אז אני כבר נראית בהריון. עד חודש שביעי עוד יכולתי ללבוש שמלה מתוחכמת, להכניס קצת את הבטן ולהיראות כאילו מקסימום זללתי קצת יותר מדי בחגים ועם קצת ג'וגינג וחסה אני בול כמו מקודם. מקדימה בכלל לא ראו שום הריון, אשליה אופטית מושלמת, יכולתי ללכת ברחוב ואיזה נודניק ממולי יתחיל עם צרחת ה"הופה איזה כוסית" בנוהל, ואז אני פונה הצידה ופוף, נחשף הפרופיל ההריוני והנודניק המבוהל מיד משתחווה "ערב טוב לך גבירתי, האין זה ערב מלבב".
אבל עכשיו רואים, כבר קשה להסתיר כשהגומי של החצאית מתגלגל לך לסנטר. זה עדיין הריון יחסית קטן ונאה אבל כבר אין שום שמלה שתסתיר את ההתרחשות ועצמות הקרסול שלי כבר נעלמו מזמן מתחת לבצק אחיד ועבה של רגל. אז עכשיו, כשאני עצמי חלק מהמגזר ואין חשש להאשמה בהייט-ספיץ', מותר לי לגלות: אני לא סובלת מראה של נשים בהריון. כל קשקושי ה"עור זוהר", "פנים קורנות", "מראה של אלה קדמונית", "הילה של מיניות קמאית", כל אלה נראים לי מחמאות-צדקה שמקריצים כדי שהאישה הנפוחה, המתנשפת והממצמצת מצרבות לא תתחרט חלילה באמצע הדרך. "כה קורנת, דארלינג", זורקים לה את המחמאת-שקל לכובע ומתרחקים. אני אישית אף פעם לא ראיתי שום הוד מלכותי באופן שבו אישה הריונית קמה מהכיסא בגניחת מאמץ של זקנים, עם היד על הגב והר מתפקע של בשר במרכזה, ומדדה בהליכה ברווזית עקומה לנ"צ הבאה שלתוכה תתרסק בפנים מכווצות ורעשים בלתי רצוניים. הריוניות נראו לי תמיד יותר כמו אטרקציית פילר של קרקס מדראנו מאשר אלות יפיפיות. והנה אני, צחוק הגורל, הפכתי את עצמי לדבר השנוא הזה, ואללה איסתור איך אני נראית כשאני מנסה לקום עכשיו מהמיטה, פסטיגל נשיפות ודחיפות וגלגולים מהזן הכי נחות. אין דרך לייפות את זה יותר: אני אחת מהן. כשהשתתפתי בסיור קבוצתי באיכילוב בשבוע שעבר, ועמדתי בחדר מלא נשים בהריון כמו התחלה של בדיחה סקסיסטית, יכולתי ממש להרגיש אותן דופקות עם הסכו"ם בקצב שטני על השולחן: One of us, One of us.
ובתור אחת מהן, העולם מתייחס אליי אחרת פתאום. חולק לי כבוד שלא קשור אליי בכלל, כבוד עקרוני. כבוד דמוגרפי. אני מרימה שקית, חמישה אנשים רצים אליי, אנחנו נסחוב לך גיברת. עולה לאוטובוס עמוס, הוקוס פוקוס, מפנים לי מושב. השבוע קמה לקראתי איזו בחורה, ופתאום נתקפה פאניקה כשגילתה שלידי עומדת גם אישה מבוגרת. היא לא הצליחה להחליט מי מאיתנו יותר מסכנה, מי יותר ראויה למושב הפנוי ומי תישאר לגסוס על העמוד של הרב-קו, זה היה קורע לב לראות אותה מתלבטת כמו מריל סטריפ ב"בחירתה של סופי". בסוף היא נתנה למבוגרת לשבת, ואז התנצלה בפניי שוב ושוב, מוכת אשמה על שהניחה ל"אישה בהריוןTM" - אחד היצורים החשובים בטבע - לעמוד כאחד האדם. רציתי להגיד לה שאני בכלל לא אישה בהריון, אני סתם מצוירת ככה, אני בעצם בחורה רגילה בדיוק כמוה, או לפחות הייתי עד לפני חודש ונלחמתי כמו כולם על מקום ישיבה נורמלי. כשאנשים עוד דיברו אליי במקום לסטטוס הביולוגי שלי.
כי מילא היחס השונה כלפיי בתחום הקשיים הפיזיים, זה עוד הגיוני. הרי בתור הריונית באמת קשה לי יותר לעמוד, או ללכת, או לשבת, או לשכב, או לנשום, אז אם למישהו מתחשק לפרגן בסיוע - שיבורך, אם כי זאת רק שקית אחת למען השם, ויש בה שתי בננות, אז בוא נירגע עם פוזת האביר. אבל למה אנשים גם מתנהגים אליי אחרת, מדברים איתי בזהירות, עושים לי הנחות? "הוספתי לך גם קציצות עוף על חשבוננו", מודיעה המוכרת בדוכן הטריפוליטאי שאני אוכלת בו, ופונה לעוזר שלה: "תמזוג לה גם מהמרק, היא בהריון, ותיקח ממנה עשר שקל פחות. תאכלי מותק, תאכלי". בתור לכספומט הגבר שלפניי קלט את מצבי וזינק הצידה: "תהיי את לפניי, אתם שניים ואני רק אחד". בכל אשר אלך מפנים לי את הדרך, מציעים צ'ופרים ומשתיקים דיבור לא ראוי כאילו אני גבירה מעודנת מהמאה ה-19. כשהתעמתתי עם הצל לפני שבועיים באירוע של הליכוד, הוא אמר "אני מדבר אלייך יפה כי את בהריון". שנים שאנחנו מטיחים זה בזו את הקללות הכי איומות, אבל פתאום זה לא לעניין. אישה בהריון בשטח, כל הקללות בהולד. המפגינים שלא ידעו שאני בהריון דווקא קיללו ודחפו חופשי, כי כשהרחם שלך ריק לאף אחד לא אכפת.
מה פשר הכישוף הזה שפועל על כולם למראה הריון? למה הם נתקפים צורך בלתי מוסבר לתת לי הנחה על קציצות או לדבר לידי בלשון נקייה? רק רואים קצת בטן ופתאום כולם הופכים לבני שבט קדמוני, שמגלפים אלות פריון מענף ורוקדים סביב הריונית עם גלימה כדי שיירד גשם. זה קטע פסיכולוגי, הם רואים אותי ונתקפים רגשות אשמה על זה שאימא שלהם סחבה אותם תשעה חודשים והם לא התקשרו אליה כבר שבועיים? או קטע רוחני, של התפעמות בלתי נשלטת מנס הבריאה? או קטע פוליטי, שכל מי שתורמת עוד יהודי לאוכלוסין מקבלת פרס קדימות בתור לכספומט?
אין ליחס הזה שום סיבה הגיונית, וזה אפילו די מביך, להסתובב עם התיוג הפריבילגי הזה, לראות אנשים תוקעים לי מבט בין המותניים לחזה ומיד נסוגים ביראה. זה כבוד שלא קשור אליי, הם לא מפנים לי דרך כי הם מעריצים את הכתבות שלי במאקו, אלא כי הביצית שלי הופרתה, דבר שכל טמבלית יכולה לעשות. כשמאבטחי קניון נותנים לי לעבור בלי לחטט לי בתיק זה כבר מוגזם - הלו, לפי מה החלטתם שאני לא מחבלת? רק בגלל שבמקרה יש לי עובר בבטן זה אומר שאני לא דוגלת בשחרור אלים של פלסטין הכבושה? גם להריוניות יש דעות פוליטיות קיצוניות, יו נואו, לא רק לגברים רווקים, ואישה יכולה לעשות הכול בדיוק כמו גבר, גם פיגועים. ומי אמר בכלל שאני באמת בהריון, הרי אני באמת נראית מעולה יחסית, הבטן הזאת בקלות הייתה יכולה להיות חבילת נפץ מגולגלת בציפית.
>>> הטור הקודם בסדרה: ליל הרפאים של תנועות העובר <<<
אבל זהו, אני באמצע חודש שמיני עכשיו, אוטוטו חוזרת להיות כאחד האדם. בעוד חודש יחזרו לקלל אותי, לעקוף אותי בתור, לגבות ממני מחיר מופקע, לתת לי לעמוד באוטובוס, לא לעצור לי בתחנה, לצעוק עליי בכביש, לשדוד אותי בשוק ולרצוח אותי בסמטה. כמו כולם. הקסם הקדמוני עומד לפוג, ואני בסדר גמור עם זה, מיציתי את כל המבטים הנפעמים-מרחמים והעיניים הנוצצות של זקנות. רוצה לחזור להיות one of me. אבל עד אז, כשאני אעלה לאוטובוס, אני עדיין אבליט טיפה את הבטן, ממש בקטנה, כדי שיידעו שזה לא שאריות מהחגים ויפנו לי איזה מושב. בכל זאת, לא בא לי לעמוד 20 דקות בפקק של רוקח, אני פאקינג בהריון.