סטורם בת 7. היא יודעת שהיא ילדה; היא קיבלה את ההחלטה הזו לגמרי לבד כשהייתה פחות או יותר בת חמש. לפני כן זה לא היה ממש ברור, וזה גם לא היה חשוב. מאז שהייתה תינוקת ההורים שלה הסבירו לה שזה לא משנה אם יש לה פין או פות - היא זו שתבחר אם להיות בת או בן. אבל ההורים שלה גם ידעו שאנשים אחרים חושבים שזה כן משנה, שזה משנה מאוד - ולכן הם פשוט לא סיפרו לאף אחד מה יש לסטורם מתחת לחיתול.
לקראת הלידה של סטורם, ההורים שלה - קטי ודיויד סטוקר-וויטריק, יועצת הנקה ומורה מטורונטו - כתבו מייל למי שקרוב אליהם ובישרו שהם לא מתכוונים לחשוף את מין הילוד. "זו תהיה תרומה לחופש הבחירה במקום להגבלה", הם כתבו. המייל התקבל בשתיקה רועמת. האנשים היחידים בעולם שידעו אם סטורם היא זכר או נקבה היו ההורים, שני האחים שלה, חבר משפחה ושתי המיילדות שיילדו את קטי בלידת בית. בשנות חייה הראשונות היא לא הייתה ילד ולא הייתה ילדה: במקום להגיד עליה "היא" או "הוא", השתמשו קטי ודיוויד בכינוי הרבים "הם" (They). הם הלבישו אותה בכל הצבעים, וזרים שניגשו אל העגלה ברחוב לא יכלו בשום אופן לפענח אם מדובר בפעוט או בפעוטה ולכן הם לא יכלו לומר "נסיכה יפה שאת" או "אתה כזה גבר גבר". קרובי המשפחה והחברים של משפחת סטוקר-וויטריק לא ידעו אם להביא לימי ההולדת של סטורם בובות או טרקטורים, אז הם קנו לה גם וגם. זה בדיוק מה שקטי ודיוויד רצו: לנטרל כל הקשר חברתי ותרבותי בין המין הביולוגי של סטורם ובין המגדר שלה, ולתת לה לגדול באווירה בה היא יכולה לבחור בעצמה מה היא אוהבת ומי היא רוצה להיות.
אפשר לגדל ילדים באווירה שמאתגרת תפיסות מגדריות גם מבלי להסתיר מהעולם את המין איתו נולדו. הורים ישראלים שהשתעשעו ברעיון הבינו שממילא בארץ הוא לא בר ביצוע – העברית שפה מאוד ממוגדרת, ובכל פעם שמשתמשים בכינוי גוף מוטה לזכר או לנקבה מכריזים, בעצם, על המגדר של התינוק. ליבי, בת 28 המחנכת בחינוך ביתי את שלושת ילדיה, גדלה בירוחם וחיה ביקנעם עילית, רצתה מאוד לדבר אל בתה הבכורה בת השבע בשפה נייטרלית. "באמת שניסיתי, אבל בשלב מסוים הרמתי ידיים", היא מספרת, "לא ידעתי אם היא בת או בן, ידעתי רק שהיא נולדה עם פות. בחצי השנה הראשונה ניסיתי וזה היה נורא קשה. במקום 'את רעבה?' או 'את רוצה לאכול?' אמרתי 'אוכל?' 'לינוק?'. הייתי אומרת 'עכשיו הזמן לחפוף' במקום 'בואי נחפוף', 'צריך להרים' במקום 'תרימי מהרצפה'. ברגע שהתקשורת נהייתה קצת יותר מורכבת זה נהיה בלתי אפשרי, זה ממש הקשה את החיים בבית והפסקתי. אז היום הפניה היא בבת למי שיש פות, ובבן למי שיש פין, אבל עם אזכור מדי פעם שיש גם הפוך, והכל טוב. מה שכן, במשחקים אני לא חייבת למגדר אותה, ולכן היא יכולה להיות בן, היא יכולה להיות בת, היא יכולה להיות חתול, היא יכולה להיות הכל".
מה אנשים מסביב חשבו?
"אני הייתי האמא המשוגעת שילדה בבית ומגדלת את הילדה לבד ומקפידה על כל מילה וחצי. לא הרבה אנשים נפגשו איתה בשעות הערות, ומי שכן דיבר אליה ב'כמה את חמודה' ו'כמה את מקסימה'. אני לא יכולה לדרוש מאמא שלי שלא תדבר אליה בשפת בת כשלי בעצמי אין אלטרנטיבה לתת לה".
מעבר לים השפה מאפשרת להשאיר את עניין המגדר פתוח יותר, ככה שבק לקסטון, מעצבת אתרים, ובן זוגה קייראן קופר, איש מחשבים, גילו בהתחלה רק לקרובים להם ביותר מה המין של סשה, היום בן 12. בחודשים הראשונים לחייו הם קראו לו "הפעוט" או השתמשו בשם הגוף הנייטרלי IT. "רציתי להימנע מכל הסטראוטיפים האלה, הם מטומטמים", סיפרה לקסטון בראיון לתכנית הבוקר הבריטית, "יש הרבה דברים שבנות אוהבות שאני לא, וזה פשוט טיפשי שאני צריכה להתיישר לסטריאוטיפ רק כי אני אישה". בזמנו היו לקסטון וקופר הזוג הראשון באנגליה שהתפרסם כהורים שבחרו לגדל את ילדם ללא מגדר, ואנשים סביבם חשבו שהם משוגעים. "למה להכניס אנשים לתוך קופסאות?", התרעמה לקסטון, "מגדר קובע מה ילדים ילבשו ועם מה הם יכולים לשחק, וזה מעצב אילו אנשים הם יגדלו להיות. אם זה משפיע על הפוטנציאל שלהם, אני אתערב בזה".
אם אנשים רוצים להציץ כשמחליפים חיתול, זה העניין שלהם
הבחירה לגדל ילד במגדר נייטרלי הופכת לנפוצה יותר ויותר בעולם המערבי. במאמר על התופעה, שהתפרסם באפריל במוסף THE CUT של הניו יורק מגזין, סיפר אחד המרואיינים איך הצליח לאחרונה להוציא לתינוק שנולד לו במדינת ניו יורק תעודת זהות ללא ציון המגדר. בקנדה הרשויות מאפשרות את זה כבר למעלה משנה. בחו"ל נקראים התינוקות האלה Theybabies, ולמרות שאין הערכה מספרית לכמות שלהם, מדובר לפחות בכמה מאות משפחות. זו אינה תנועה אחידה ויש לה ספקטרום רחב: ממשפחות שרק מתעלמות מהשיוכים התרבותיים המקובלים לבנים ולבנות, ועד להורים שלא מגלים לסביבה את המין הביולוגי של הילד שלהם מתוך כוונה לאפשר לו או לה לבחור לעצמם את המגדר שלהם.
"מטרת הניסיון הזה היא למנוע את כל ההשלכות שאנשים עושים ברגע שהם יודעים שמדובר בבת או בבן, ויש המון השלכות", אומרת ד"ר עמליה זיו, ראש התכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן-גוריון. "הרצון הוא להעניק לילדים חיברות כמה שפחות ממוגדר כדי לא לצמצמם את הפוטנציאל האנושי שלהם, לא לכוון אותם לאופני ביטוי והתנהגות מסוימים ומוגבלים. אני חושבת שזו שאיפה מאוד ראויה, אבל גם מאוד קשה למימוש, כי העולם כל הזמן מבקש לדעת האם זה בן או בת".
אחרי שהסיפור שלהם פורסם בעולם, היו הסטוקר-וויטריקים מקבלים לביתם שבטורונטו מכתבי נאצה; מכוניות היו מאטות לידם ברחוב, ואנשים היו צועקים מתוכן לעבר סטורם "בן!" או "בת!". האובססיה סביב המין המסתורי של הילד הייתה אוניברסלית. כלי תקשורת מכל העולם ביקשו לראיין את בני הזוג. אנשים היו חייבים לדעת. קטי לא עשתה מזה עניין גדול מדי: באחד מהראיונות סיפרה שכשהייתה מסתובבת עם סטורם מחוץ לבית לא היה לה כוח להסתתר בכל פעם שרצתה להחליף חיתול: "אם אנשים רוצים להציץ, זה העניין שלהם", אמרה.
קייל מאיירס, ד"ר לסוציולוגיה, ידעה שהיא הולכת לגדל ילד ב"מגדר יצירתי", כלשונה, עוד אפילו לפני שהכירה את בעלה. היא הייתה סטודנטית למגדר באוניברסיטת יוטה כששמעה את הסיפור של סטורם והבינה שהיא לא יכולה לעשות את זה אחרת. "קראתי את התגובות לכתבות וחשבתי לעצמי שיש לי חוויה כל כך שונה של העולם ותפיסה כל כך שונה של מגדר מאשר לאנשים האלה", סיפרה. לפני שנתיים וחצי היא ובן הזוג שלה ברט, מעצב גרפי, הביאו לעולם את זומר, ונכון להיום הם עדיין לא מגלים אם זה הוא או היא. "אנחנו רוצים לאפשר להם הכל, במקום להגביל למה שנחשב כקשור למגדר", אמרה. בראיון סיפרה שאפילו ההורים שלה נחשפו למידע המסווג רק אחרי שהתרגלו לדבר על זומר בגוף הנייטרלי "הם".
בעמוד האינסטגרם הצבעוני והמקסים של המשפחה מופיעים אין ספור צילומים של הפעוט, שבלתי אפשרי לקבוע לפי המראה שלו האם הוא ילד או ילדה. "זומר, אתם בני שנתיים וחצי!", כותבת מאיירס באחד הפוסטים, "המאכל האהוב עליכם הוא מק אנד צ'יז, אתם קמים שש פעמים בלילה כדי לבדוק שאבא ואני לא עושים מסיבה בלעדיכם, אתם אוהבים להתקלח, אתם אוהבים לעזור ולשים את הטבליות במדיח, אתם אוהבים לרקוד על המיטה, אתם נותנים את החיבוקים והנשיקות הכי טובים". לפי התיאור הזה, זומר לא נשמע כמו בן, וגם לא כמו בת – הוא נשמע פשוט כמו פעוט אהוב ומאושר.
כשהגדול היה אומר לצעיר שהוא בן, הייתי מבקשת ממנו שלא יגיד לו מה הוא
נעשה רגע סדר במונחים. פרופסור תומר שכנר, פסיכולוג קליני מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, מסביר כי לזהות המגדרית יש ארבעה מרכיבים: המין הביולוגי, זהות המגדר, תפקידי המגדר והנטייה המינית. הנטייה המינית מתחילה להתגבש עם ההתבגרות המינית בגיל ההתבגרות ואותה נניח בצד. המין הביולוגי, זכר או נקבה, נגזר מהכרומוזומים ובא לידי ביטוי באיברי המין, בהורמונים וכו'. המגדר, גבר או אישה, מותאם ברוב המקרים למין הביולוגי - פחות משלושה אחוז מהאוכלוסייה הם טרנסג'נדרים, כלומר חשים שנולדו למין הלא נכון. אבל גם כאשר יש הלימה בין המגדר למין, המגדר הוא מושג חמקמק ובעייתי להגדרה כיוון שהוא בעצמו מורכב משני חלקים: "זהות המגדר היא התחושה הפנימית החזקה שיש לאנשים האם הם גברים, נשים, גם וגם או לא זה ולא זה, וזו מהות עצמית שמתחילה להתגבש רק בגילאי הגן, 3-5", מסביר פרופ' שכנר, "וישנם תפקידי המגדר, שהם ההתנהגויות, התכונות, המראה והעיסוקים החיצוניים שמזוהים תרבותית עם גברים או עם נשים. אנחנו יודעים שקיימת זהות עצמית מגדרית גם ללא התפקידים המגדריים, אבל אנחנו עדיין לא יודעים להסביר את האופן המדויק שבו הגורמים הביולוגיים, הגנטיים והסביבתיים פועלים יחד ומשפיעים עליה".
את ההשפעה הסביבתית הזו מנסים ההורים שמגדלים Theybabies לצמצם כמה שיותר. אנדראה, אם נוספת המגדלת את ילדה ללא שיוך מגדרי, אמרה בעבר: "הילד שלי מתנהג בצורה שגורמת לאנשים לומר עליו כל הזמן 'הוא בן, הוא בן, הוא בן. למה ההורים שלו פשוט לא מקבלים את זה שהוא בן?' בעיניי ההתנהגויות האלה בכלל לא צריכות להיות משויכות לבנים".
"מין ביולוגי ומגדר מתקיימים על רצף, ולמרות זאת התרבות שלנו אוהבת לחשוב שאנשים, כל השבעה מיליארד, יכולים וצריכים להצטמצם לאחת משתי אופציות", אומרת מאיירס, אמו של זומר. "אנשים שואלים אותנו איך ללא שיוך מגדרי זומר ידעו מה הם", היא כותבת לצד תמונה של זומר, יושבים על ספסל ציבורי ושולקים שייק בקשית, חבושים במשקפת צלילה. "תסתכלו על הילד מלא האישיות הזה. מה הקשר בין מגדר לבין ההעדפה להרכיב משקפת בזמן שתיית שייק, או לבין הבחירה ללבוש את החולצה של הכלב? לזומר יש זהות הרבה יותר מוצלחת מכל זהות שאני הייתי יכולה להועיד להם".
אילה, בת 42, מתכנתת לאינטרנט מראשון לציון במקור, היגרה להולנד בעקבות בן זוגה ההולנדי לפני 16 שנה. בתור ביסקסואלית בעלת מגדר נזיל בעצמה, היא מספרת שהרצון שלה לפרק את הסטריאוטיפים המגדריים השתלב טוב עם הגישה הטבעית שלה: "אני מאמינה שזכותם של ילדים להחליט על גופם ושני ילדי לא נימולים, גדלו ללא חיתולים, ינקו לאורך שנים וישנו בלינה משותפת. יש להם שיער ארוך ואנחנו לא משתמשים בשמפו". כשהבנים שלה, היום בני 9 ו-13, היו צעירים, היא השתדלה להלביש אותם בצבעים שונים והייתה מאפשרת להם למרוח לק על הציפורניים. "זה לא היה סוד, אבל לא אמרתי לילדים שלי מה המגדר שלהם. כשהגדול היה אומר לצעיר שהוא בן, הייתי מבקשת ממנו שלא יגיד לו מה הוא, שייתן לו להחליט לבד".
גם השפה ההולנדית אפשרה לאיילה להיות הרבה יותר גמישה. "לא אמרתי לילדים שלי You are my boy, אלא You are my child. עד היום כשאני מתארת אדם מבוגר אני משתמשת במילה הנייטרלית Person וכשאני מדברת על אדם בגוף שלישי אני מדברת בלשון רבים בלי להכריז על המגדר שלהם, כדי שלא ללמד את ילדיי שלבוש או שיער זו הדרך לחלק את האנשים סביבנו באופן בינארי".
והניסיון הניב תוצאות: בנה הצעיר, היא מספרת, לא הכיר מגדר בכל ארבע השנים שהוא גדל בבית. "אם היו שואלים אותו אם הוא בן או בת, הוא לא היה מבין את השאלה ועונה 'אני שון'. אחרי חודש אחד בבית הספר הוא כבר ידע שהוא נחשב בן, והוא גם ידע שהוא לא אמור להביא לבית הספר קופסת אוכל ורודה של הלו קיטי וסיכות לשיער. אבל המורה דיברה עם הילדים והוא מאוד מקובל בבית הספר שלו עם השיער הארוך והצמות".
חשבת פשוט לא להגיד לאף אחד בעולם שהוא בן?
"לא חסרים לי נושאים לריב עם המשפחה שלי, ונראה לי שיותר חשוב שאשקיע את האנרגיה הזו בחינוך שלהם".
איך הסביבה שלכם מקבלת את הבנים?
"אנשים שמכירים את הילדים שלי יודעים שהם 'בנים עם שיער ארוך', אבל אנשים זרים הרבה פעמים מתבלבלים ואומרים על הצעיר 'הבת שלך' או 'היא'. לרוב הוא לא מתקן אותם, כי דיברנו על זה שזה לא משנה מה אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל חושבים. לאמא של בן זוגי הערתי על כל מיני דברים שהיא הייתה אומרת, כמו 'בובות זה לבנות' ו'מה אתה בוכה, מה אתה בת?' וגם אמרתי לילדים שזו בורות וטיפשות. אני לא מתנצלת על זה שאני לא סובלנית לדעות דכאניות של אנשים אחרים, אפילו אם זה בני משפחה".
יש לי חברה שנולד לה ילד עם פות
ד"ר זיו חושבת שעם כל הרצון הטוב, ההורים של ה-Theybabies לא יצליחו לבודד את הילדים שלהם לנצח. "הבעיה היא שגם אם מונעים מאנשים להתייחס לילד.ה על בסיס ציפיות מגדריות, עדיין מעצם החשיפה לתכניות טלוויזיה, לשלטי חוצות ולאנשים אחרים, ילדים מקבלים הרבה מאוד אינפורמציה לגבי איך גברים ונשים אמורים להתנהג, וברגע שהם יודעים אם הם בן או בת, הם מן הסתם יישמו על עצמם את הידע הזה", היא אומרת.
ובין אם זה מגיע מתוכם פנימה או מהקריאה שלהם את הקודים החברתיים מסביב, רוב הילדים שגדלים באווירה נייטרלית באמת מזדהים כבעלי מגדר מסוים עוד לפני גיל חמש. הורה אחד סיפר ל-Cut שלקראת גיל שלוש הודיעה להם הילדה שלהם שהיא בת: "אמרנו 'יש! תמיד רצינו בת. את מדהימה, ברוכה הבאה'. כשהילד הזה אמר שהוא ילדה, היא התכוונה לכל הדברים הוורודים והנוצצים ועם טול. אבל בנוסף היא גם יכולה לעשות דברים שאנשים אחרים יחשיבו אותם כמתאימים לבנים, והיא מגדירה אותם מחדש כשל בנות".
"בת השבע שלי נראית טום בוי אבל היא בת, היום אני יכולה לומר את זה", אומרת ליבי. "זה מאוד ברור, היא פונה אל עצמה בלשון נקבה. יש לי חברה, להבדיל, שנולד לה ילד עם פות. היום ברור לי שגם השנייה, בת ארבע, היא בת. השלישי בן שנה וחצי ויש לו פין, אבל זה עוד לא ברור מה הוא. שום דבר לא ברור עד שהם מבהירים את עצמם".
לפני כמה שבועות, כשמאיירס חיפשה את זומר, בני שנתיים וחצי שהתחבאו מתחת לשמיכה, הם צחקקו בעונג וקראו: "זומי מתחבאים!". זו הייתה הפעם הראשונה שזומר התייחסו לעצמם בכינוי גוף כלשהו. כשמאיירס בחרה לגדל את זומר ללא מגדר היא ציפתה שבשלב מסוים הם יזדהו כבן או כבת, אבל היום היא מבינה שבזכות החינוך הבלתי ממוגדר שנתנה להם, ייתכן שהם לא ימצאו את עצמם באף אחת משתי ההגדרות הכל-כך מגבילות. ההורים של סטורם בטוח לקחו את זה בחשבון – הם בעצמם לא בינאריים מבחינה מגדרית: קטי מזדהה כ"הם" ודיוויד כ"הוא" או "הם". סטורם, כאמור, החליטה שהיא ילדה. אחותה הגדולה ג'אז, בת 10, התחילה להזדהות מגיל שבע כילדה טראנסית, וקיו, 7, מעדיפים שיפנו אליהם כ"הם".
"הילדים שלי מזדהים היום כבנים אבל ברור שזה יכול להשתנות", אומרת אילה. "הם יכולים להזדהות בכל אחת מהזהויות הלא בינאריות בעתיד, מחסרי מגדר עד בעלי מגדר פלואידי או כטרנס. הם יודעים שאני לא מזדהה במגדר בינארי בעצמי, ושהפרפורמנס שלי שונה ממה שנחשב נשי – אני לא מתאפרת, לא צובעת שיער, לא מסירה שיער גוף ופנים".
"אני לא יודע מאיזה גיל הבנתי שאני בן ושזה יכול גם להשתנות בעתיד, אבל זה לא משהו שמעסיק אותי", מוסיף בנה הבכור של אילה, "אני שומע לפעמים מילדים שבנות לא מתעניינות בכל מיני דברים 'של בנים', ואני מרגיש שונה שאני לא מסכים עם זה. נראה לי שזה קשור בחינוך שקיבלתי".
לאילה חשוב שהילדים שלה לא יהיו עיוורים למגדר: "כפי שהם ילדים לבנים (white) שרואים צבע, כך שהם יכולים לזהות גזענות גם אם הם לא הקורבנות שלה, כך חשוב לי שאם הם יגדלו להיות גברים סיסג'נדרים (סיסג'נדרים הם אנשים החשים התאמה בין המין הביולוגי לבין המגדר שלהם) הזהות שלהם לא תהיה שקופה ואוניברסלית בעיניהם, והם יהיו מודעים שא.נשים בזהות אחרת חווים את העולם אחרת".
אצל סשה, לעומת זאת, לא הייתה להורים כל כוונה לערער על הקשר בין המין הביולוגי שלו לבין המגדר, אלא רק לפתוח בפניו את כל האפשרויות במקום להגביל אותו. "הוא תמיד ידע שהוא בן", אמרה לקסטון, "יש לו פין". סשה מוכיח שהחינוך של ההורים שלו היה אפקטיבי עד היום, כאשר הוא בוחר את בגדי התלבושת האחידה שלו גם מהרשימה של הבנות ואוהב במיוחד חולצות עם צווארון מעוטר ושרוולים מכווצים.
אין עדיין חומר מחקרי שעוסק בהשלכות הפסיכולוגיות וההתפתחותיות על הילדים
שלא באופן מפתיע, ההורים של תינוקות ה-Theybabies מתמודדים עם לא מעט ביקורת. ההורים של קטי ודיויד תמכו בדרך בה הם בחרו לגדל את סטורם, אבל הודו שהם נבוכים לספר עליה לחברים ולקולגות שלהם. חברים של בני הזוג התעמתו איתם וטענו שהם כופים על התינוק הרך את האידיאולוגיה שלהם, ושהם גוזרים עליו חיים אומללים בעולם אכזרי. פרופ' שכנר אומר שבגלל שסגנון ההורות הזה חדש, אין עדיין בנמצא חומר מחקרי שעוסק בהשלכות הפסיכולוגיות וההתפתחותיות שלו על הילדים. "מה שאנחנו כן יודעים זה שכאשר אנחנו משתמשים בקטגוריות מגדריות נוקשות, אנחנו בוודאות מצמצמים את האפשרויות של הילד לחקור ולמצוא מה הוא אוהב ובמה הוא יכול להיות טוב", הוא אומר. "מעצם המיגדור אנחנו שמים גדר, מגבילים. אנחנו הרבה פעמים גורמים לילדים להרגיש רע אם הם אוהבים דברים מסוימים או שיש להם תכונות מסוימות שלא תואמות את המגדר אליו שייכנו אותם באופן אוטמטי".
גם לטענה שמדובר בניסויים בילדים הוא מגיב בביטול. "זה טיעון חלול. אפשר להגיד שבמידה רבה כל החלטה של הורים היא סוג של ניסוי: כמה אחים יעשו לילד, לאיזה גן ישלחו אותו. להכל יכולה להיות השפעה, ואני לא רואה בהחלטה לגדל ללא מגדר הבדל מהותי. ערכים של הורים - כשהם מאפשרים ולא נוקשים - הם דבר חינוכי נכון וטוב. לדעתי זו גישה חינוכית לגיטימית. אני מאמין בזה בכל ליבי".
דיויד, אבא של סטורם, לא מתרגש מהביקורת: "לכולם מציקים על איך שהם נראים, מה שהם לובשים או חושבים בשלב כלשהו. כשמדברים על שיפוטיות של אחרים, איזה ילד ידע לעמוד על שלו וגם להגן על אחרים – ילד שמתמודד עם הצקות למרות שהוא מנסה מאוד להשתלב, או ילד שיש לו בטחון עצמי חזק ולפחות שני מבוגרים שעומדים מאחוריו שהוא יודע שאוהבים אותו ללא תנאי? זה ברור באיזה ילד אנחנו בוחרים".
בעתיד האוטופי, יש יגידו, נצליח לבטל את כל הסטריאוטיפים ולא תהיה משמעות למגדר – אדם לא יהיה גבר או אישה, אלא פשוט אדם. בעולם כזה חינוך תינוקות Theybabies יהיה מיותר. "בתרבות שאנו חיים בה מגדר הוא עובדה חברתית טוטאלית", מסכמת ד"ר זיו, "זה אולי המיון הראשוני והמידי ביותר שאנו עושים, עוד לפני גזע, ויש לו השלכות בכל תחומי החיים - במיניות, ביחסים בינאישיים, בעבודה, בספורט. בעולם אוטופי, ההבדל בין גברים ונשים יהפוך להיות הבדל שלא עושה הבדל, כלומר הבדל גופני שאין לו כמעט השלכות חברתיות למעט, אולי, במה שקשור ישירות להריון ולידה".
גם פרופ' שכנר מסכים שאם לא היו תפקידי מגדר, היינו מיחסים לזהות המגדרית הרבה פחות משמעות: "המגדר הפך להיות מרכיב כל כך משמעותי בזהות שלנו לא סתם: זה תוצר של אלמנטים היסטוריים פוליטיים וכלכליים של משטור, דיכוי וכוח. בעולם ללא תפקידים מגדריים אולי היינו נותנים ביטוי למרכיבים אחרים בזהות שלנו, שהרי היא מורכבת מהרבה חלקים אחרים. למרות שצריך לפעול ולשאוף לשם, לצערי קשה מאוד לדמיין עולם כזה כרגע".