"אמא נירית, לאן הלכת?", שואלים שני הבנים התאומים שנירית גידלה במשך חמש שנים וחצי, בחלום החוזר שיש לה עליהם. יותר משנה שלא ראתה אותם, והסיבה שהם קוראים לה "אמא נירית" היא שהיא לא האמא הביולוגית שלהם. היא הייתה בת הזוג של אבא שלהם וגידלה אותם.
נירית היא אישה יפה, עם שיער שחור פחם וריסים ארוכים המעטרים עיניים גדולות ומאירות, כמו הגרסה הישראלית של אמלי לסרט הצרפתי בעל אותו השם. היא נכנסת לבית הקפה, וברגע שהיא מתיישבת היא מבחינה בפזמון השיר המתנגן ברקע, Ordinary World, וכשמגיעה השורה "I won't cry for yesterday" ("לא אבכה על אתמול"), העיניים שלה מוצפות. "הבטחתי לעצמי שלא לבכות כל כך מהר", היא מתנצלת. היא באה לדבר על אתמול או לפני כמה אתמולים כשעוד הייתה עם בן הזוג האחרון שלה, ועם הילדים שלו.
אבל לא על הפרידה ממנו היא בוכה, אלא על הניתוק החד והפתאומי משני הבנים התאומים שלו, בנים שגידלה מאז היו בני 3. שבוע לפני הפרידה הם עוד קראו לה "אמא נירית" (השם האמיתי שמור במערכת), ועכשיו בלי הסבר ובלי אפשרות להיפרד כמו שצריך היא הפכה, ובכן, ללא קיימת עבורם.
"הכרתי את דרור במסיבה של מכרה משותפת. הייתי חצי שנה אחרי פרידה, בת 36, הוא היה בתהליכי פרידה. היו לו שני בנים תאומים בני 3. כשהכרתי אותו היה קליק מיידי ואחריו כימיה מטורפת. יצאנו מהבית של החברה ביחד, ומאותו רגע נהיינו זוג. אחרי חצי שנה הכרתי את הילדים שלו. אהבתי אותם בגלל שאהבתי אותו. הלב שלי היה פתוח לכל הדבר הזה", היא מתארת. "התחלנו להביא אותם אלינו לדירה הקטנה שלנו, וכשהם גדלו והדירה נהייתה צפופה, עברנו יחד לדירה גדולה יותר - וחלקנו בהוצאות. הילדים התחילו לבוא אלינו בכל שישי שני ובחגים. פתאום הם רצים אלייך ושמחים לראות אותך, והמקום האימהי נכנס לפעולה למרות שיש להם אמא. חיינו ככה חמש שנים וחצי, עד לפני קצת יותר משנה. מערכת היחסים שלי ושלו וגם התא המשפחתי התהדקו, הייתי מושקעת ומאוד אהבתי את המשפחתיות שלנו".
אמא יש רק שתיים
לנירית לא היו ילדים משלה, ובגיל שבו הכירה את דרור לא נותר לה זמן רב להביא ילדים. "לאורך השנים העליתי כמה פעמים את הנושא. הוא לא רצה עוד ילדים, ובגלל שאהבתי אותו ואהבתי להיות אמא הילדים שלו, אמרתי לעצמי שזה מספיק, ואיזה כיף שיש לנו גם את הזוגיות לעצמנו כשהילדים עם אמא שלהם וגם את ההורות יחד לילדים שלו. הם קראו לי אמא. יש אמא נירית ויש אמא טלי, הביולוגית. הם גדלו איתי מגיל צעיר, הם לא זוכרים מה קרה לפני שהיינו תא משפחתי".
ואז, בתהליך איטי, החלה הזוגיות של נירית ודרור להתערער. "היחסים בינינו התחילו להידרדר. הוא חשב שאני מתרחקת ובוגדת בו. מנגנון ההגנה שלו היה לעשות את זה בעצמו. יום אחד קיבלתי טלפון מקולגה שלו שסיפרה על הקשר שלו עם חברה מהמשרד. עם כל העייפות של הקשר והמריבות שהלכו והתעצמו, זה שמט לי את הרצפה מתחת לרגליים. לא יכולתי לנשום. מבחינתי הקמתי איתו משפחה. הייתי בטוחה שזה הוא ואני לתמיד. כשהוא חזר הביתה זה היה גיהינום, ונפרדנו. הכל היה מאוד סוער. לא הספקתי לדבר עם הילדים, לא להיפרד מהם כמו שצריך. פשוט הייתי בתדהמה. זה היה מיינד פאק". היא עוצמת עיניים ונושמת כדי שלא להתפרק שוב. "בגלל שהבית שעברנו אליו היה בנוי לילדים, עם החדר ומיטת הקומתיים שלהם - לקחתי את הדברים שלי ויצאתי מהבית".
נירית: "את מפחדת שישכחו אותך. את מפחדת שיזכרו אותך בתור האמא שנטשה. גם לא רציתי לעשות דרמות כמו לחכות להם מחוץ לבית ספר"
עוד לפני שנירית הבינה מה אירע בזוגיות, כבר היו לכך השלכות על הקשר שלה עם הבנים. "זה לא התחיל כניתוק מהילדים. הפוקוס היה קודם כל לקום ולצאת מהבית שבו נבגדתי. רק בשלב הבא שאלתי איך לתקשר את הפרידה לילדים, ודרור אמר, 'לא צריך לתקשר, אני אתקשר להם'".
הוא ההורה הביולוגי ולך אין זכות.
"כן. פחדתי שהוא יגיד לבנים דברים לא טובים עליי. את מפחדת שישכחו אותך. את מפחדת שיזכרו אותך לא טוב, בתור האמא שנטשה. גם לא רציתי לעשות דרמות כמו לחכות להם מחוץ לבית הספר. יותר משהיה לי חשוב לראות אותם ולהסביר שאני אוהבת אותם ותמיד אוהב אותם, היה לי חשוב שלא להכאיב להם. לא ידעתי מה אמרו להם ולא רציתי לעמוד מולם ולהגיד 'מה שאמרו לכם לא נכון'. רציתי שיראו את אבא שלהם כדמות מיטיבה. הרצון להגן על הילדים גדול - כי את אמא. ואני אעדיף לשבת בבית ולבכות מלערער אותם. זה לאבד ילדים. כל התהליכים האלה של ילדים שהופכים לבני נוער - את מאבדת. האבל שנכנסים אליו לא מדובר בכלל".
למה לא נלחמת על הקשר?
"מי ילך ראש בראש עם אבא ואמא של הילדים? אם אני לא הולכת אליהם לבית הספר כדי שלא לפגוע בהם - אני אלך ראש בראש עם ההורים למשפט? את משקיעה את השנים הקריטיות שיכולת להיות בהן אמא בעצמך בילדים של אחרים, ואין לך שום זכות. אני להיריון כבר לא איכנס. הייתה אמורה להיות לי משפחה. שני בנים. והם כבר לא יהיו".
"לאבל יש תהליכים ושלבים, ופה זה אבל בנסיבות מורכבות יותר - אבל עם תסכול: אני גם אמא, וגם מרגישה פראיירית!" מסביר פרופ' אמריטוס עמירם רביב מבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מומחה לשלבים השונים בהתפתחות המשפחה והילדים. הוא מציין כי אף שהמחקר הפסיכולוגי לא נוטה להתמקד בקבוצה זו, פרידה מילדים לא ביולוגיים יוצרת נסיבות של אבל מורכב.
"בתרבות הישראלית, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם זה לצאת פראייר. 'אני עזרתי לך לגדל את הילדים שלך, עזרתי לך להיות אבא טוב'. יש פה חוויה של תסכול ושל כפיות טובה - 'השקעתי ואין לי את ההנאה מהילדים'", הוא מבהיר. "האבל הוא על האובדן. זה אבל מסובך משום שנוספו רגשות, כולל כעס, והרבה פעמים כעס של האם גם על עצמה. היא אומרת לעצמה, 'עצם זה שאני במיטב שנותיי הייתי צריכה לגדל ילדים, ועכשיו כשהם נושאים פרי אני לא חלק מזה – זה לא מגיע לי'. הרי לגדל ילדים זה לא תמיד כיף, אז תחושת האבל מהולה בתחושת ניצול וכפיות טובה".
לגונן על הילד במחיר אי-חשיפת האמת
אישה שמגדלת ילדים לא ביולוגיים שלה, למשל של בן הזוג מזוגיות קודמת, נקראה עד לא מזמן "אמא חורגת". ב-2013 שינתה האקדמיה ללשון העברית את המונח ל"אמא שלובה", ויש שמכנים אותה "אמא משלבת" או "אמא תפקודית". המונח "אמא חורגת" היה לשם נרדף לאמא רעה, בטח באגדות שמהן ינקו ילדים לאורך השנים, החל באמא החורגת של שלגייה, עבור באמא שגירשה את עמי ותמי מהבית וכלה באמה המתעמרת של סינדרלה. והרי במציאות, בייחוד כשהאב עובר לגור עם בת הזוג החדשה, אותה אישה מוצאת את עצמה מגדלת את הילדים כמו אם.
הנשים שהתראיינו לכתבה ביקשו באופן גורף שלא לדבר בשמן המלא, מחשש שהילדים יזהו את עצמם בכתבה וייפגעו. כולן הביעו חשש מהדרך שבה ציירו אותן מול הילדים ומה אמר עליהן האב הביולוגי, שכפה את היעלמותן והיאלמותן מחייהם. כולן תוהות איך הסבירו לילדים את הפרידה - האם הן עזבו? נטשו? הפסיקו לאהוב? וללא היכולת לתקשר עם הילדים, הן לא יכולות לומר להם את האמת: שהן אוהבות אותם ולא כך רצו שהדברים יסתיימו. עם זאת, כולן העדיפו לשמר את הסיפור שסופר לילד מפי הוריו מתוך מחשבה על טובתו, גם במחיר אי-חשיפת האמת. הן עשו זאת כי גוננו על הילד. בדיוק כמו אמא.
ליאת: "לי כבר לא יהיו ילדים, וגם לא רציתי, אבל את הילד הזה אהבתי כאילו היה הבן שלי. וכמו אם הכנסתי אותו לצוואה. הוא לא יודע, אבל הדירה שלי תהיה שלו יום אחד"
"אני לא יוצרת קשר עם הילד אחרי הפרידה כי לא רציתי שהוא יצטרך לבחור. זה לא פייר. אני גם לא רוצה להעיר את הפצע הזה אצלי", מספרת ליאת, בת 46. זה ארבע שנים שהיא לא בקשר עם הילד שגידלה, לאחר שהאב ניתק אותה מחייו. "היינו יחד שבע שנים. הוא גרוש עם ילד, שהיה אז בן 3, ואני ללא ילדים משל עצמי. הקשר ביני ובין האבא מת שנתיים לפני שנפרדנו בפועל, אבל לא הייתי מסוגלת להיפרד בגלל הפחד מהפרידה מהילד. לא יכולתי לשאת את זה".
ליאת מתארת קשר עמוק עם הילד. "הילד ואני אהבנו מאוד אחד את השני. גרתי עם אבא שלו במושב בצפון והוא היה בא אלינו כל סופ"ש שני. בשבתות אבא שלו היה ישן עד מאוחר ואני הייתי קמה איתו. היינו הולכים לטייל עם הכלבה שלי ליד הים, אחר כך חוזרים הביתה, מכינים בראנץ' מפואר מהספר 'ילדים מבשלים' של רות סירקיס. המטרה שלנו הייתה להכין כל מתכון ומתכון בספר".
אי אפשר לטעות בהשפעה העמוקה שלה על חיי הילד. "אבא שלו שונא את הים ואני מתה על הים. הייתי לוקחת אותו בכל יום לחוף - והיום הילד גולש. זאת איכות שאני הבאתי לחיים שלו. האבא חרדתי לגביו, ולעומתו אני אמיצה ומעודדת לעשות הכל. לימדתי אותו לשחות, לרכוב על אופניים, לקחתי אותם לטוס למרות שהאבא פחד. עודדתי תחביבים כמו לדוג או ללכת להופעות. יכולתי לפנק אותו כמו סבתא שמפנקת".
סבתא זה תפקיד עם מותרות, הוא מזוהה יותר עם כיף. איך באו לידי ביטוי האתגרים שלך בהורות?
"במערכת היחסים הזאת את גם המבוגר האחראי. בחופשים אבא שלו יצא לעבודה בבוקר, חזר בערב ואפילו לא היה שואל אם זה בסדר שהילד יהיה איתי כל היום. הילד נשאר איתך וזו עובדה. חופשים גדולים שלמים הוא היה אצלי. ב'צוק איתן' הוא היה פה כי היה פה בטוח יותר. ואז צריך להחזיק את המצב הרגשי של הילד. הוא הרגיש איתי כל כך בנוח שגם רב איתי כמו שרבים עם אמא. הרי מול זרים לא מרגישים בנוח להתפרק. היו הרבה אחריות ומטלות, חובות הוריות. וברגע קורעים אותך ממישהו תמים וטהור ואין לך ברירה, בסופו של דבר אין לך זכויות".
רקפת: "כאב לי בגוף מהחוסר שלהן, מהגעגוע. עד היום אני חושבת מה איתן ואיפה הן. אני רואה אותן באינסטגרם או בפייסבוק גדלות, ואני מרגישה החמצה גדולה"
"מבחינת החוק עצמו אין שום אפשרות לתת לידועה בציבור שנפרדת מבן זוגה לפגוש את הילדים, וגם אין שום אפשרות כלכלית מאחר שאין לה שום מעמד שמעוגן בחוק", מאשרת עו"ד מזי גבאי, מומחית לדיני משפחה ומשפט פלילי. "מה שכן, יש יציר פסיקה מיולי האחרון, שניתן על ידי השופט לענייני משפחה יהורם שקד, ובו הוא קרא לזה 'הורה פסיכולוגי' או 'הורה תפקודי' ואפשר לתת להורה שאינו ביולוגי זמני שהות – ארבע שעות שבועיות. בפסק הדין נכתב 'עשויות לקום לאדם זכויות וגם חובות כלפי ילד שאינו ילדו הביולוגי בכפוף לעיקרון טובת הילד' וכי הזכות להסדרי השהות היא גם של הילד, שנפגע עמוקות מקטיעת הקשר כליל עם האיש, וזכות זו מעוגנת בפסיקה ענפה שלאורך השנים הרחיבה את הפרשנות לזכות הילד לקשרי משפחה עם קרוביו, גם כחלק מחובות הוריו כלפיו".
במקרה של ליאת, הפרידה מהאב צבעה את אופי הניתוק מהילד ואף פגעה בו. "האבא כעס שנפרדתי ממנו ומשך את הילד ממני. בקורונה היה אסור לי לראות אותו. האמא הביולוגית דחפה שנישאר בקשר, היא ואני הפכנו להיות חברות. היא אמרה לי, 'את עוזרת לי לקדם את הילד יותר מאבא שלו'".
איך הניתוק הזה גרם לך להרגיש?
"אחת התחושות היא שהתפקיד שלך נגמר ולא צריך אותך יותר. אין שום הכרה בקשר. את נורא פגועה ואומרים לך, 'בעיה שלך - הילד שלו'. וזה ברור, אבל עושים לך ניכור הורי וכל התפקיד שהיה לך נמחק ברגע".
לא ניסית לפייס את האבא עבור הקשר עם הבן?
"ניסיתי לחזור איתו לקשר. הנפתי כל כך הרבה דגלים לבנים ובלעתי את הכבוד כי מה שחשוב זה הילד. הרגשתי שהאקס שלי כל כך נלחם בי שלא ידעתי איך זה יוצא מול הילד, פחדתי שיעשה את המניפולציות שלו מול הילד. ואני מפחדת שאם אתאמץ מול הילד ומאחורי הגב של אבא שלו - הוא יטנף עליי. לפני כמה זמן הוא כתב לי אחרי נתק ממושך - 'ראיתי שיש לך בפייסבוק ובאינסטגרם תמונות שלך ושל הילד שלי. אני מבקש שתסירי אותן'. חתיכת חצוף! אתה לא יכול למחוק את ההיסטוריה!".
לא רצית ילדים משלך?
"לא. בסופו של דבר, הילד הזה הוא החוויה ההורית הכי משמעותית שהייתה לי. זה לא כמו אחייניות או ילדים של חברות, זו אהבת אם. לי כבר לא יהיו ילדים, וגם לא רציתי אף פעם, אבל את הילד הזה אהבתי כאילו היה הבן שלי. וכמו אם הכנסתי אותו לצוואה שלי. אומנם אנחנו לא בקשר, והוא עוד ילד ולא יודע מזה, אבל הדירה שלי תהיה שלו יום אחד".
אומנם אני לא אמא שלהן, אבל הייתי הורה בבית הזה
רז, בת 35, היא מדריכת הורים. כחלק מעבודתה היא מסייעת להורים ליצור תהליכי פרידה בריאים מילדים בזמן גירושים. אבל לפעמים המשבר מכה קרוב מהצפוי. יש לה ילד בן 7 מנישואים והיא סיימה לאחרונה זוגיות עם גבר גרוש עם שלוש בנות משלו. רז דווקא גילתה מה נאמר עליה, וזה שבר את לבה.
"עשיתי טעות ונפגשתי עם האקס. ברגע של פתיחות שאלתי איך הבנות, ובן הזוג לשעבר סיפר שהן קוראות לי 'רוח רפאים'. בימים הראשונים הסברתי לו שאני מרגישה ניכור הורי. אומנם אני לא אמא שלהן, אבל הייתי הורה בבית הזה. הוא פשוט הרג אותי. התגובה שלו הייתה, 'תתעסקי בילד שלך ואני בילדות שלי'".
רז ובן זוגה היו שנתיים וחצי יחד, מתוכן שנה של מגורים משותפים. "בהתחלה היה לבנות שלו קשה לקבל את הנוכחות של אישה אחרת עם אבא, וזה היה ברור לי ולגיטימי. עשינו הרבה עבודה רגשית על המקום הזה שאני לא תחליף לאמא - זה בסדר לקבל גם אותי וגם אותה. הצלחנו לעבור את שלב הזה ממש טוב", היא מספרת. "הגדולה שלו הייתה בת 9 כשהתחלנו, והיה לא פשוט כי היא קיבלה מהאמא מסרים שגרמו לה להרגיש אי-נוחות לקבל אותי. לקח זמן ופיתחנו מערכת יחסים קרובה. היינו מורחות לק, אופות, שוכבות במיטה שלה ומדברות. תכלס עשיתי כל מה שאמא עושה, חוץ מלהיות נוכחת באסיפות ההורים ובטקסי בית הספר. קניתי להן בגדים בחגים, אפיתי עוגות לימי הולדת, לקחתי לחוגים, ארגנתי מסיבות פיג'מה עם החברות, קילחתי, בדקתי להן כינים והכנתי להן ארוחות בוקר וערב. חיבקתי בלילה כשהן התעוררו בבכי מחלום רע, לימדתי את האמצעית לאהוב ירקות וקציצות ואוכל באופן כללי. הייתה לה בררנות קשה באוכל ופתרנו אותה, נוסף על עניין ההרטבות בלילה של שתיהן - האמצעית הייתה בת 7 ועדיין הרטיבה, כמדריכת הורים הבהרתי לו שזה לא אמור להיות, עשינו תוכנית וזה עבר בתוך שלושה שבועות".
פרופ' עמירם רביב, אוניברסיטת תל אביב: "זה אבל מסובך משום שנוספו רגשות, כולל כעס ותחושת ניצול. היא אומרת לעצמה, 'אני במיטב שנותיי הייתי צריכה לגדל ילדים, ועכשיו כשהם נושאים פרי אני לא חלק מזה - זה לא מגיע לי'"
גם במקרה של רז השפיע אופי הפרידה על האופן שבו ניתק הקשר עם הילדים, ואף שרז מדריכת הורים ויודעת ליצור תהליכים מובנים שיעזרו לילדים להתמודד, זה לא עזר מול האקס ומול הבנות שלו.
"לפני חודשיים נפרדנו בבת אחת, פרידה קיצונית. לא יצא לי להיפרד מהבנות. בפעם האחרונה שראיתי אותן סיפרנו להן שאני והבן שלי עוברים דירה. תכננו לעשות סופ"ש אחרון של כיף ביחד וזה בוטל בהפתעה וברגע האחרון על ידו. ביום שתכננו להיפרד, הוא שלח הודעה וכתב בה שהוא לא רוצה שניפגש עם הילדים. הוא ביקש שאקח את הדברים שלי ואצא מהבית. ניסיתי לשכנע אותו שנעשה מפגש וזה לא עבד. יומיים לפני זה עשיתי עם הגדולה ציפורניים והיא אמרה, 'אוף, מה, מי יעשה לי ציפורניים אחרי שתעברו', ועניתי שאני והיא נעשה גם אם אני ואבא לא יחד. הצטערתי שהפרתי את המילה שלי מולה בלית ברירה. החלטתי לשלוח הודעה לילדות הגדולות, שיש להן טלפון, כדי לעשות קלוז'ר ולהשאיר טעם טוב. כתבתי שאני אוהבת אותן ודברים קלילים ונעימים ולא קיבלתי תגובה. וזה בסדר, הן בסך הכל ילדות צעירות, אני מבינה את זה, אבל זה היה לי עצוב".
נירית: "את משקיעה את השנים הקריטיות שיכולת להיות בהן אמא בעצמך בילדים של אחרים, ואין לך שום זכות עליהם. אני להיריון כבר לא איכנס. הייתה אמורה להיות לי משפחה"
איך קיבל הבן שלך את הפרידה?
"הוא בכה שהוא מתגעגע אליהן, וזה קרע לי את הלב. הוא אמר דברים כמו 'את תעברי לבית החדש ואני אלך לישון איתם'. אני חייבת לומר שזה היה יכול להיות ריק גדול מאוד אם לא היה לי את הילד שלי. מצד שני, לקחת גבר גרוש ולגדל את הילדות שלו והמורכבות שזה יוצר - ירד ממני המון. זאת הקלה אבל גם חוסר, כי זה שינוי הרגל. כבר הייתי רגילה לארוחות של הרבה אנשים ולכל השגרה שלנו".
למה את הכי מתגעגעת?
"אני מתגעגעת לבת הגדולה ולארוחות הערב, ולארוחות שישי ולימי שישי ולטיולים בשבת".
חשבתי שמצאתי את הנחלה שלי
"בהחלט יש קשיי פרידה, בכל פעם שאנחנו נפרדים שלא מרצוננו אנחנו חווים אובדן, והתגובה אליו היא תהליכי אבל שמאפשרים לחיות איתו ולאט-לאט לנתק את הקשרים", מסביר פרופ' רביב. "אישה כזאת צריכה להיגמל מהחלק שלה בהיקשרות לילדים הללו. עד שהיא לא עושה את זה היא באבל ועלולה לשלם על זה בבעיות בתפקוד ואפילו לסבול מסממני דיכאון. במובן הזה היא באמת יוצאת המופסדת. עצם זה שהיא חשה מופסדת או מנוצלת מעצים את הכאב".
איך אפשר להחלים מאבל כזה?
"במקרי אבל מסובכים צריך לעזור לאדם להתמודד. חשוב שאישה כזאת לא תהיה לבד. לדבר על התחושה של כפיות הטובה ולעבד את מה שקרה".
רקפת, היום בשנות ה-30 לחייה, נשואה באושר ואם לשתי בנות, הצליחה להשתקם מניתוק חטוף מילדות שגידלה. אף שעבר כעשור, היא עדיין סוחבת את הפצע שבאובדן. כשהייתה סטודנטית ניהלה מערכת יחסים עם המרצה שלה, שהיו לו אז שלוש בנות קטנות. הזוגיות ביניהם החלה לאחר שלמדה אצלו שיעורים באופן פרטי, ובהיעדר דמות נשית בביתו, ואם בחיי בנותיו, החלה לעזור איתן. בהתחלה הייתה שומרת עליהן, ולאט-לאט נפח העזרה גדל והקשר הזוגי ביניהם העמיק.
"הילדות שלו היו בנות שנתיים, 4 ו-6, ונכנסתי לבית הזה וגידלתי אותן. לקחתי למסגרות, הוצאתי, בישלתי, עשיתי כביסות. הלכתי איתן לקבלת ספר תורה בבית ספר, כשהאמצעית רצתה לעשות חורים באוזניים אני לקחתי אותה, עברתי עם התינוקת גמילה ממוצצים, בישלנו ארוחות יחד, היינו הולכות לארוחות שישי משותפות אצל סבא וסבתא שלהם, לגדולה בחרנו סקטבורד ולקחתי אותה לפארקים. נקשרתי אליהן ואהבתי אותן. הקשר איתן היה מאוד קרוב, ברמה שהאמצעית אמרה שאני כמו אמא שלה, ו'אמא שלי בשמיים'".
ליאת: "אין שום הכרה בקשר. את נורא פגועה ואומרים לך, 'בעיה שלך - הילד שלו'. וזה ברור, אבל עושים לך ניכור הורי וכל התפקיד שהיה לך נמחק ברגע"
לא ידעת איפה אמא שלהן?
"זה לא היה מדובר. לא מולו ובטח לא מולן, הן היו קטנות. אני פירשתי את זה כאילו היא מספרת שאמא שלה נפטרה, רק בדיעבד הבנתי שהאמא טסה הרבה ולכן לא נמצאת, ולכן 'היא בשמיים'. אבל זה אפשר את הזוגיות עם האבא. בשום שלב לא ידעתי על קיומה של אשתו, עד שיום אחד היא חזרה הביתה".
איך הרגשת?
"הייתי מרוסקת מזה. הפרידה ממנו הייתה מלווה בהמון כעס כי הוא בגד בי בגידה מכוערת מאוד. אבל כלפי הבנות לא היה לי שום כעס. הייתה לי אהבה טהורה, ואני זוכרת את עצמי חושבת שמצאתי את הנחלה שלי, אני לא צריכה לעשות כלום, יש לי משפחה".
ואחרי הפרידה?
"הרגשתי שאני עומדת להיכנס לדיכאון. כאב לי בגוף מהחוסר שלהן, מהגעגוע. עד היום אני חושבת מה איתן ואיפה הן. אני רואה אותן באינסטגרם או בפייסבוק גדלות, ואני מרגישה החמצה גדולה. הייתי רוצה להיות שם לאורך הדרך, בפרידות מחברים, בריבים עם חברות, בהישגים, לשמוח איתן, לבכות איתן. תחושה חמוצה כזאת שהייתי צריכה להיות שם".
איך זה השפיע על החיים שלך?
"לפני זה לא חשבתי שאביא לעולם ילדים בעצמי, אבל תוך כדי התהליך ואחריו הבנתי שיש משמעות גדולה לגידול ילדים. כשהכרתי את האיש שאיתי היום כבר לא הייתי נעולה על זה שלא אביא לעולם ילדים. היום אני נשואה ויש לי ילדות משלי והכל שלם מבחינתי, האהבה בחיי דומיננטית. אבל הבנות האלה שגידלתי - זה משהו שכל כמה זמן צף. אני מתגעגעת".