוק כתודה ולמדו אותו לקבל סירוב בהבנה.
6) קבלו בהבנה אוננות וחקירה של הגוף. התייחסו למיניות כדבר בריא ונעים, לא כטאבו. הפנו אותם לעסוק בזה בפרטיות חדרם, במרחב בטוח, תוך הצבת גבולות בריאים (לדוגמה, אח ואחות לא נוגעים אחד לשנייה באיברים הפרטיים). זה גורם לכם מבוכה? אולי זה כי ההורים שלכם חינכו אתכם להתפדח מהמיני במקום לקבל אותו.
מותר לדבר על אונס בבית הזה {ועוד טיפים לגיל 6 עד 12}
1) שימו לב לאלימות. בסביבות גיל שש מצופה מבנים להפגין ויסות עצמי ולהמיר יצרים אלימים וכעס לתקשורת מילולית. אם זה לא קורה סביב הגיל הזה, שווה לשקול פנייה לייעוץ.
2) אל תחששו להתערב במה שקורה בבית הספר. מעלים הצגת חנוכה שבה כל הבנים נלחמים ביוונים וכל הבנות מגלמות נרות? אל תחששו לגשת למורה ולדרוש שינוי. בכיתות גבוהות יותר, אם אתם מגלים שלא דיברו איתם אפילו מילה אחת על מיניות נכונה - דרשו מהמנהלים חינוך מיני ראוי.
3) אל תשלו את עצמכם: ילדים בגיל הזה כבר נחשפים לפורנו. עבור רוב הבנים שנחשפים אליו לראשונה, פורנו הוא חוויה שלילית ואפילו מגעילה. מדובר ב"טעם נרכש" שעדיף לעודד שלא יירכש, אבל אם להיות מציאותיים, אז חשוב לפחות לאזן אותו בשיח בריא על מיניות. לדוגמה, אם רואים בטלוויזיה גבר שמנשק אישה נגד רצונה – להעיר על זה, לתווך את זה.
4) התחילו לדבר איתם על ייצוג של מיניות גם בתכנים "רגילים". יש לזה שני צדדים: ראשית, להסב את תשומת הלב שלהם לפרסומות מחפיצות או סרטים וסדרות שמאדירים אלימות מינית. שנית, לחשוף את הבנים לתכנים תרבותיים שעושים עבודה טובה בהיבט המגדרי. וזה שחלקם פמיניסטיים במובהק – זה לא אומר שהם "לבנות". חשוב שגם בנים ייחשפו אליהם.
5) הוציאו מהלקסיקון שלהם כל שימוש ב"נקבה" או "הומו" כקללה. שקפו להם שלא מדובר בקללה או בכינוי גנאי ושאין שום דבר רע בלהיות הומו או אישה, זה עד כדי כך פשוט.
6) דברו על אונס. הבהירו שזה לא עניין של מין אלא של אלימות. בחשיפה הראשונית של ילד למושג האונס חשוב להבהיר את ההבדל ולהדגיש שוב ושוב שיחסי מין מותנים בהסכמה, תמיד ובכל תנאי. כשהם מתחילים להתבגר אפשר ממש לנהל על זה שיחות, בלי בושה.
הם אולי לא מקשיבים, אבל הם שומעים {ועוד קווים מנחים למתבגרים בני 12 עד 18}
1) יאללה, עכשיו לדבר על זה *באמת*. בגיל העשרה יש נטייה לערכיות ולפיתוח תפיסת עולם מובהקת, פילוסופית. בשלב הזה חשוב לתת להם כלים להסתכל על המציאות באופן מוסרי; בין השאר זה אומר לדבר באופן ישיר על מיניות, על הסכמה ועל אחריות. התפקיד שלנו הוא לספק להם את המידע ולא לצפות מהם לדעת הכל לבד. אם למשל לא נסביר להם את הקשר בין פורנו, חשפנות וזנות, אנחנו עלולים לגלות שהמתבגר שלנו צורך זנות והוא אפילו לא יודע שזה לא בסדר.
2) אל תתנו לאי ההקשבה שלהם לשבור אתכם. מתבגרים לא אוהבים להקשיב לחפירות של הורים, אבל כשאנחנו מטפטפים ערכים לאורך זמן - הם נקלטים בסופו של דבר. עם זאת, ברור שיעזור לתפוס אותם ב-15 השניות היומיות שבהן הראש שלהם *לא* קבור בטלפון.
3) דברו איתם על שימוש באלכוהול וסמים. רוב הסיכויים שבגיל הזה הם כבר יתחילו להתנסות או ייחשפו לאנשים אחרים בסביבתם שמתנסים; דברו איתם על גבולות, הסבירו שאלכוהול אינו תירוץ להתנהגות פוגענית והבהירו שהוא לעולם לא יכול לשמש לפגיעה במי שדעתן מעורפלת. בכלל, הדגישו את החשיבות שבקבלת הסכמה נלהבת וצלולה לפני כל מגע מיני.
4) שקפו להם את הצד השני. ספרו להם על נשים שהולכות ברחוב ומרגישות פחד, ודאו שהם מודעים לחדשות מהסוג שהציף אותנו בשבועות האחרונים. ברור, הם לא אמורים לפטור את העולם מתחלואיו, אבל הם כן יכולים לקחת אחריות על ההתנהגות של עצמם ושל החברים שלהם.
5) רגע לפני הגיוס, הזכירו לבן ה-18 שלכם את מה שהוא ממילא כבר למד מספיידרמן. יש לכאורה מסר כפול מובנה בהתבגרות של נערים בישראל, מפני שאנחנו מנסים לחנך אותם לאי-אלימות ואז נותנים להם רובים. אבל יש כלל אצבע שתופס הן לגבי ההתנהלות שלהם כחיילים והן לגבי הגבריות שלהם, והוא באמת מוכר לכל מי שראה את אחד מסרטי "ספיידרמן": עם כוח גדול באה אחריות גדולה. יודעים מה, בעצם עזבו את הגודל: עם כוח באה אחריות. באמת שזאת כל התורה.
סייעו בהכנת הכתבה: שלומית הברון – מידע אמין על מין; אביב יהלום - מייסד אסל"י, מרצה ומנחה סדנאות על מגדר, הבניית גבריות ומניעת אלימות; זאב ינאי – יועץ תקשורת, פעיל למען שוויון מגדרי ואבא לשני בנים; שירה רם – עובדת סוציאלית. תודה לכל ההורים שתרמו גם הם לכתבה