קופנגן בידינו

רילוקיישן הוא הפנטזיה של ישראלים רבים כבר שנים. החולמים יודעים לדקלם מניפסט משכנע למדי על שיטת החינוך הסקנדינבית, על המדיניות הכלכלית של גרמניה או על ההזדמנויות הטמונות באדמת בריטניה. בימים כתיקונם ארצות הברית ואירופה מככבות בראש סדר העדיפויות במירוץ לחישוב המסלול מחדש והמהלך מבוצע בחלק גדול מהמקרים במסגרת מקצועית. אבל בשנה האחרונה והבלתי רגילה, גל חדש של ישראלים ארוזי מזוודות ונטולי מחויבויות שטף את שדות התעופה על הקו של ישראל-תאילנד. יותר ויותר זוגות עזבו (או הועזבו) מעבודותיהם ועברו יחד עם ילדיהם לאי התאילנדי הטרופי קופנגן.

נכוו להיום מסיבות הפול מון שמזוהות עם האי הפכו לזיכרון ישן, התיירים לא הגיעו כבר למעלה משנה, והקהילה הישראלית מבססת את מעמדה באי, שלאט-לאט מהר-מהר הפך עבורה לבית. הם חוגגים יחד חגים, מתגעגעים יחד למשפחות שבארץ, אבל בעיקר - לא מתחרטים, וגם לא ממש מבינים איך הצליחו לחיות בארץ קודם. תכירו את המשפחות שבזמן שאתם התלבטתם אם לעבור למושב (ונשארתם בעיר) לגמו מקוקוס, ראו את השקיעה על החוף ופגשו קוף במרפסת הבית.

ירדן להבי (36), כפיר אדמוביץ (39) ותום (בת 3)

"היינו אמורים לחזור השבוע, אבל הארכנו בעוד חודשיים", מגלה ירדן שמתגוררת בקופנגן יחד עם בעלה ובתם כבר חצי שנה. "בשנים האחרונות חליתי והחלמתי מסרטן, וקופנגן הייתה מטרה מאוד משמעותית עבורי. כפיר ואני היינו מגיעים לאי כל שנה לפני שחליתי ותמיד הייתה לנו פנטזיה לחיות פה. כשתום הייתה בת חמישה חודשים קנינו כרטיס טיסה לתאילנד לראשונה כמשפחה, ואז אובחנתי עם גידול סרטני בדרגה 3. הייתי יושבת בבית החולים, מחוברת לאינפוזיה בסדרה של 12 טיפולי כימותרפיה, ורק דמיינתי שאני הולכת על החוף בתאילנד, שותה קוקוסים, עובדת עם הלפטופ בעבודה שאז לא הייתה לי ומבלה עם כפיר ועם תום, שהייתה אז ממש תינוקת. תליתי על הקירות בבית תמונות של החופים והיה לי ברור שזה יקרה. ידעתי שאם נגיע לקופנגן זה יהיה סימן שאני בריאה – וזו הייתה מטרת העל. כשהגענו לפה במעבורת וראיתי את האי מרחוק היו לי דמעות בעיניים. הגשמתי את החלום.

"הייתה לי שנה של טיפולי כימותרפיה, ובסופה עברתי ניתוח מאוד קשה שאני עדיין מתאוששת ממנו. בגלל המחלה הייתה תקופה ארוכה שכפיר ואני יצאנו ממעגל העבודה שהכרנו: אני התפטרתי מהעבודה שלי, הייתי בבית עם תום, החלמתי והשתקמתי, וכפיר עזב את החברה שהוא עבד בה 11 שנים. אבל עוד לפני הכל, כבר בתקופה של המחאות החברתיות בשנת 2011, עברנו טלטלה. הבנו שאנחנו לא מרוצים מסגנון החיים שלנו, ממקומות העבודה שלנו וממירוץ העכברים שנקלענו אליו. רצינו לייצר אורח חיים גמיש שמאפשר טיולים בעולם, חופש, ומשקף את הערכים שלנו ואת הדברים שאנחנו מאמינים בהם. עשיתי הסבה לאונליין, התחלתי לכתוב, למדתי NLP ופסיכולוגיה חיובית, וכפיר יצא לעצמאות. ברגע שהייתי במצב מספיק יציב כדי לצאת מהארץ התחילה הקורונה. כפיר התעקש שנטוס דווקא בשיא המגפה למרות שזה היה מורכב על סף הלא הגיוני. בדיעבד, הוא פשוט צדק".

מה גיליתם כשהגעתם לאי?
"היינו מבין המשפחות הראשונות שהגיעו אחרי שנה של קורונה, וזה ניכר. רוב האנשים מדמיינים את קופנגן ואוטומטית עולות להם מסיבות פול מון ופסטיבלים, אבל האזור של המסיבות נראה כמו מחזה אפוקליפטי; הכל מאובק וסגור, ורוב המשפחות על האי מקובצות בשתי אזורים מרכזיים. בגלל שאין תיירות נמצאות רק הקהילות המקומיות והבינלאומיות, וחיות פה כ-30 משפחות ישראליות. פה את באמת מבינה שאין שום משמעות לדברים חומריים. ילדים גדלים בלי קניון, בלי מסכים, בלי 'אמא תקני לי', והולכים יחפים לכל מקום. אנחנו יותר דואגים מכינים מאשר מקורונה. אין את המרדף אחרי השפע, אחרי מוצרי הצריכה, אין 'למה לה יש ולי אין'. לאף אחד לא אכפת איך את מתלבשת, על איזה אוטו את נוהגת. כשאנחנו חושבים על החזרה לארץ זה נראה לנו הזוי. לא תכננו שיהיה פה כל כך מושלם. בעקבות הסרטן אני לא יכולה להביא עוד ילדים, וכדי להרחיב את המשפחה אנחנו צריכים לחזור ארצה ולהתחיל בהליך פונדקאות, אבל אמרנו שנחזור לארץ, נשלים את ההיערכות המתאימה, ונחזור לקופנגן במתכונת מורחבת. הדבר העיקרי שלמדתי זה שאין טעם לתכנן תוכניות. כל מי שתפגשי על האי הזה שחי פה כבר עשר שנים הגיע רק לחודש".

קרן כהן רייפמן (37), שביט כהן (38) ומיתר (6.5)

"מעולם לא היינו בקופנגן, אבל ברגע ששביט בא עם הרעיון שנעבור ואמר לי 'אורזים', הסתערתי על זה", מספרת קרן. הייתי בתאילנד בטיול שלי אחרי הצבא, אבל חזרתי מהר מאוד כי הבנתי שזה לא בשבילי. כשהייתי פה ובהודו בזמנו הרגשתי שיש המון אנשים שמחפשים תקשורת כל הזמן, אבל למרות שהייתי נורא מוקפת כל הזמן באנשים הרגשתי נורא בודדה. זו הייתה אחת הסיבות המרכזיות שחזרתי אז לארץ, ואני די חווה אותה שוב עכשיו.

"הגעתי לפה בשיא שלי. הקורונה לא נגעה בי או בשביט. לא ברחתי משום דבר. יצאתי להרפתקה כי הוא הציע, אבל גם נתלשתי, גם הגעתי למקום שנורא קשה לטעת בו שורשים, ואני גם מרגישה שהמתנות שיש לי להציע לא רצויות פה. שנינו מגיעים מעולמות של מיניות מקודשת - אני מנחה סדנאות טנטרה, ותמיד ידעתי שקופנגן היא מעוז הרוחניות והמיניות. אנחנו בזוגיות פתוחה, ומבחינתי קופנגן היא סוג של וודסטוק: דמיינתי מלא מיניות מקודשת וטנטרה, פוליאמורים, דמיינתי אנשים עירומים רוקדים על החופים והייתי בטוחה שגם המשפחות הישראליות יהיו אנשים שקשורים למיניות מקודשת ופוליאמוריה, אבל קופנגן לא באמת כזו. יש פה המון נשים יפות ומעט גברים, וזה יוצר הרבה בעיות במשפחות הסגורות והפתוחות. היו המון רומנים ובגידות, נשים פוליאמוריות לא מצאו פרטנרים, הגברים היו מוקפים בנשים, והרבה זוגות סגרו את היחסים כי זה פשוט לא היה שוויוני. היו לא מעט זוגות שהתגרשו כי הגברים מתעוורים, במיוחד הישראלים - הם פשוט לא יודעים איך לאכול את זה וזה יוצר הרבה מאוד משברים. את כל זה גיליתי כשהגענו, והרגשתי שהסתירו ממני מידע נורא חשוב".

ואיך הגיבו אליכם?
"אני דמות בעייתית בקהילות וקשה להם לאכול אותי, אני יותר מידי דורכת על פצעים ושוברת מוסכמות. דמיינתי קהילה נורא פתוחה, אבל מהר מאוד התחילו לרוץ מלא שמועות ורכילויות. לפני שהגענו כולם ידעו שאנחנו הולכים להגיע. הייתי כותבת ומתראיינת הרבה על פוליאמוריה, והתחילו להריץ צילומי מסך של הפייסבוק שלי בכל הקהילה הישראלית. כולם ידעו שאנחנו פוליאמורים וש'צריך להחזיק את הבעלים קרוב כי קרן מגיעה לאי'. אני פתוחה בהכל והכל כתוב, אני מדברת את מה שאני עושה ואני מלווה זוגות בפתיחת יחסים, אבל אנשים חששו. יש אנשים שנכנסו לי ללב, אבל התחושה היא ארעית ויש לי קושי להתמסר".

אז למה להישאר?
"לשביט נוח ונעים פה. הוא עובד מרחוק, הוא חווה את הקהילה הבינלאומית, יש לו ביקוש מצד הנשים והוא מאוד מחוזר. הוא בגן עדן, ומבחינתו להישאר פה לנצח, אבל אנחנו בכלל לא באותו מקום. לפני שבאנו פגשנו מישהי שעשתה רילוקיישן והיא הזהירה אותי שיהיו 3-4 חודשים קשים בהתחלה. אז אני לא נשברת, אבל זה לא מתאים לכולם. יש משפחות שנורא טוב להן, ויש משפחות שחוות משברים, ואלו לא משברים קלים: יש הרבה משפחות שבהן רק אחד מבני הזוג עובד, ואחרי שההתלהבות מהטבע ומהים יורדת הפרטנר השני מנסה להבין מה הערך שלו. צריך להבין לקראת מה מגיעים ולראות את כל התמונה, לא רק את השקיעות ואת הקוקוסים".

יעל לוין (47), זיו רדומסקי (50) וילדיהם אריאל (12) נועם (11) ואמיתי (9) 

"תכננו לצאת לטיול בעולם עוד לפני הקורונה, וכבר הודענו למשפחה, לחברים, לבתי הספר ולבעל הדירה שאנחנו עוזבים", מספרת יעל. "הצהרנו במערכת החינוך שאנחנו עוברים לחינוך ביתי, מכרנו את העסק, ואז התחילה הקורונה. ביולי היינו צריכים לפנות את הדירה, אבל הגבולות עדיין היו סגורים, אז פינינו את הבית, לקחנו חמישה תיקים, והיינו נוודים בארץ: יצאנו לקמפינג, גרנו בקיבוץ, ובסגר השני היינו בעמק המעיינות. בחודש אוקטובר החלטנו שאנחנו לא מוותרים על החלום. המזרח עוד היה סגור אז נסענו ליוון לחודשיים, וכשהרגשנו שאירופה מתחילה לסגור עלינו – אז טסנו לתאילנד. כשאתה מדבר בתיאוריה על טיול עם המשפחה והילדים כולם אומרים 'וואו, איזה יופי', אבל כשזה הגיע לפרקטי ונקבנו בתאריך, המראה השחורה התחילה: 'אין לך מה לעשות? יש לך עבודה, מה עם ילדים? מה עם המסגרות? אתם לוקחים סיכונים, הם לא יהיו בבית ספר', אבל מצד שני ההורים יש יעל אמרו שזה הדבר הנכון לעשות והגיל הנכון לעשות. עכשיו כשאנחנו פה רוב מי שניסו להפחיד אותנו אומרים לנו שעשינו את הצעד הנכון".

"כשיצאנו למסע החלטנו להתחיל לכתוב בלוג משפחתי, שהוא גם זיכרון בשבילנו וגם מספק המון המלצות לישראלים שרוצים לעשות מסע דומה. כולנו כותבים, גם הילדים, ובאחד הבלוגים נועם (11) כתבה על הקושי שהיא חווה. היא דיברה על הטיסות ועל זה שקשה ועצוב לה להיפרד מהחברות, אבל היא כתבה שם 'אני יודעת שזה לטובתי, אז אני נותנת לזה צ'אנס', וזה מדהים. אנחנו מאוד מקפידים לגרום להם להרגיש בית בכל מקום שאנחנו מגיעים: אנחנו מוודאים שיש מטבח שאפשר לבשל בו ארוחות, הילדים תולים על הקירות את הדברים שחשובים להם מהארץ, ופעמים רבות הם עוזרים לנו לבחור את הבית הבא. וגם אם אנחנו נמצאים במקום שבוע - הוא מרגיש בית".

מה גרם לכם לעזוב הכל ולנסוע?
"הפכנו להיות עבדים מודרניים: הייתי מתקתק את הילדים בבוקר, זורק אותם בבתי הספר, רץ לעבודה, עומד בפקקים, מחזיר מבתי הספר, מפזר בחוגים, מחזיר הביתה, אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון – וככה כל יום", נזכר זיו. "פתאום קלטתי שהילדים גדלים ואני אפילו לא שואל אותם מה הם אוהבים ומה הם לא אוהבים. הבאתי שלושה ילדים לעולם ואני רוצה להיות חלק מהחיים שלהם. גדלתי במושב, הייתי כל היום בחופש, טיילתי עם חברים ועם ההורים, והמציאות שחיינו בה בארץ, הרדיפה אחרי פרנסה, העבודה שעות על גבי שעות, זה פשוט הפסד. זה פול גז בניוטרל, ואתה לא מתקדם לשום מקום. פה אני עושה דברים ואני לא בלחץ ממה יקרה אחר כך. הילדים חוזרים מבית הספר ואנחנו יכולים לשחק, לדבר, ללכת לים או לשחק. בארץ לא היינו יכולים להרשות לעצמנו לעבוד חצי יום, ופה אנחנו גם עובדים חצי יום וגם ממשיכים לבלות את הזמן שלנו ביחד".

איריס (47) ואלי (67) גרנית ואדם (8 חודשים)

"עברתי שנים על שנים של טיפולי פוריות, עשיתי אינספור הליכים ורגע לפני שהרמנו ידיים החלטנו לנסוע לתאילנד", מספרת איריס. "משהו באנרגיה בארץ היה מאוד קשה בשנים האחרונות. הכבישים היו לא קלים, המצב הפוליטי תסכל אותנו, אלי איבד את אחותו ונוספו על זה שנים על גבי שנים של טיפולי פוריות. החלטנו לעשות ריסטארט, לחשב מסלול מחדש, לצאת מהקופסה, והגענו לתאילנד בינואר 2020, רגע לפני הקורונה. חודש לאחר מכן גיליתי שאני בהריון".

"אלי היה טייס באל-על ולאורך השנים פיתחנו רומן ארוך עם תאילנד. תמיד היה לנו חלום לגור פה ביום מן הימים, אבל כשהגענו לפה היינו בטוחים שבעיקר נחיה על הקו בין תל אביב, אמסטרדם ובנגקוק. הגענו לתאילנד עם שתי מזוודות מלאות בבגדי חורף שמתאימים לאירופה של חודש ינואר, ותוך חודש גילינו שאני בהריון. זה היה הריון בסיכון מאוד גבוה, אז הייתי חייבת להישאר בבנגקוק בקרבת בית חולים. חשבתי שאני אוכל לעשות את כל הבדיקות והסקירות בארץ, אבל מהר מאוד הגבולות התחילו להסגר בגלל הקורונה, והבנו שאנחנו לא יכולים לצאת ושאף אחד לא יכול לבוא. מה שהתחיל בפרגון מאוד גדול ורוח גבית לנסיעה התחלף ברוח סערה. האנשים שיקרים לנו בארץ נכנסים לסגרים ומתמודדים עם הקורונה, ואנחנו מטיילים בתאילנד באווירת חופש. זה כמו לחיות ביקום מקביל. אמא של אלי חיה בדיור מוגן והניהול של כל האופרציה הפך להיות מורכב מרחוק, ואני הייתי בטוחה שההורים שלי יגיעו ללידה. היינו בטוחים שהווירוס הזה עוד רגע נגמר, אבל זה פשוט לא קרה". 

"אחרי שמירת הריון קפדנית, בדיקות והכנות ללידה, ילדתי בניתוח חירום בחודש שמיני. אדם נכנס לפגייה, ואת כל התהליך עברנו במדינה זרה, בשפה זרה, כשאנחנו לגמרי לבד. מיד אחרי הניתוח עברתי לחדר התאוששות ואלי הלך להתרענן. פתאום נכנסה לחדר האחות וביקשה שאני אזעיק את אלי בדחיפות לבית החולים. הייתי חצי מטושטשת מהניתוח וניסיתי להבין מה קרה, אבל האחות, שלא דברה אנגלית שוטפת, רק אמרה 'אני לא יודעת, אני לא יודעת'. המשפחה בארץ בהיכון, אני רגע אחרי ניתוח, והייתי בטוחה שאיבדתי את הבן שלי לפני שבכלל ראיתי אותו. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי. אדם היה בקושי נשימתי והם רק רצו להחתים את אלי על טופס, אבל באותו רגע פערי השפה הפכו את הסיטואציה לגמרי".

מה התחדד מאז הלידה?
"אני בהכחשה שאני פה, מאוד קשה לי להשלים עם זה. עכשיו כשההורים שלי פה יש לי אנחת רווחה, אבל עשינו ברית מילה עם 100 אנשים מקהילה וההורים שלי לא היו פה, זה הזוי. רק עכשיו המשפחה שלי הצליחו להגיע לראות את אדם, וזה הנכד הראשון שלהם. הם עשו בידוד לא פשוט של 16 יום בבנגקוק, אבל הגיעו אלינו לחופש מוחלט: הם חווים את המרחבים, את החופש, את השקט והשלווה. הם סופגים את האנרגיה הזו, של היומיום שלנו. זו אנרגיה שונה מהלוחמנות והקושי בארץ. הם לא יצאו למסעדות שנה, לא ישבו בשמש שנה, ואני חווה את ההתבגרות שלהם מהצד. הקונפליקט הזה קיים כל הזמן, אבל הוא מתחדד במפגש הזה. הייתי ממליצה לאלה ששוקלים את המעבר לעשות אותו כמה שיותר מוקדם, כי כשההורים מתבגרים נכנסים שיקולים אחרים למשוואה".

ענבר (40) ורועי (43) שם טוב וארבעת ילדיהם, תמר (10.5) מיכאל (8) גבע (5) ורני (1) 

"ירדנו מהמטוס, השדה היה ריק לגמרי, והגיעו שלושה תאילנדים מכוסים בחליפות סניטריות מכף רגל ועד ראש", ענבר משחזרת. "זה היה כמו להגיע לאזור מוכה אסון: לקחו לנו את כל האישורים, בדקו לנו חום עשרות פעמים, מילאנו מיליון טפסים, ריססו לנו את התיקים ופיצלו אותנו לשתי מוניות בלי שיש לנו יכולת לתקשר. ברגע הראשון חשבנו 'רגע, אולי זה לא היה כדאי? אולי זה באמת קצת משוגע מדי?', הרגשנו שאנחנו מצורעים".

"כשדיברנו עם ישראלים בתאילנד", נזכר רועי, "כולם הבטיחו לנו שהכל רגיל, וזה מה שאנחנו אמרנו לילדים - אבל הכל היה הפוך. את האוכל ואת הזבל השארנו מחוץ לדלת, באו לקחת אותנו פעם ביום לסיבוב של חצי שעה ליד הבריכה וכולם התרחקו מאיתנו, ומצד שני מהקומה ה-25 של החדר שלנו ראינו למטה חנויות, אנשים וחיים.  אחרי שבועיים עברנו לקופנגן, ישבנו במונית עם עשרות מזוודות והתינוקת עליי, נסענו בלב הג'ונגל וראינו נחש חוצה את הכביש. פתאום אמרנו 'יואו! עשינו את זה! אנחנו בקופנגן!'".

"כשענבר התחילה לדבר על קופנגן לא העזתי לדבר על זה עם החברים או עם ההורים שלי. זה היה הדבר האחרון שחשבתי עליו", אומר רועי, וענבר מוסיפה: "גרנו במושב והקורונה עברה עלינו בסדר, אבל אחרי הסגר השני יצאתי מחופשת לידה וחזרתי לעבודה מאוד תובענית, רצתי בין שיעורי הזום של הילדים ועבדתי עם הבת הגדולה שלנו באופן פרטני בבית. זו הייתה טרללת. לא היה לי אוויר, והיה לי חלום לקחת אותם לטיול של כמה חודשים בעולם. אמרתי לרועי 'תפנים. אנחנו לוקחים את הילדים ועוזבים'".

רועי: "ברגע ששחררתי והבנתי שאני מוציא את עצמי מהמטריקס הזה קראנו להורים שלי לשיחת 'אבא אמא, אנחנו רוצים לדבר אתכם על משהו'. היינו בטוחים שהם יחשבו שאנחנו לא נורמליים, אבל קרה בדיוק ההיפך. אנחנו חיים בעולם המודרני, והחיים הקודמים שלנו היו הרצון להיות בכל מקום, להספיק הכל ולהנות מהשפע. שחררנו את המרדף. השכרנו את הבית, חשבנו למכור את האוטו, ועשינו את כל ההכנות למקרה שנחזור אנשים אחרים".

ענבר: "בשנתיים האחרונות איבדתי את שני ההורים שלי, ונכנסתי להריון עם הקטנה שלנו כשאמא שלי הייתה חולה. טיפלתי בהורים שלי, הם נפטרו, יצאתי לחופשת לידה, ולא היה לי שום זמן לעבד את מה שעברתי. רק כשהגעתי לפה הבנתי כמה דברים יש לי לעכל. העבודה העצמית קורית פה גם בלי שמתכוונים, וזו מתנה". 

זה באמת מושלם כמו שזה נשמע?
רועי: "יש גם קשיים שהתעוררו, בעיקר אצל הילדים. לתמר יש חיי חברה מאוד עשירים בארץ, היא בתנועת נוער ומאוד מחוברת לאנשים שהקיפו אותה. היא ציפתה מיד למצוא כאן המון משפחות ישראליות עם ילדים בגיל שלה, וזה קשה כהורים שלוקחים את הילדה שלהם למקום חדש לגמרי. היא כן הכירה פה חברות והתחילה להנות, אבל היא עדיין מאוד מתגעגעת לארץ, לסבא וסבתא, לתנועת נוער שחזרה. היא מרגישה אאוטסיידרית. כשאמרנו לה שאנחנו מתכננים לנסוע היא הייתה בשוק, אבל בסופו של דבר החוויה שתישאר להם היא חוויה של הצלחה", אומר רועי. "אני הרגשתי הצלחה רק כשהגעתי לצבא, וחשוב לי שהילדים שלי ירגישו את זה בגיל צעיר. וזה בדיוק מה שקורה פה: הם לומדים שפה, מנצחים את הקושי, ולומדים כל יום דברים חדשים. זה ישמש אותם לכל החיים, וזה קרש קפיצה לכל דבר שהם ירצו לעשות".