בארבע השנים האחרונות לא הייתי ריטה. הייתי עובי של רירית רחם, קוטר של זקיקים בשחלה, תוצאת בדיקת בטא, רשימת הורמונים לקחת או להזריק ביום. הייתי הגיל המדויק שלי – בשנים ובתוספת חודשים, מספר שעלה מול עיניי כל הזמן, חמקמק כמו בשעון חול. הייתי זאת עם הוורידים הדקים שאי אפשר לחדור אליהם בלי לנסות לפחות ארבע פעמים, וסימנים כחולים על הזרועות והבטן שצריך להסתיר. הייתי מספר תעודת זהות. הייתי הרבה דברים כשעברתי סבב אחר סבב של טיפולי פוריות ששברו את נפשי ואת גופי בעקביות, אבל בטח שלא הייתי עצמי.
המלכוד עם טיפולי פוריות הוא העמימות שבהם. בכל פעם את בטוחה שהגעת לתחתית, שיותר קשה מזה כבר לא יכול להיות. בדיוק אז את מגלה שיש עוד הרבה לאן לרדת. מערכת הבריאות הישראלית מיומנת בטיפולי פוריות. מכונה משומנת שעוברות בה אלפי נשים בכל חודש. חלקתי חלל עם הנשים האלה בבתי החולים, בתורים האינסופיים, במעבדות בשש בבוקר, מחוץ למשרדי רופאים ורופאות. נשים בכל הגילים, מכל הדתות, בכל הצורות, עם או בלי ילדים. המשותף לכולן הוא מעטה דק של בדידות ושתיקה. כי גם כשיש מאה בנות שממתינות לצידך בתור, יש בחללים האלה בעיקר שקט. כל אחת מכונסת בעצמה, יושבת עם שרוול ניילון שבו אין-ספור מסמכים שהפכו להיות מה שמגדיר אותה בחודשים, או בשנים, שבהן היא מנסה.
עם הזמן, את לומדת לזהות את הפנים המוכרות של אלה ששבות יחד איתך לסבב נוסף, וגם להיזכר בבנות המזל שלא. במקרה שלי, ההשערה שכנראה אצטרך טיפולי פוריות הייתה באוויר כבר מזמן; כמתבגרת היו לי בעיות במחזור, לאחר מכן אובחנתי באופן שגוי בשחלות פוליציסטיות (אבחון נפוץ מדי, שהרבה פעמים לא עומד מאחוריו דבר מלבד חוסר יכולת או זמן של הרפואה הציבורית להעמיק באמת). כצפוי, אחרי כשנה של ניסיונות עצמאיים, הדרך להזרעות ואז ל-IVF הייתה סלולה.
אחת הבעיות המרכזיות שנתקלתי בהן במערכת הרפואית הישראלית היא שלפני שאת מכריזה שאת רוצה לעשות ילדים, את לא באמת מעניינת אף אחד. עד תחילת התהליך, לא פגשתי רופא נשים שבאמת טרח לברר לעומק אם הכל איתי כשורה. אבל אחרי שאת רוצה ולא מצליחה לבד, את הופכת מיד לכלי קיבול לכל הניסויים והתרופות שזמינים בתחום – והם רבים. הרצונות, הצרכים או הרגשות שלך לא ממש מעניינים אף אחד.
עם הזמן, הרגשתי שאישה רופאה תספק לי מענה מתאים וקשוב יותר. אלא שרופאות נשים שהן נשים בעצמן הן דבר נדיר מכפי שניתן לחשוב. לפחות במקרה שלי, הרגשתי שהן שוות את ההמתנה, הרי ברור שגבר כנראה מבין פחות את תחושותייך הפיזיות והרגשיות מאשר אישה. ואכן, בניגוד להרבה רופאים גברים שפגשתי בדרך – ושמפגש של חמש דקות עם חלקם עלה אלפי שקלים – הרופאה לכל הפחות הקשיבה למה שהיה לי להגיד. גם זה משהו שיש לו משמעות אדירה בתוך תהליך שאין לך בו הרבה יכולת להשמיע קול או לנקוט עמדה. כמה מדכא שיש מעט מדי רופאות נשים, בטח כאלה שמתמחות בפריון.
כשסבל הוא משהו שתחום בזמן, קל יותר להתמודד איתו ולגשת אליו בעיניים פקוחות. אם היה לתהליך הזה תאריך תפוגה, ההתמודדות איתו הייתה יכולה להיות נסבלת בהרבה. אבל החיים לא עובדים ככה. חודש אחרי חודש, התמודדתי עם אותה רוטינה אינסופית. בדיקות דם ואולטרסאונד מדי יומיים, תרופות, זריקות, שיא של תהליך שמגיע בצורת החזרת עובר או הזרעה. המון אופטימיות, ואז המתנה מורטת עצבים. בשבועיים שלפני בדיקת הדם הגורלית, זו שבה את מגלה אם הפעם נקלטת או ששוב אין היריון, הדמיון משתולל לכל עבר.
לעיתים הרשיתי לעצמי לחשוב לכמה רגעים שהנה זה קורה. הרי אני מרגישה את זה קורה, מדמיינת את זה קורה. אבל בכל פעם מחדש אני נוכחת לגלות שזה לא. שוב ושוב ושוב. אחרי שש או שבע אכזבות, הבנתי שכדאי לפנות את היומן שלי בימים שאפשר, עם קבלת התוצאות. בהתחלה, המשכתי עם החיים כפי שהם, או לפחות ניסיתי. שעה-שעתיים של בכי, מקלחת ובחזרה לכל המטלות, העבודה, הסידורים ומה שנותר מחיי השגרה שלי, שגם ככה נוהלו מסביב ללוח זמנים שנקבע על ידי בית החולים.
בהמשך, בייחוד אחרי מקרה של שיחה מקולגה ששטחה בפניי את עוגמות הנפש שלה על כתבה שפרסמתי, בעודי מתאמצת להישאר מנומסת ולא לרסק את הטלפון שלי – הבנתי שבלתי אפשרי עבורי להמשיך כאילו הכל רגיל. לא יכולתי לדבר עם אנשים בטלפון בענייני עבודה, להגיע למחויבויות שקבעתי מראש או להיפגש עם חברות. כל מה שרציתי לעשות זה לבכות את עצמי לדעת מתחת לשמיכה, ולמדתי להרשות לעצמי להקדיש לכך את כל היום.
היו גם פעמיים שבהן התוצאות היו משמחות. זה לא החזיק יותר מכמה שבועות בכל פעם, ובפעמיים האלה הכאב היה אפילו יותר קשה מנשוא. באופן בלתי נמנע הראש הולך לחישובי תאריכים, לאופטימיות, לפנטזיה על חלומות שמתגשמים. ואז, לפעמים תוך מספר ימים, לפעמים תוך שבועות בודדים, חוזרים לנקודת ההתחלה. בכל פעם מחדש הייתי בטוחה שאין לי את הכוחות הפיזיים והנפשיים להתחיל עם כל זה שוב. התחושה היא של ריקנות מוחלטת, של אפיסת כוחות.
ועדיין, עשיתי את זה. לפעמים עם הפסקות נדרשות, שגם במהלכן היו המון רגשות אשם על השעון הביולוגי המתקתק, ולפעמים מספר חודשים ברצף. חודשים שהפכו את הזרועות שלי לשטף דם אחד ענק, את הבטן שלי לשדה קרב של סימנים כחולים, את הנפש שלי למחורפנת לחלוטין. לכל אלה נוסף הצורך להסתיר כמעט מכל הסביבה את כל העדויות לכך שאני עוברת משהו, כי אין טעם בעוד תהיות מאנשים שמקיפים אותי, כשעברת את גיל שלושים ואין לך ילדים יש מספיק מהן גם ככה.
יהיו כאלה שיקראו את הטקסט הזה וישאלו את עצמם למה בכלל לדבר על זה. הרי מדובר בנושאים רפואיים, פרטיים ואישיים. כל זה נכון, ובאופן כללי אני גם מעדיפה לשמור על הפרטיות שלי. אבל לתחושתי, מסביב לנושא של טיפולי פוריות יש עדיין מעטה חשאיות כבד במיוחד, על אף שעשרות אלפי נשים וגברים הם חלק מהמעגל הזה בישראל. זאת חשאיות שמקשה אפילו יותר על אלה שמתמודדות עם הטיפולים. לכן אני מאמינה שכל אישה שמספרת על התהליך, יכולה להקל על אחרות שמתמודדות איתו.
אני יודעת שאני הייתי קוראת בשקיקה כל מילה כזאת, מתוך הנקודה הכואבת והמיואשת שהייתי בה. נקודה שבה על אף בן הזוג התומך, המשפחה והחברות שלי, הייתי בה רק אני, מול עצמי, לבד. וזה מה שמאוד חשוב לי להגיד פה. אם יש לכם חברה שנמצאת כרגע בתוך התהליך הזה, אנא, העבירו לה את הכתבה הזאת. היא מוזמנת לפנות אליי בכל הרהור. לפעמים דווקא אדם זר יכול להיות הכתובת הכי נוחה לפרוק או להתייעץ. והכי חשוב, תסבירו לה שוב, ושוב, ואז שוב, שהיא לא הכישלון שהיא מרגישה שהיא. תזכירו לה שמאחורי תמונות מאושרות באינסטגרם של מקלונים לבדיקות הריון עם שני פסים או של בני זוג שאוחזים בטן קטנה, יש לא פעם שנים של נסיונות, של אכזבות, של דמעות.
יש נקודה נוספת שבגינה חשוב לי להגיד את הדברים, והיא המערכת הרפואית עצמה. אותה מערכת ששולטת בגורלך למשך תקופה בלתי מוגבלת, הופכת לעיסוק המרכזי שלך ולגורם שמנהל לך את החיים, את היומן, את פגישות העבודה, את החופשות. זאת שיכולה להיות, עם קצת אכפתיות והסתגלות, גם מקום שמקל ומיטיב עם המטופלות, אבל כל כך הרבה פעמים עושה בדיוק את ההפך.
לפעמים דווקא מפגשים פשוטים עם נותני שירות רפואיים כמעט שברו את רוחי. מרוקח שהשפיל אותי וסירב בקול מול כל הנוכחים בבית המרקחת להעניק לי את התרופות שנרשמו לי, כי לדעתו האישית המינון מוגזם (כאילו שרשמתי את המרשם לעצמי, או שאני מזייפת מרשמים כדי לסחור באסטרוגן). הייתה גם האחות בבית החולים שהייתה צריכה להזריק לי הורמון אל תוך השריר, ובחרה לעשות זאת עם מחט כל כך עצומה שאחריה לא יכולתי להרים את הרגל, ללכת, או לשבת במשך כשבוע. אחר כך, כשסירבתי לשוב לבית החולים לאותו הליך והחלטתי להמשיך עם הזריקות באמצעים ביתיים, גיליתי שהאחות הייתה יכולה לבחור במחט עדינה בהרבה.
והיו גם כל הפעמים שהגעתי לבדיקות דם ונאלצתי להתחנן לאחים שיקשיבו לי ולא ינסו לשאוב דם מוורידים שכבר הצטלקו לגמרי. ובכל זאת, כמעט תמיד, הם חשבו שהם יודעים יותר טוב וניסו בכוח, פעם אחר פעם, להחדיר מחט אל תוך ורידים שכבר לא היו מסוגלים להכיל אותה. שש או שבע דקירות, חיטוטים בתוך כלי דם שמסרבים לשתף פעולה, כדי למלא מבחנה אחת מסכנה. זה במקום להפנים שאדם שנמצא בבדיקות דם מספר פעמים בשבוע כבר שנים, יודע כנראה טוב יותר מאיזה נקודה הכאב יהיה פחות עז – ואיזה וריד, גם אם פחות נוח להגיע אליו, יהיה זה שממנו תבוא הישועה. הייתי יוצאת מבדיקות יומיומיות כמו ממלחמה, חבושה ומסתירה עם סוודרים את שטפי הדם, ומתפללת שהפעם איכשהו הוורידים יחלימו מהר יותר כי כל זה הולך לקרות שוב ממש עוד מעט. כל מפגשים שולי כזה השאיר לא רק צלקות אלא גם יאוש וכאב עמוק.
ויש גם את הצד של החברה. זאת שקשה להתעמת איתה תוך כדי התהליך אבל אין באמת ברירה, בוודאי כשהרוב המוחלט של החברות מסביב כבר עם ילדים מזמן, וכשהסטנדרט במדינה הוא כמה שיותר ילודה, כמה שיותר מהר. הרבה יותר קל להתעלם מכל מיני שאלות מעוקבות באינסטגרם שתוהות למה אני לא עושה כבר ילדים, או מייעצות לי על הדרך לעשות ילד, כאילו שזה קלי קלות. בכנות, שאלות כאלה הן לא נעימות, אבל גם לא מכעיסות. כשאת רוב הזמן מיואשת, הן בסך הכל מוסיפות עוד קצת עוגמת נפש. ביחס לשאלות שנשאלות פנים מול פנים, חיטוטים של זרים וזרות ברשתות החברתיות זה משחק ילדים.
באופן די טבעי, את לא רוצה לספר ליותר מדי אנשים על התהליך שאת עוברת, אבל איכשהו יש כמה שחייבים לדעת. למשל במקום העבודה, אחרת לא תוכלי להסביר את האיחורים הבלתי פוסקים ואת הביטולים, או חברים שאת רוצה לחלוק איתם את הנטל. מהנקודה שבה סיפרתי, התחילה אצלי התחושה שכולם מסביב כבר יודעים, ושמי שבוודאות יודע מביט בי במבטים מרחמים. חברות וחברים שידעו דיברו איתי כמעט אך ורק על התהליך הזה. שאלו כל הזמן מה קורה. אני לא מאשימה אותם בכלל. זה היה אך ורק מתוך אכפתיות, אך כל שאלה כזאת הנחיתה אותי בחזרה למציאות שלפעמים רציתי רק לברוח ממנה.
והיו גם עצות. הרבה עצות. עוד ועוד עצות. מכל כיוון הגיעו המלצות לתזונה מותאמת, טיפול נפשי, רופאים מומחים שתור אליהם דורש המתנה של חודשים. למעשה, לרוב העצות גם הקשבתי. הייתי מוכנה לנסות הכל – ישנתי עם קריסטלים מיוחדים מתחת לכרית, טבלתי במקווה, הוצאתי עשרות אלפי שקלים על דיקור מותאם, והתחלתי לקחת פטריות מרפא שמשפרות פוריות. הכל. אפילו נסעתי ביום שישי אחד במיוחד כדי להטמין פתק בכותל. רק שלפעמים, בא לך כמו כולם לשבת עם חברה וסתם להעביר ארוחת צהריים בריכולים חסרי תכלית, והפעם לא לקבל עצות לשיפור הסיכויים שלך להיקלט באופן מיסטי על ידי שמאנית שגרה בצפון ומנבאת כמה ילדים יהיו לך. מי שמחפשת עצה, יודעת איך לבקש אותה.
בסבב האחרון, שהיה העשירי שלנו, כבר לא האמנתי בכלל. הגעתי אליו מרוסקת, אחרי בשורות טובות שהסתיימו תוך ימים ספורים במפח נפש. הייתי חסרת תקווה ועוד יותר חסרת אנרגיות. ניגשתי לסבב נוסף פשוט מכוח האינרציה של התהליך ומפחד מהמשמעות של הכרזה על הפסקתו. לא הרגשתי שום דבר מיוחד במהלך הסבב הזה. כבר לא ידעתי איפה נגמרות התחושות שלי, ואיפה מתחילים הכאבים ותופעות הלוואי מכל ההזרקות ועשרות הכדורים שהכנסתי לגוף מדי שבוע. לקחתי 12 כדורים ביום, זריקה מדי יומיים, והתשובות שקיבלתי מכל כיוון היו שמעבר לכל זה, אין עוד משהו שאפשר לעשות. המקסימום נעשה.
זה מפחיד לא רק בגלל המחשבות על הצעד הבא ועל מה יהיה אם לא. זה מפחיד גם בעקבות הכמות האסטרונומית של הורמונים וסמים שהגוף סופג במהלך שנים כאלה, שמעלות אצל כל בר דעת שאלות בנוגע לשלל הסיכונים שטמונים בכך. מסרטן, ועד תופעות לוואי נפוצות הרבה יותר. על הסיכונים הללו והסיכויים שלהם לא מצאתי מענה אצל אף גורם רפואי שניסיתי לקבל ממנו סיוע בנושא. מרופאי הפוריות, דרך כירורגית שד ועד לגנטיקאית. אף אחד לא מוכן להתחייב על איפה עובר גבול הסביר בכל הנוגע למשך הזמן שרצוי ליטול כל כך הרבה תרופות, תוספים והורמונים, ומתי רצוי להפסיק מחשש להפרזה.
כך למדתי על בשרי שרק אנחנו יכולות להיות אחראיות על הגוף שלנו, עבור עצמנו ולפי תחושותינו בלבד. רק אנחנו יודעות להחליט מתי הגוף צריך להתנקות מכל זה, ומתי נכון לקחת הפוגה גם אם הלחץ להמשיך גדול במיוחד. זה משהו שנשים שהן חלק מהתהליך הזה חייבות לקחת בחשבון, ולקוות איכשהו שתופעות הלוואי יפסחו על כולנו.
ואז, פתאום, הגיעה יום אחד תשובה חיובית. הסתכלתי המומה מהתוצאה שעל המסך של הנייד. מניסיון העבר, למדתי שאין טעם לשמוח בטרם עת. הדרך עוד ארוכה, ועד שאת לא מתהדרת בבטן עגולה שאפשר לראות ממרחקים, עדיף שלא להתלהב. אז אני ממשיכה, יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, מקווה לטוב, מצוידת באופטימיות זהירה מאוד ובהרבה חששות, מודה מקרב לב על כל יום שעובר כסדרו – ומקווה כל כך שהפעם תהיה הפעם שבשבילה עבדתי כל השנים האלה, שתהיה שווה את כל ההקרבה, הכאבים, את הדרך הארוכה והמתישה להגשמת השאיפה להיות אמא.
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: הילה ג'רבי | שיער: ליאור גבריאלוב | איפור: לילך אופק | הפקה: טל פוליטי