כמה רחוק הייתם מוכנים ללכת כדי להציל את כדור הארץ מפני קטסטרופת אקלים? סקר שנערך לאחרונה בקרב הורים ברחבי העולם על ידי חברת HP ודגם מעל 5,000 הורים מארה"ב, אנגליה, הודו, מקסיקו וסינגפור, גילה שיותר מחצי - 53 אחוז מההורים - מודאגים משינויי האקלים ובוחרים בשל כך להביא פחות ילדים לעולם. הם מודאגים מההתחממות הגלובלית, ממחסור במים, מאסונות טבע.
הנה עובדה: כדור הארץ מסתובב במהירות של כ-110 אלף קמ"ש בשעה. אם המהירות הממוצעת של רכב בכביש המהיר היא 100 קמ"ש, כדור הארץ נע במהירות הגבוהה פי אלף. זו מהירות גבוהה מאוד, ועדיין אנחנו כלל לא חשים את הסיבוב שלו. אולי גם אפוקליפסת האקלים מתנהגת באופן דומה: היא שועטת לעברנו ואנחנו לא חשים זאת כלל, אלא אם אנחנו מעזים לצאת מהבית אחרי השעה 8 בבוקר. אנחנו עסוקים בצרות המקומיות שלנו, הפיכה משטרית, משבר הדיור, יוקר המחיה, האוברדראפט, הכאב באוזן של הילדה. אלה בעיות רציניות, אמיתיות להחריד, שגורמות לנו להסתכל על משברים מקומיים בצורה נקודתית, ולפספס את הבעיה הענקית המבעבעת מתחת לפני השטח.
אבל מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לצמצם את התחממות כדור הארץ באופן בלתי הפיך? זאת כבר שאלה אחרת לגמרי. מיחזור מצמצם 0.21 טון פחמן דו חמצני בשנה לאדם. מעבר לתזונה צמחונית מצמצם 0.82 טון פחמן דו חמצני. להימנע מטיסה יחסוך 1.6 טון פחמן, לוותר על רכב – 2.4 טון בשנה. מה הדבר האחד שיחסוך 58.6 טון פחמן דו חמצני בשנה? פי 28 אלף יותר ממיחזור, פי 2,440 יותר מלא להחזיק רכב? פי 20 יותר מכל הפעולות הללו יחד? לא להביא ילד לעולם. לא להביא ילד, זה משהו שעיניים של מי שקורא בעברית לא מסוגלות לקרוא, ובוודאי לא להכיל. התנועה שנחשבת ללגיטימית במדינות מפותחות היא טאבו מוחלט בישראל.
ד"ר דורון גולדברג, רופא פוריות ואקטיביסט אקלים: "זו האחריות שלי לדאוג לעתיד הילדים. אי אפשר להביא ילדים לעולם ביד אחת וביד השנייה להרוס להם אותו"
באופן לא מפתיע, ישראל כמו ישראל היא אנומליה בהקשר של משבר האקלים: היא מוגדרת "הוט ספוט", מה שאומר שאם קצב ההתחממות העולמי עומד על עלייה ממוצעת של 1.18 מעלות צלזיוס בארבעת העשורים האחרונים, בישראל קצב ההתחממות גבוה כמעט פי 2, ועומד על 2.1 מעלות צלזיוס בעשורים אלה, לפי השירות המטאורולוגי .
אבל יש עוד היבט שבו ישראל היא אנומליה. ישראל היא מובילת הפריון במדינות ה-OECD כמעט בפי 2: נכון ל-2021 ממוצע הילודה לאישה במדינות ה-OECD הוא 1.7 ילדים לאישה. על פי נתוני משרד הבריאות, הממוצע בישראל הוא 3.1 ילדים לאישה – הפריון לאישה יהודייה הוא 3.13 ואילו הפריון של אישה ערבייה הוא 2.85 ילדים בממוצע.
מספיק, בני אדם
2019 הייתה שנה מוצלחת מבחינת השיח על משבר האקלים וההתחממות הגלובלית. בריאיון למגזין "אל" אמרה מיילי סיירוס ש"קיבלנו כוכב לכת מחורבן, אני לא אביא ילד לעולם כזה". חברת הקונגרס האמריקאית אלכסנדריה אוקסיו-קורטז טענה באינסטגרם שמילניאלים שואלים שאלות על הבאת ילדים לעולם שבו פוליטיקאים לא עושים כלום כדי לעצור את ההתחממות הגלובלית. באנגליה נשים הכריזו על שביתת ילודה, משל היו ליסיסטרטה 2.0 של משבר האקלים.
בארץ השיח על צמצום ילודה עדיין רחוק משם, ברמת הטאבו. יוני יחיאלי, בת 33 מיישוב בצפון, נמצאת כרגע בהיריון ראשון ומצפה לבן. היא מתכננת להביא רק שני ילדים מטעמים אקולוגיים. "הבחירה להביא שני ילדים זו דרך לא לאתגר מדי את נורמת הילודה בארץ. היחס לילודה הוא יחס אובססיבי. כיום, לעשות ילד אחד זה חריג מאוד".
ובכל זאת את מתכננת שניים.
"אני באה ממשפחה עם שתי בנות, והדיבור על פיצוץ אוכלוסין זכור לי מגיל צעיר. אני לא שוללת את זה שזה מגיע מהבית, והמחשבה על כך שיהיו לי רק שני ילדים לא נראית לי מוזרה. מבחינתי, לעצור בשני ילדים זה אחראי חברתית. בישראל החוויה הביטחונית וזה שיש סיכוי שהילדים ילכו לצבא וחס וחלילה יקרה להם משהו גורמים לי לרצות שיהיה לי יותר מילד אחד. וזה מאוד אישי ולא רציונלי.
"באופן כללי, ככל שהשנים עוברות ואני מתבגרת וחיה בחברה, אני מבינה שישראל מדינה מאוד צפופה – גם בנושא משבר הדיור, וגם החוויה האנושית של ללכת בעיר בישראל חריגה מול חוויה של ללכת בעיר בארה"ב או באירופה. פה אי אפשר להימצא לבד ברחוב. אין כזה דבר. ללכת לחוף או למעיין – בישראל אין כזה דבר שתהיי לבד. זה נדיר".
2019 הייתה שנה מוצלחת מבחינת השיח על משבר האקלים. בריאיון למגזין "אל" אמרה מיילי סיירוס ש"קיבלנו כוכב לכת מחורבן, אני לא אביא ילד לעולם כזה"
יחיאלי חברה בקיבוץ קטן של כ-50 משפחות עם מודעות אקולוגית מפותחת, כמו צמצום שימוש בתחבורה פרטית, איסוף זבל וטיפוח גינות ירק פרטיות. עם זאת הקו האדום בקהילה עובר בצמצום ילודה.
את חוסר ההלימה בין המודעות האקולוגית המפותחת לריבוי הילדים בקהילה היא מסבירה בכך שלאנשים יש לא מעט פנטזיות על משפחה שדומה למשפחה שבה גדלו מבחינת כמות האחים. מלבד זאת, "ילודה זה הדבר האחד שקשה להגביל את עצמנו בו".
לשחף (42), שגר במושב בצפון עם בת זוגו, יש כבר שני ילדים. הוא היה רוצה עוד אחד. "בתוך ההתלבטות הלא נגמרת בשאלה אם להביא עוד ילד, השיקול הסביבתי-חברתי משמעותי. כזוג אנחנו מבינים שיש מספיק בני אדם. באורח החיים הנוכחי כל אחד צריך לעשות את המקסימום כדי להקל את המשבר הסביבתי, ואחד הדברים זה להימנע מילודה או להפחית אותה".
נשמע שזו החלטה קלה עבורכם, יש לכם כבר שני ילדים.
"זו לא, זה ויתור. זה לא האינסטינקט שלנו כהורים. למרות שהרגשנו שזה לאו דווקא הדבר הכי נכון לעולם, בחרנו כן להביא שני ילדים. אם היינו חושבים שלהביא ילדים זה הדבר שהכי חשוב לעשות, כנראה היינו מביאים עוד. בתוך כלל השיקולים זה משמעותי, בשני ילדים יש סימטריה. אנחנו שניים והבאנו שניים, יש בזה משהו מאוזן".
סקר שנערך לאחרונה ודגם מעל 5,000 הורים - מארה"ב, אנגליה, הודו, מקסיקו וסינגפור - גילה ש-53% מהם מודאגים משינויי האקלים ובוחרים בשל כך להביא פחות ילדים לעולם
גם לשחף מודעות סביבתית גבוהה, אבל היעדר התשתיות ביישוב המרוחק שלו מאלץ אותו למשל להחזיק רכב כדי להגיע לתחנת הרכבת הקרובה. "נסעתי ברכבת וזה העלה הרבה שאלות: אם משפחה חרדית מביאה שבעה ילדים והם נוסעים ברכבת, האם זה יותר או פחות אקולוגי ממשפחה של שני ילדים שנוסעת באוטו?"
התשובה, על פי המחקר, היא שמרבה ילדים – מרבה טביעת רגל פחמנית, כלומר סך פליטות גזי חממה מגורם כלשהו. לרוב, טביעת הרגל הפחמנית נמדדת ביחידות הפחמן הדו-חמצני וגז המתאן הנפלטות, המאיצות את ההתחממות העולמית.
דריסה ברגל גסה
"כל ילד נולד עם טביעת רגל פחמנית. אנחנו יודעים שיותר אנשים זה פחות טבע ויותר פליטות פחמן. הרעיון הזה שנוכל להתמודד עם משבר האקלים כשיהיו 11-10 מיליארד איש בעולם שמתוכם 4 מיליארד אנשים רק באפריקה הוא אשליה", מסביר פרופ' אלון טל, חוקר בחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב, יו"ר ועדת משנה לסביבה, אקלים ובריאות של הכנסת ה-24 ומייסד עמותת צפוף – הפורום לאוכלוסייה, סביבה וחברה.
אז מה, להפסיק להביא ילדים לעולם?
"אף אחד לא מדבר על הפסקת ילודה. מדברים על צמצום ילודה לפי מדדים של 2.1 ילדים. לכל אחד יש זכות לילדים בעיניי. אנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אנחנו לא רוצים לחיות במדינה כמו סין שאומרת לאנשים כמה ילדים יהיו, וחשוב להדגיש את זה. עם זאת, ישראל מעודדת אנשים לעשות ילדים, וזה בניגוד לאינטרס של האנושות".
בסדר, אז שבמקומות אחרים יצמצמו.
"הצפיפות היום בארץ הפכה לאחד המכשולים העיקריים באיכות החיים, וגם מכשול בהשגת כל יעד אקלימי. זה פוגע ברמת שירותי הבריאות, החינוך, הניידות והתחבורה. אין תחום בחיים שלא נפגע מהעלייה הזריזה והמואצת של האוכלוסייה. שינוי אקלים זה רק אחד התחומים.
"למי שעוסק בזה ברור שזה עניין של קיימות. יציבות היא תנאי לכל מערכת אקולוגית, וכמו בכל התחומים מטריד אותנו שבאיזשהו שלב תהיה קריסה. יש מושג שנקרא 'כושר נשיאה' – כלומר כמה אורגניזמים סביבה מסוימת יכולה לשאת. זה בסיסי, כל ילד שלומד ביולוגיה בכיתה ח' יודע שאם יש לך דג ואז שניים ואז 4 ואז 16, באיזשהו שלב יש מחסור במשאבים ובמזון ואז האוכלוסייה יורדת. בארץ בהרבה תחומים עברנו את כושר הנשיאה הטוב והבריא. רואים זאת כאשר כמות החיים מתחילה לפגוע באיכות החיים. אנחנו שונים מהדגים, יש לנו יכולת הסתגלות שמאפשרת לנו לחרוג מכושר הנשיאה, אבל באיזשהו שלב זה נהיה בלתי אפשרי".
מתי זה נהיה בלתי אפשרי?
"אנחנו קרוב ל-10 מיליון אנשים בארץ. האם אפשר בכלל לדמיין 150 מיליון? 40 מיליון? 20 מיליון? בואו נתחיל לקיים דיון ציבורי אמיתי על כמה אנשים אפשר שיהיו כדי לחיות טוב. מדינות בכל העולם קיימו דיון כזה וקיבלו החלטות. בתאילנד, בסינגפור, בבנגלדש, באיראן. בהרבה מקומות הגיעו למסקנה שרמת הילודה פוגעת בעתיד של כולם והפסיקו לעודד ולסבסד ילודה. מי שיש להם מעט ילדים יקבלו הטבות ותמריצים. הפלא ופלא, בלי כפייה, יש הרבה מדינות שבהן תמריצים כלכליים הגיוניים הביאו לשינוי בדפוסי הילודה וליציבות. למזלן".
פרופ' אלון טל: "אנחנו לא רוצים לחיות במדינה כמו סין שאומרת לאנשים כמה ילדים יהיו. עם זאת, ישראל מעודדת אנשים לעשות ילדים, וזה בניגוד לאינטרס של האנושות"
למה זה לא המצב בישראל?
"בישראל הנושא הוא טאבו, אנשים מפחדים לדבר על זה. עכשיו זה קצת התרופף כי אנשים התחילו לדאוג לתמהיל הדמוגרפי העתידי, אבל זה לא ממש הנושא. הנושא האמיתי הוא האקולוגיה ואיכות החיים. בתורת התורים מגיעים לנקודה שבה אף אחד לא זז. למה זה דומה? נגיד שנוסעים באיילון 40-30 קמ"ש, התנועה זורמת. פתאום מסתיים משחק ביד אליהו, נוספת כמות של כלי רכב בבת אחת, ואף אחד לא זז כי עברנו את הסף. אנחנו רואים את זה בחדרי מיון כשפתאום באים הרבה אנשים ואין מספיק רופאים ואתה לא מקבל טיפול – וככה זה בכל התחומים".
אז מה הפתרון?
"יש שלוש דרכים להגיע למציאות רלוונטית: העצמת נשים, העצמת נשים, העצמת נשים. כל השאר זה פרשנות. אין מדינה שהצליחה לצמצם ילודה בלי לתת לנשים אופק מקצועי ואישי מעבר לאימהות. לצערי יש אוכלוסיות בארץ שבהן מעמד האישה נחות, תקרת הזכוכית נמוכה מאוד, ולכן באופן טבעי הדרך היחידה של נשים להרגיש ערך היא לעשות יותר ילדים. אילו אותן חברות היו נותנות לנשים להיות רופאות או מדעניות או יזמיות, ייתכן שהיינו רואים שינוי חד.
"לראיה, ב-1965 למשפחה ממוצעת בציבור המוסלמי בארץ היו 8.5 ילדים, הממוצע הכי גבוה בעולם. בשלוש השנים האחרונות מוסלמית עושה פחות ילדים מיהודייה בישראל, 2.85 בממוצע, כי יש לה אופק מקצועי. הנשים התחילו להשתלב בשוק העבודה. אותו הדבר יקרה או מתחיל לקרות אבל לאט מדי בציבור הבדואי ובציבור החרדי. שם העצמת נשים הייתה מובילה לשינוי".
אז רק להוציא נשים לעבוד?
"לא, גם הנגשת אמצעי מניעה בחינם כמו כל טיפול רפואי נחוץ. להסיר כל מכשול לביצוע הפלות. היום יש ועדות הפסקת היריון וזה פוגע בצורה קשה בכבוד האישה. אם היה שימוש באמצעי מניעה וחינוך מיני כמו שצריך היו הרבה פחות הפלות. צריך להעלות את גיל הנישואים ל-21, כי אם נערה נכנסת לנישואים עוד לפני שהיא מסיימת תיכון, ומתאמים את ערב החתונה ליום הכי פורה של המחזור, אותה נערה נכנסת לחיי המשפחה עוד לפני שניתנה לה הזדמנות לרכוש מקצוע. גם תתחיל בעיה כלכלית גדולה – בישראל זה אפשרי רק עבור גג 8 אחוזים מהאוכלוסייה. אבל אם שליש מהילדים בכיתה א' חרדים, זה לא בר קיימא כלכלית, ויצטרכו לחשוב אם אפשר להמשיך ככה".
פוריים בשטח
לא רק שבישראל אין ממש שיח על צמצום ילודה בהקשר משבר האקלים, היא גם מעודדת כלכלית ומובילה עולמית במספר ההתערבויות הרפואיות להגברת ילודה, כלומר במספר טיפולי הפוריות הנערכים בה בשנה. אם בדנמרק, הטוענת לכתר והשנייה במספר טיפולי הפוריות הנערכים בה בשנה – 2,700 טיפולים למיליון איש, בישראל המספר כמעט כפול – 5,000 טיפולי פוריות למיליון נפש.
לפי נתוני משרד הבריאות שפורסמו ביוני האחרון, היו 60,962 טיפולי הפריה חוץ גופית בשנת 2021 בישראל, עלייה מ-50,680 בשנת 2020. שיעור הלידות שהסתיימו בלידת תינוק חי עלה ב-47 אחוזים משנת 2010.
יוני יחיאלי, בת 33 מיישוב בצפון: "היחס לילודה בארץ הוא אובססיבי, ולעשות ילד אחד זה חריג מאוד. מבחינתי, לעצור בשני ילדים זה אחראי חברתית"
ד"ר דורון גולדברג הוא רופא פוריות המתמחה ב-IVF ואב לשלושה. בארבע השנים האחרונות, אחרי עשור כרופא פוריות, הפך לאקטיביסט אקלים המתחזק בלוג פוריות שוקק ובו מדי פעם מדווח על נתונים אקלימיים מעוררי חרדה. "במאי 2019 היו שריפות במבוא מודיעין, ביער בן שמן. יישוב שלם נשרף ושם נפל לי האסימון שמשבר האקלים לא יחכה שאגיע לפנסיה כדי לטפל בו. הוא כאן ועכשיו, ומשפיע על החיים של כולנו, גם על החיים של הילדים הפרטיים שלי וגם של הילדים שאני עוזר להביא לעולם. אני רואה את הקשר בין להביא ילדים לעולם ובין שיהיה להם עולם לחיות בו. אי אפשר להביא ילדים לעולם ביד אחת וביד השנייה להרוס להם אותו".
איך אתה מיישב את הניגודיות הזאת?
"אני חושב שיש סיכון לכדור הארץ, אבל שלא עברנו את נקודת האל-חזור. זאת האחריות שלי כרופא פוריות לדאוג לעתיד הילדים שאני בוחר להביא. אני חי את הניגודיות הזאת. זה לא מוסרי בשום צורה להגביל ילודה. אני חושב שכל אחת צריכה לעשות את התכנונים שלה ולחשוב לאיזה עולם מביאים ילד".
למה בישראל מתקיימות האנומליות האלה – הרצון העז להביא ילדים והכחשת משבר האקלים?
"אלה שתי אנומליות שונות. נושא הבאת ילדים תמיד היה בתרבות היהודית עוד מה'פרו ורבו'. זה חלק מהתרבות הישראלית, והמדינה מעודדת את זה בדרכים כלכליות, חברתיות, תרבותיות, הישרדותיות. ובלי קשר לישראלים פחות מודעות סביבתית מלשאר העולם".
מה אתה אומר למטופלות שלך?
"הן מדברות על הלבטים של להביא עוד ילדים לעולם. אני מדי פעם מדבר על העתיד ומשמעויותיו. פעם אפילו עשיתי שביתה ועצרתי את הטיפולים בשביל עתיד הילדים. ברור שילד זה הדבר הכי מזהם שיש. יש כאן התלבטות וניגוד אינטרסים ברור בין הרצון לאימהות והשמירה על כדור הארץ ועתיד הילדים ברמה המוסרית. אני אומר להן – מי שרוצה להודות לי על תינוק שנולד שלא תקנה לי מתנה, שתיטע עץ".
לעומת ד"ר גולדברג, מי שבוחרים אחרת בשל מודעות למשבר האקלים, הם גילת, 30, ורועי, 32 (השמות האמיתיים שמורים במערכת), מראשון לציון. היא מהנדסת, הוא בשירות הציבורי, הם זוג זה שמונה שנים, והם רוצים להיות הורים, רוצים מאוד, הם פשוט לא רוצים להוסיף ילד לעולם שאין בו שום אחריות אקלימית, עולם שהולך לעבר אסון.
"אנחנו בשאלות על הדבר הזה שנים", אומרת גילת, "החלטנו שאנחנו לא רוצים להביא ילדים אבל קשה לנו לוותר על ההורות ואנחנו מנסים למצוא פתרונות אחרים, כמו לאמץ".
"יש לנו שתי תובנות מהשנים האחרונות לגבי למה לא להביא בעצמנו", אומר רועי, "הראשונה נובעת מהשאלה לאיזה עולם מביאים את הילד.ה. זה מתבסס על תרחיש 'עסקים כרגיל' שאנחנו רואים בהקשר משבר האקלים, אין עיסוק בכלל בנושא הזה, ובטח בישראל, שהיא הוט ספוט. התובנה השנייה היא המשמעויות האקלימיות אקולוגיות של תוספת אדם לעולם. ההיבט הראשון יותר משמעותי, כי אפשר להגיד 'מה זה עוד ילד אחד בעולם' מבחינת ההשלכות על האקלים. וכל אחד יכול להגיד את זה, ואכן אנחנו רואים את המגמה. אנחנו מסתכלים על הילד או הילדה שעוד לא נולדו ורוצים להיות מסוגלים להסתכל לו.ה בעיניים ולומר 'מה ההצדקה שהבאנו אותך לעולם כזה?' אי אפשר לנתק את ההשלכות החברתיות – אנחנו בדיוק במעבר בין אירופה לאפריקה, סובלים ממשברי פליטות, ממלחמות אזוריות, אנחנו רואים את המצב במדינה, אין עיסוק בכלל בנושא הזה. כל הדברים האלה יושבים עלינו כבד, והגענו להחלטה שאנחנו רוצים פתרון אחר, וזה לא פתרון קל. אנחנו לא רוצים לוותר על ההורות ואנחנו לא אל-הוריים בכלל אבל גם פה יש הרבה קשיים".
גילת: "זאת לא החלטה שקל לקבל, זו החלטה שמשבשת לנו את החיים וגורמת לנו לתכנן מה יהיה איתנו עשור קדימה, כי זה תהליך ארוך מאוד. זה הוחלט לפני שנתיים-שלוש. הוצאנו מסמכים, הגשנו בקשה בישראל, ולמען האמת החוויה שחווינו הייתה מאכזבת ושלילית. הרגשנו שמתייחסים אלינו בהתנשאות ובביטול, כאילו אנחנו מין יפי נפש. הובהר לנו שבתהליך אנחנו לא נהיה בראש סדר העדיפויות. גם בלי קשר אלינו זה תהליך ארוך של שבע שנים עם הרבה סימני שאלה".
רועי: "ניסו להוריד אותנו מזה, הפנו אותנו למקומות אחרים, ביקשו שנשקול אומנה, לא הבינו למה זוג צעיר בני 30 צריך להיכנס לתהליך כזה, רצו שנסביר וזה נראה להם מופרך".
גילת: "זה השלב שהחלטנו לברר על אימוץ בין ארצי, וגילינו שגם הכיוון הזה בעייתי, שיש המון מחסומים משפטיים ושאם נרצה לממש את ההורות שלנו נצטרך להגר. נצטרך להשיג אזרחות זרה ולהתחיל תהליך אימוץ במקום אחר כשהאסטרטגיה היא של עשור קדימה עד שנהיה הורים".
רועי: "הכול זה פונקציה של עד כמה אנחנו רוצים להיות הורים ולא מתייאשים, ובכל זאת לשמור על הערכים שלנו ולהרגיש שאנחנו עושים את הדבר הנכון".
גילת: "שנינו בריאים, ואם ננסה לכאורה אין סיבה שלא נצליח להביא ילד.ה לעולם. אבל המחשבה איזה חיים יהיו לה והמחשבה שבחרנו להביא אותה לעולם זה משהו שמאפס אותי אישית כל פעם מחדש, כי הפיתוי לוותר על העיקרון הזה גדול. החיים מקשים עלינו מאוד. אבל אני פשוט לא אוכל לסלוח לעצמי על שהבאתי ילד לעולם כזה".
רועי: זה לא פיתוי לוותר כמו שהחיים מערימים עלינו קשיים. לוקחים ילד או ילדה שסיטואציית החיים שלהם קשוחה ולרוב פחות מאירת פנים, ומאפשרים להם לחיות במשפחה מתפקדת וטובה מאוד. ונראה שהגורמים האמונים על האימוץ לא מביאים את זה בחשבון".
גילת (שם בדוי): "החלטנו שאנחנו לא רוצים להביא ילדים לעולם, אבל קשה לנו לוותר על ההורות ואנחנו מנסים למצוא פתרונות אחרים, כמו לאמץ"
הסביבה הקרובה הייתה פחות סובלנית לגילת ולרועי כשהכריזו על המהלך. לדבריהם, רוב האנשים סביבם חשו מותקפים על שביצעו את הבחירות הנורמטיביות. הסביבה של גילת הייתה מכילה יותר, אך עבור רועי המצב אחר. "אני בארון עם זה", הוא מספר, "בעבודה הנושא הזה טאבו וכך גם נושאים פחות משמעותיים כמו זה שאנחנו לא טסים מטעמים סביבתיים. גם הרבה חברים לא יודעים, אני כמעט לא פותח את זה. לא הרבה יודעים על זה, ואני לא מרגיש שאני יכול לפתוח את זה כי הנושא טעון וקשוח".
גילת, אם גם בעוד עשור, כשתהיי בת 40, אימוץ לא ייראה באופק, האם תוותרי על האופציה להיכנס להיריון ואולי לא תהיי אמא בגלל זה?
"קשה לי לשים את עצמי בנעליים של עוד עשור, אבל אם עדיין לא הייתי מאמצת בגיל 40 זה כבר לא היה אפשרי כי המחסום הוא בגיל 40 וקצת. עוד עשור הדיון יהיה להיות או לחדול מבחינת הורות. אני מתארת לעצמי שרק אם פתאום אופתע ויקרה משהו משמעותי בעשור הזה, ונרגיש שיש איזו תקווה מבחינה אקלימית, ואדע שאני יכולה להביא יחסית בבטחה חיים לעולם ולהבטיח שהם לא יהיו חיי סבל, אז יכול להיות שאבחר להיכנס להריון. אבל אם אני לא יכולה להבטיח את זה, הייתי מקבלת את ההחלטה לא להיות אמא".
אז איך יכול להיות שישראל, שצפויה להתחמם פי שניים יותר ממדינות אחרות, היא המדינה עם הכי הרבה ילדים בממוצע? "ישראל היא מדינה יהודית עם עבר טראומטי ואתגרים ביטחוניים", מסביר פרופ' טל, "המדיניות היא לא לדבר על זה. היום המסר של המדינה והחלטות הממשלה הם לעודד ילודה, כאילו זה עוזר למדינה. הראייה הזאת הייתה נכונה בשנות ה-60-50, כשהמדינה הייתה ריקה. היום אנחנו בפועל המדינה הצפופה ביותר במערב. תוך 30 שנה המדינה היחידה שתהיה צפופה יותר היא בנגלדש. במצב כזה המדיניות לא הגיונית. לפעמים צריך להגיד את האמת – המדיניות של ישראל מעוותת".