עמודה לילדים חטופים, עמודה להורים שנרצחו, עמודה למורים שנרצחו, עמודה לאחים חטופים. בבית הספר היסודי "אלונים" שבמועצה האזורית שער הנגב מחזיקים מידע על תלמידים בטבלאות שיתופיות, יודעים מה מיקומם, מה הציוד הנדרש להם ללמידה ולהפסקה, ועושים הכל כדי לשמר את מסגרת בית הספר, שהסגל שלו ותלמידיו פזורים כעת ברחבי הארץ.
כמעט בכל שכבה יש ילד חטוף. אלה אליקים ויובל ברודץ בכיתה ג', טל גולדשטיין בכיתה מעליהם, עופרי ברודץ ב-ה', גל גולדשטיין ב-ו'. "הפגיעה היא רב-ממדית ורב-מערכתית, מה שאומר שאין מי שלא נפגע ושכולנו – מורים, מנהלים, צוות החינוך המועצתי ומשרד החינוך – בוחנים דרכי פעולה ויוצרים תורה חדשה להתמודדות", אומרת בכאב המנהלת שלומציון כהן. "אפשר לומר שאין תלמיד, כיתה או בית ספר בעוטף שלא חוו ויחוו את האירוע כמכונן וטראומטי, ובוודאי ברחבי הארץ כולה לאחר הטבח בפסטיבל נובה והלחימה בעזה".
אבל הפגיעה כאן קשה ביותר, קרובה מאוד.
"נכון. האנשים שאיבדנו הם חלק בלתי נפרד מהקהילה, חברים שלנו או של ההורים, תלמידי עבר והווה. לילי איתמרי ז"ל, אחת המורות שנרצחה עם בעלה רם ז"ל, הייתה קרובה לכולן, אישיות צבעונית ומיוחדת שאהבה את החיים והייתה אחראית הווי בית הספר. באופן אישי חוויתי אובדן של חברה, וכולנו בצוות כואבים את אובדנה. גם ליבנת קוּץ ז"ל, שהייתה מורה בבית הספר וניהלה את בית המלאכה, נרצחה עם בעלה ושלושת ילדיהם. הכאב הוא עצום. בקרב הילדים כמובן מתעוררת החרדה בעקבות ההתמודדות בגיל צעיר עם אירוע אלים כל כך, שגבה חיים של אנשים מחייהם – הורים, דודים, סבים, חברים, מורים שלהם".
היה רגע ששבר אתכם?
"נאלצנו בשלב מוקדם יחסית להסיר מהקבוצה הכיתתית הורה מסוים או תלמיד שהם חטופים, עקב אילוצים ביטחוניים, כי אין לדעת היכן הטלפון שלהם נמצא. במקרה ששני ההורים נרצחו, נאלצנו להוסיף את הסבא או הסבתא לקבוצה. הילדים של משפחת עידן מכפר עזה, שהוריהם נרצחו, לומדים אצלנו, אביגיל אחותם הקטנה חטופה. ולצערי האובדן עוד גדול ורחב. הכאב הוא עצום".
שואלים אם החברים שלהם יחזרו
שלומציון, בת 53, שמתגוררת בקיבוץ מפַלסים, חוותה עם יתר חברי הקהילה את אירוע חדירת המחבלים ב-7 באוקטובר. מביתה ניסתה להבין מה קורה וכבר בשעה מוקדמת התברר שאין מדובר באירוע חירום "שגרתי". "קיבלתי את ההודעה על נפילתו בקרב של ראש המועצה אופיר ליבשטיין בשעה מוקדמת, ומכאן הכל השתנה", היא נזכרת. "הרצח שלו הפך את הרגע מ'לפני' ל'אחרי'. הביטחון נפגע עוד יותר והייתה תחושה שאין מי שמוביל ותכף ישלח הנחיות התגוננות והודעות הרגעה".
"נאלצנו להסיר מהקבוצה הכיתתית הורה או תלמיד שהם חטופים, כי אין לדעת היכן הטלפון שלהם נמצא. במקרה ששני ההורים נרצחו, נאלצנו להוסיף את הסבא או הסבתא לקבוצה" הילדים
בשבע השנים האחרונות מנהלת שלומציון, שבסביבתה הקרובה קוראים לה שלומצי, את "אלונים" ועכשיו היא צריכה להמשיך להחזיק את 500 ילדי בית הספר ואת עשרות המורים שפזורים בימים אלה ברחבי הארץ. "בקיבוץ משמר העמק נמצאים ילדי נחל עוז שלנו, באילת יש ילדים שלנו משדרות, בקיבוץ שפיים ילדי כפר עזה, ביישוב כרמים נמצאים ילדים נוספים מנחל עוז, ילדי מפלסים נמצאים במלון דן אכדיה בהרצליה, חלק מילדי קיבוץ רוחמה חזרו לקיבוץ ומשתלבים עם ילדי שדרות או דורות, ילדי מושב יכיני נמצאים בירושלים, ילדי דורות בקיבוץ רמת רחל ועוד ועוד", מונה שלומציון.
מאיפה מתחילים?
"זה התחיל כמו פירמידת הצרכים של מאסלו – קודם הקהילה דאגה למקום למשפחה ולתזונה, ואחר כך לחינוך ולמענים הרגשיים. לא היה לי הרבה זמן. אחרי יותר מ-20 שעות בממ"ד עם המשפחה הפרטית שלי, כשאישרו לנו לברוח מהאזור, התחלתי בלב דופק להרים טלפונים למורים שלי, להורים של תלמידים. כולם הביעו פחד גדול ודאגה, החל ממי שבעלה לא הגיע הביתה, ועד מורה מבארי שכתבה 'תצילו אותנו', ולא היה מי שיושיע".
מה עוד את זוכרת מההודעות?
"אני לא אשכח את ההודעות של קים, אחת המורות שלנו, בפייסבוק, כשעוד הייתה קצת קליטה בממ"ד. 'שורפים אותנו', 'הורגים אותנו', 'איפה הצבא?'. תוך כדי זה כבר התחלתי לתכנן איך אנחנו הולכים לאסוף את התלמידים, המורים ואנשי הצוות ולהמשיך לתפקד".
מתי הבנת שהמצב כל כך קשה?
"מהר מאוד. קודם כל דאגנו למענים הרגשיים. כינסתי לפגישת זום כמה שיותר מורים מבית הספר יחד עם אנשי חינוך מהמועצה כדי להבין איך אנחנו מפעילים מרכזי חינוך ולמידה שפועלים יחד בפיזור גיאוגרפי כל כך גדול. בשבועיים הראשונים זה היה רק טלפונים לילדים, והצוות עבר הכשרה מיוחדת. עבדנו עם מכון מולי להד, שמתמחה בהתמודדות עם מצבי חירום וטראומה, עשינו איתם מפגשים של כל הצוותים החינוכיים. הקמנו קבוצת צל"ח (צוות לשעת חירום) שמורכבת מיועצים חינוכיים, פסיכולוגים, אנשי ביטחון, הנהלה, מורים, אנשי חינוך מיוחד".
עם מה התמודדתם?
"עם מה לא. איך מסבירים לילדים שילד מהכיתה שלהם חטוף? הילדים לא תמיד מבינים, מה זאת אומרת שיש חטופים? הם רגילים שחוטפים לך קלף. עשינו זום להורים כדי להבין איך אתה מדבר עם הילד שלך ואומר לו שאבא של ילד מהכיתה נרצח. מה זו בכלל המילה 'רצח'. למדנו לדייק את עצמנו. רק אחרי שבועיים עשינו זום לכל הכיתה, כדי שכל ילד יוכל לשתף. לא רצינו שהילדים יתעדכנו אלו מאלו אלא יקבלו את המידע מאיתנו".
יש שאלות שקשות לך במיוחד?
"כולן קשות. בהתחלה היו הרבה שאלות על מוות – מה יקרה לנו? האם בית הספר שלנו הוא אזור מסוכן? הם שאלו, 'אם הוא נמצא בעזה, אז מה עושים לו? ולמה הילד הזה או הילדה הזאת לא עלו אתנו לזום הכיתתי? והם יחזרו לכיתה?' שואלים אם בית הספר עדיין קיים, אם יש בו מחבלים, אם הוא הרוס".
100% מהתלמידים בטיפול רגשי
שלומציון, אם לשתיים שנולדה וגדלה במושב יכיני ונשואה לאמיר, בן קיבוץ מפלסים, מחוברת מאוד לאזור: "אני מאוד אוהבת את צפון הנגב ומרגישה שייכת לשם. שער הנגב הוא שלנו, כל האזור של נתיבות, באר שבע, אשקלון – בשבילי זה הבית".
לבית הספר הגיעה כמורה מחליפה ובתוך שנה הפכה למחנכת. "אני חלק מהסיפור ההיסטורי של המקום הזה", אומרת שלומציון. "אני מחוברת בכל רמ"ח איבריי לילדים, למורים, לאנשי הצוות, לאבות הבית, הפכנו לחבורה גדולה ומגובשת שהחוסן שלה בנוי אחד מהשני. עברנו המון אתגרים – ב-2018 שריפות וקסאמים, ב-2021 מבצע 'שומר החומות', באחד המבצעים אפילו נאלצנו להעתיק את בית הספר לרוחמה עד שיבנו לנו בית ספר ממוגן. עשינו גם את זה. אבל עכשיו זה האתגר הגדול ביותר, זוועות בעוצמה שלא דמיינתי גם בסיוט הכי גדול שלי".
"למי זה נראה בסדר ש-100% מתלמידי בית הספר שלי נמצאים בטיפול רגשי? למי זה נראה בסדר שהאפליקציה שלנו כל הזמן מצפצפת?"
כבר 20 שנה שאזור העוטף סופג קסאמים, וצוות המורים ערני בכל הקשור למצב הביטחוני, מתוך הידיעה שאזעקה במועצה האזורית אשכול יכולה לנבא שגם לשער הנגב יגיעו הרקטות במהרה. "אצלנו תמיד מחשבים זמני הסעות והפסקות, מתרגלים כניסה לממ"ד ויציאה ממנו ויודעים היכן המקום הקרוב ביותר להיכנס למצב 'הכי מוגן'".
ואיך מגנים על הילדים בסיטואציה כזאת?
"איך באמת? למי זה נראה בסדר ש-100% מתלמידי בית הספר שלי נמצאים בטיפול רגשי? למי זה נראה בסדר שהאפליקציה שלנו כל הזמן מצפצפת? אנחנו בעוטף עזה לא רק הופקרנו אלא שתקנו. שנים על גבי שנים יורים עלינו טילים, מפריחים אלינו בלוני תבערה, מאיימים עלינו. ב-2009 כשהייתי באו"ם אמרתי את אותם הדברים ואמרו לי שלא כל עזה הם חמאס, והנה אנחנו כאן, בסיוט הכי גדול שלנו. חברי כנסת ושרים באים, מדברים, אבל אף אחד לא יכול לתת לי חותמת של ביטחון בבית שלי, בבית הספר. כל מה שהכרנו התפוצץ לנו בפרצוף. ואת זה אני צריכה להסביר לילדים".
מה אומרים? איך מסבירים?
"זה קשה. המשימה שלנו היא לבנות עוגנים חדשים ותורה שלמה חדשה. כל העוגנים הגדולים, למשל שכל השנים לימדנו את הילדים ששומרים עלינו, התנפצו. לימדנו אותם שממ"ד ומיגונית הם המקום הכי בטוח בעולם, והמיגוניות הפכו למלכודות מוות. לימדנו אותם שהצבא שלנו הוא הכי חזק בעולם, והם יודעים שהצבא לא הגיע במשך שעות. לא מזמן חגגנו 70 למדינה והבאנו תערוכה שבה הציגו לתלמידים את כל ההמצאות והחידושים של הצבא בתחומי האבטחה והמודיעין, והנה – לא הצלחנו לאבטח את הדבר הכי פשוט, הם נטרלו אותנו עם קאטר".
אנשי חינוך יודעים לשקם קהילות
בשבועות האחרונים התפצל "אלונים" למרכזי למידה קטנים, חלקם פיזיים וחלקם בזום. "התחלנו בראש ובראשונה במענים לנפש", אומרת שלומציון, "אבל אנחנו יודעים שגם הלמידה היא עוגן חשוב. אנחנו יוצרים מערכות לימודיות פדגוגיות משולבות מענים רגשיים וחברתיים. אנחנו גמישים ומבינים שכנראה נרוץ כך למרחקים ארוכים, שכן המצב הנוכחי לא הולך להסתיים בקרוב".
איך מחזקים את הצוות החינוכי?
"היה המון בכי בימים הראשונים, המון קושי. גם אני הייתי בממ"ד, אני לא באה מהצד, חוויתי על בשרי את החרדה וחוסר האונים. אני מבינה היטב את המצוקה של הצוות, ששמעו אנשים שצעקו 'הצילו, שוברים את הדלתות, שורפים אותנו, בואו להציל אותנו'. הצוות פה הוא חלק מהקהילה בעוטף עזה, וכשקורה משהו לקהילה שלך אתה בהזדהות, אתה בבור יחד עם האנשים. לאט-לאט אנחנו עובדים עם המורים על לצאת מהמקום הזה ולהגיע למקום של אמפתיה. רק ככה אפשר להוציא את התלמידים לאט-לאט מהמקום הטראומטי ולחזק אותם.
"הקשר בינינו בנוי מהמון אנושיות, שותפות גורל. רק ככה זה יכול לעבוד. איך מביאים צוות מפורק למצב של לחזק? משתפים. כל הזמן. בהכל. איפה כל אחד היה כשזה קרה. גם אני רציתי שיראו אותי, לשתף מה עבר עליי".
מה עבר עלייך?
"בקצרה, היינו 20 שעות בתוך הממ"ד. הרגשתי שאני לא בטוחה ברמה שהרגליים לא הולכות על הקרקע, פחד מוות. אמיר הרגיש חוסר אונים שלא היה יכול להגן על המשפחה, כעס על עצמו שלא תיקן את הידית של הממ"ד. אישרו לנו לצאת רק ביום ראשון בבוקר וחטפנו הלם כשראינו מה קרה בחוץ".
"כל העוגנים הגדולים, הדברים שלימדתי את הילדים ששומרים עלינו, התנפצו. לימדנו אותם שממ"ד ומיגונית הם המקום הכי בטוח בעולם, והמיגוניות הפכו למלכודות מוות"
צוות החינוך מחויב למשימה הקשה שעומדת לפניכם?
"מאוד מאוד. אם יש מישהו שמשקם קהילה, אלה אנשי החינוך. יש לנו מורים שחזרו באמצע שנת שבתון רק כדי לעזור, יש לנו מורה שאפילו העתיקה את מקום מגוריה כדי ללמד בקיבוץ רוחמה. יש המון הכלה והקשבה, ואם קשה מאוד אני מכריחה את המורה לקחת חופש, למרות שהם מתעקשים לקחת חלק".
ומי עוזר לך?
"יש לי משפחה אוהבת ותומכת שמאפשרת לי להתמקד בשיקום. יש איתי ולידי אנשים שעוזרים מכל הקצוות, חברות וקולגות, צוות הניהול המדהים שלי, אגף החינוך ומשרד החינוך. כולם באמת מגויסים לעזור. המורות שלי הן אלו שאליהן אני מרימה את הטלפון כשאני צריכה עזרה – כל אחת ומומחיותה. יש להן יכולת לתקן את העולם שלי שיהיה טוב יותר".
"קיבלתי את ההודעה על נפילתו של ראש המועצה אופיר ליבשטיין בשעה מוקדמת, ומכאן הכל השתנה. הרצח שלו הפך את הרגע מ'לפני' ל'אחרי'. הייתה תחושה שאין מי שמוביל"
אנחנו נהיה השראה לבתי ספר בחירום
תהליך הריפוי יימשך עוד זמן רב. המפונים עוד לא יודעים מתי יחזרו לעוטף עזה ובהתאמה גם החזרה הפיזית לבית הספר עומדת בסימן שאלה גדול. אבל לשלומצי יש תקווה. "הילדים מחבקים אותנו, הם נלהבים לראות אותנו", היא מספרת בהתרגשות. "באתי לבקר במשמר העמק והילדים רצו אליי, אני מייצגת עבורם את היציב, האוהב, האכפתי. את השגרה. יש בי גם הרבה כעס וזעם אבל כרגע אני מתמקדת בלשקם את הילדים ואת הלמידה. לא הייתי יכולה לנהל בית ספר אם לא הייתי אדם שחי על יסודות של תקווה. אני מאמינה שנקים את בית הספר מחדש. לא הייתה נפילה שלא קמנו ממנה למשהו טוב יותר. המורות עם הרבה יותר אומץ והרבה יותר שליטה במצב. אני גם אומרת שמותר וצריך לשהות בחרא, זה חלק מתהליך הריפוי. שהייה בתוך זה היא חלק מהעיבוד של זה".
אז את לא כל הזמן אופטימית.
"יש לי לפעמים מחשבות של כפירה – אולי אני אסע לחו"ל, אולי הדבר הזה כבד על אדם אחד. אבל מיד אני מבינה שאין סיכוי שאני מוותרת. אם יש משהו שלמדתי מכל מה שקרה הוא שהחיים מתנהלים כאן ועכשיו. חשוב לחשוב על 'היום שאחרי', אבל כרגע הוא לא ידוע".
מה החזון שלך לגבי בית הספר?
"כרגע החזון שלי הוא להחזיר עטרה ליושנה, ויושנה זה המצב שהיה לפני חודש. לשוב לאגד את כולנו תחת מטריית בית הספר, לחבק, לייצב וליצור מקום חם ואוהב, בטוח ומעשיר. מחזיק אותי להריץ בראש שלושה חודשים קדימה, שאז נהיה באתגרים חדשים, קשים פחות מאלו של עכשיו, ונגיד 'וואו, זה וזה עבר', ואז נוכל לראות מה עשינו ואולי גם להתחזק מזה. אנחנו כאן כדי להיות חלק מהמאמץ המלחמתי, אבל בפן של השינוי, השיקום, הריפוי. אנחנו לוחמי חינוך. עוד נקום וניבנה, אין לי ספק, ונהיה השראה לבתי ספר בחירום בכל העולם. אנחנו לא נחזור להיות מי שהיינו בלי האנשים שאיבדנו, וצריכים להיות ערוכים לכך שהחזרה הביתה תהיה מורכבת, רגשית, אבל היא גם תקים קהילה חדשה בשער הנגב".