בחלומי הייתי צב נינג'ה. רוב החלומות שלי הם של ילד בן 8, אני מגלמת שם סופרהירוז ונינג'ות והולכת מכות עם מפלצות, אל תשאלו למה. אין לי תלונות כי אני אוהבת את האקשן, ויש בעולם אנשים מסכנים עם חלומות משעממים עד מוות, כמו בעלי אריאל שתמיד מספר לי איך בחלום הוא הלך לקנות בסופר קפטן קרנץ' עיגולים והיה רק ריבועים, או שמישהו עשה לו לייק על פוסט ואז ביטל אותו. שמונה פאקינג שעות שינה של החרא הזה, כן? עדיף כבר קומה.
אז ביליתי לי כהרגלי בחלום, הייתי צב נינג'ה גנרי מתוך חבורה של שישה וניסינו להשתלט על איזו ספינה של באד-גאיז. בדיוק באתי לדפוק את הסלטה שלי לתוך הסיפון כשאחד הצבים האחרים עצר אותי. "את נשארת פה", הוא אמר, "זה מסוכן בשבילך". "למה מסוכן, חבוב?", עניתי, כי אנחנו הצבים קוראים אחד לשני חבוב, "אני צב נינג'ה בדיוק כמוכם". "כן", הוא אמר, "אבל את בהריון עכשיו".
וברגע שהוא אמר את זה, הפכתי להיות מודעת - בחלום! - לבטן השברירית של רחלי שישנה במיטה, עמוק מתחת לשריון הצב הקשיח. הבטן הכבדה, הנפוחה, המתהפכת, הבועטת, הרגישה, המעיקה, החשובה. הבנתי שאכן, אם אני עושה עכשיו סלטה לסיפון אני מועכת את העובר, ובכלל אסור לי ללכת מכות עם פושעים במצבי, ומה אם תהיה לי צרבת בזמן שראש הכנופייה בועט לי בעין, והאם לקחתי בכלל את הוויטמינים שלי הבוקר? וככה, באמצע חוויית אסקפיזם טהור שמנהל נטו המוח החופשי-ממגבלות שלי, התערבב לי הגוף בסיפור ומשך אותי למטה. ומרגע שהגוף הצטרף, כבר אי אפשר היה להדחיק אותו, ונאלצתי לבלות את כל קרב הנינג'ה המסעיר הזה כשאני קוראת "לאישה" על הרציף למטה ומחכה שהם יגמרו. כבר היה עדיף לקפוץ לסופר ולבדוק אם הגיע הקרנץ' עיגולים.
זאת לא פעם ראשונה שהגוף מפריע למוח שלי לעוף חופשי בחלומות. זה קורה בדרך כלל כשאני צריכה לשירותים, או כשאני במחזור. משום מה זה תמיד אותו אזור כללי שתובע אותי בחזרה למציאות. אבל בחודשים האחרונים הגוף שלי מתעקש להנכיח את עצמו נון-סטופ, קופץ מסביבי וצורח "זוכרת אותי? זוכרת שאני כאן? זוכרת שאני מחובר אלייך?", וזורק לי על הראש כפכפים בשנייה שתשומת הלב שלי נודדת. וכשהגוף מעסיק אותך כל כך הרבה כל היום, מתישהו הנוכחות שלו גולשת גם למחשבות, ללא-מודע, לחלומות הלילה, ורודפת אותך גם לפינות הכי נסתרות של המוח.
בהתחלה אלה היו הבחילות הממושכות, אחר כך הסחרחורות, אחר כך העייפות. הגירודים, כאבי הראש, ההתכווצויות, הצרבות. לאחרונה התווספו גם קשיי נשימה - הבטן לוחצת ומפריעה לי לנשום כמו שצריך, ואז אני מתחילה להתאבסס על כל נשימה שלי, מה שמוביל (ותודה לך, OCD לא קשור, באמת תהיתי מתי תצטרף לחגיגת החרא הזאת) לקוצר נשימה וחוזר חלילה, מעגל קסמים של חרחורים לתוך הלילה. איך אפשר להתרכז בחיי היום יום, כשהמוח שלך מקדיש 100 אחוז משאבים ללחשוב על האוויר שנכנס לך כרגע לריאות? או על העפעפיים הכבדים שרק מחכים להיעצם? או על הדבר הזה שאכלת מקודם ועכשיו מטייל לו מהורהר בין המעיים לגרון ומתלבט אם לעוף לך החוצה מהנחיריים? כמה צומי גוף אחד נורמטיבי צריך?
עבד כי ימלוך
ואני לא רוצה לשים לב לגוף שלי. מגיל אפס יש לי דיל קבוע איתו - אתה לא מפריע לי, אני לא מפריעה לך. אני נוהגת לחשוב עליו כעל משרת עם אפיריון שנושא את המוח שלי ממקום למקום. ועם כל הכבוד, אני לא מדברת עם משרתים. לא הגישה הכי בריאה, לחיות במנותק מהגוף שלך, אבל מה לעשות שאין לנו כל כך תחומי עניין משותפים. זה קשור, אני מניחה, גם לקושי שלי עם היותי אישה, ז'אנר שעוד יותר מוגדר על ידי קליפת הגוף שלו, כמו שאת לומדת לאט לאט ממבטי זימה מצטברים בחייך. המחשבה שהבשר האקראי הזה שעוטף לי את הנשמה הוא תעודת הזהות שלי בעולם עוד לפני שאני פותחת את הפה מקריפה אותי עד העצם. אולי בגלל זה יש לי כזה פה גדול ונטייה להרעיש, אני מנסה שהקול שלי יגיע לאנשים לפני המראה, לייצר בום על קולי של פרסונה. אולי בגלל זה אני מתלבשת מוגזם וצבעוני, כדי להחביא את הגוף בעוד שכבה של אישיות אקסקלוסיבית.
ועכשיו הגוף החצוף הזה, לא רק שהוא גדל ותופס עוד נוכחות ציבורית ומגדיר אותי עוד יותר בעיני עוברים ושבים (לפני שבועיים קמו לי באוטובוס! הפכתי להיות ה"אישה בהריון" מהמדבקות של דן, נא לפנות את המושב לנכים, זקנים ורחלי), הוא גם דורש ממני את מלוא הצומי. המשרת עם האפיריון התחיל לרקוד זומבה והמוח שלי מיטלטל בשמיכה מבועת. כל תנועה שלי - ישיבה, קימה, שכיבה, שתייה, נשימה - דורשת את השתתפותו של מר גוף בדיון, שיש לו הרבה מה להגיד בעניין ותמיד בצרחות. וגם כשאני לא בתנועה, תסמכו על העובר הנודניק שיכניס לי נוגרה לטחול סתם כי שיעמם לו, ויזכיר לי שאני לא תודעה רוחנית מרחפת אלא כלוב בשר מתפרק.
אומרים שהריון מחבר אותך לעצמך, מחבר אותך לגוף, אבל הגוף הוא חבר די מחורבן ואני לא בטוחה שמעניין אותי להיות BFF שלו. עם זאת, אני מבינה את הרציונל: כל עוד אני על תקן אינקובטור, אני צריכה להיות רגישה לכפתורים ולצינורות שלי, אני צריכה לדבר אינקובטורית שוטפת. וכל עוד מחכה לי הקטסטרופה המערכתית הזאת שנקראת לידה, כדאי מאוד שאתיידד קצת עם הדבר שהולך לעבור את כל זה, כי כשהגוף שלי יתחיל בפרוצדורה הוא לא רק יטלטל קצת את האפיריון, הוא יעיף מתוכו את המוח לתוך בור נמלים ואז יקרקף אותו עם גרזן כנקמה על הרודנות הקולוניאליסטית שהוא העביר אותו כל השנים. אז כדאי מאוד שאתחיל להתרגל לדרישות שלו, ולהתייחס אליו בקצת יותר ריספקט. נקווה שאחרי אותו ארמגדון לידתי, נוכל שוב להפריד כוחות ולהיפגש מתישהו בזיקנה, כשאני אנסה לסרוג בשקט והוא יקפוץ סביבי בצרחות "זוכרת את הגב שלך? מרגישה את העצמות שלך? איזה כיף זה ברכיים!"
יאללה, הצבים סיימו את הקרב על הספינה, הגיע הזמן להצטרף אליהם בחזרה סוף סוף. אני רצה לעברם בהתלהבות, אבל הצב-המפקד עוצר אותי: "סורי, אנחנו הולכים עכשיו לשתות, ולך אסור אלכוהול". עוד שש שעות ליקיצה, אני כאן פותרת סודוקו אם מישהו מחפש. תת-מודע מטומטם.