אני: "אוקיי, הזמנתי לנו כרטיסים לניק קייב ביוני".
אריאל: "בטח נצטרך למצוא בייביסיטר".
אני: "למה?"
אריאל: "כי יהיה לנו תינוק עד אז?"
אני: "אה, שיט".
זה נוחת עליי מדי פעם, ברגעים שלא קשורים לכלום. ההבנה שאחרי כל הקיטורים על ההריון וההתעסקות הפורמלית בקניות ובסידורים, בסוף זה אשכרה יקרה, יהיה פה עוד בנאדם. בנאדם שגם לו יש סיי בסוגיית "הולכים לניק קייב או לא", וכנראה בעוד כמה עניינים. בנאדם שימלא את הבית בנוכחותו כמו שותף קפריזי לדירה שמגיע עם טרריום טרנטולות ומערכת תופים. אבל רוב הזמן אני שוכחת. שוכחת שאת הכרטיס לניק קייב קונה רחלי אחת, ולהופעה עצמה תלך כבר רחלי אחרת לגמרי, כלומר בהנחה שהיא תלך בכלל, כי מי יודע איזה וטו יטיל התינוק באותו ערב ואם הוא לא יחליט להשפריץ שלשול על התקרה ולהיחנק בדרך למיון בתור בילוי אלטרנטיבי. עדיין קשה לי להפנים שזהו, אנחנו כבר לא רחלי ואריאל, הצמד הדינמי, לבד נגד העולם. אנחנו אוטוטו שלושה. כמעט ציבור.
כמעט שלושים שנה הייתי לבד. ככה חייתי והגדרתי את עצמי, ישות בודדת שמשקיפה על העולם בלי לגעת, טלוויזיית מחשבות במעגל סגור. מדי פעם מישהו עבר ועשה שלום מרחוק אבל זהו בערך, יותר מזה היה לי מעיק, אנושות זה קוץ בתחת. ואז אריאל הגיע ולראשונה בחיי פיניתי לעוד מישהו מקום, ועד עכשיו אני בהלם שזה קרה בכלל. להיות בזוגיות, לצרף למעגל הסגור שלי עוד בנאדם, זה עדיין בגדר מדע בדיוני בשבילי, אפילו כיום, כשהוא נשכב לידי ואני שמה עליו את היד אני עדיין חושבת וואט דה פאק.
ועכשיו המעגל נפתח שוב, ואני לא קולטת כי אני עוד בהלם מהפעם הקודמת. צריכה לאיית לעצמי את זה בכוח: יהיה פה עוד מישהו. תינוק, ילד, איש. הוא יהיה דברים. הוא ירצה דברים. הוא יאהב דברים. הוא ישנא דברים. יהיה לו לו"ז. תהיה לו אג'נדה. וזה לא יקרה מתישהו בעתיד אפוקליפטי מדומיין אלא ממש תיכף, אפילו לפני ניק קייב ביוני, אולי אפילו לפני פגישת-העבודה שקבעו לי לעוד שבועיים וחצי, מספיק שהתינוק יקדים ביומיים והפגישה הזאת עפה לפח. לפני פסח, לפני פורים, אפילו לפני חנוכה. בפעם הבאה שאני אוריד את החנוכייה מהארון שמעל המקרר כבר יהיה בנאדם חדש וצורח בסלון עם סט שלם של תחביבים דוחים. אלוהים אדירים, כבר יש סופגניות בסופרמרקטים, זה כבר כמעט כאן.
>>> לטור הקודם בסדרה: די להתחשב בי <<<
אנחנו מחכים לו כמו לאורח אקזוטי מארץ זרה, מנחשים מי ידפוק בדלת, תולים לו תמונות בחדר שאולי הוא ישנא, מתכננים לו עתיד דמיוני לפי טעמנו. הוא כל כך מעורפל לנו כרגע, שאפשר להלביש עליו כל תרחיש שנרצה. "הולי קראפ, קוונטין טרנטינו ודניאלה פיק שכרו דירה באזור שלנו", אני צווחת לאריאל, "דניאלה בערך בשלב שלי בהריון, זה אומר שהילד שלנו והילד שלהם באותו שנתון ויילכו לאותו גן!" "צריך לוודא שהילד שלנו יתחבר איתו, נברר מה הילד שלהם אוהב", הוא עונה בהתרגשות, ואנחנו מתחילים לרקוח את מזימת המינגלינג המתוחכמת שלנו סביב יצור סתום שעד לפני כמה חודשים לא היו לו אוזניים. ברור לנו שלצורך התכנית הבן שלנו יצטרך להיות חובב קולנוע, וילד קול באופן כללי, כדי למשוך את תשומת הלב של יהלי טרנטינו, וצריך לוודא שתהיה לו האסרטיביות הנכונה לגשת אליו בלי להיות מאוים מהייחוס. ואז נגנוב איזה פליידייט, אולי נזמין את ההורים לארוחת שבת, ובטעות התסריט שאריאל כתב ייפול לתוך הסלט של קוונטין, והשאר היסטוריה.
אבל אם הוא לא יהיה ילד קול, או אסרטיבי, או מוצלח באיזושהי צורה? לא חסרים אהבלים בעולם, וסטטיסטית, גם שלנו יכול להיות כזה, ואין פה פתק החלפה. מי זה יהיה, הבחור הזה שחייו עומדים להיות תלויים בי? הבחור שממנו אי אפשר להיפרד או להתגרש, גם אם הוא יהיה חרא ילד אין מצב לעשות לו גוסטינג, אני תקועה איתו. אם הוא ירצח מישהו, אני זו שאצטרך לסדר לו את הקפוצ'ון כדי שלא יזהו אותו בחדשות. וכשהוא יישב בכלא, אני זו שאיסחב לשם עם מרק (משקית, כי בואו). אני עוד לא מכירה אותו, וכבר חתמתי איתו חוזה אהבה-בכל-מצב לכל החיים, מה שהוא לא יעשה אני תמיד אהיה שם עם שקית אוכל וסלחנות עיוורת, "אתה ילד טוב, אני בטוחה שלא התכוונת, זה החבר שלך יהלי טרנטינו הסית אותך". אני, שמעיפה מהחיים אנשים רק כי הם משתמשים בסלנג מעצבן במקצת, קשורה לנצח בגורלו של אנונימי גמור עם עתיד לא ידוע. וכמה שאני מכינה לקראתו את החדר והאביזרים והסידורים, לרעיון הזה אני לא מצליחה להרגיש מוכנה.
אז מי פנוי לבייביסיטינג באמצע יוני לילד מקסים או רוצח בפוטנציה ט.ל.ח? פנו בפרטי.